מעל לכל ביקורת
הבלוגרים המגויסים
מי יכול להיות מבקר ספרות? אם תשאלו את ראשי הוצאת תומס נלסון האמריקאית, התשובה תהיה "כל אחד". ונראה שהם לא היחידים שחושבים ככה, אלא רק הראשונים שמנסים לעשות מזה כסף. במקום להילחם על מקום בסדר העדיפויות של מבקרי הספרות הממוסדים, החליטו בהוצאה לגייס מבקרים משלהם: בלוגרים שיכתבו ביקורות קצרות, בנות 200 מילה, בתמורה לעותקים שאותם הם יקבלו בחינם ויקראו במסגרת תפקידם.
הבלוגר/מבקר הוא שיבקש ביוזמתו את הספר שהוא רוצה להעריך, ולא, כמו שמתרחש לעתים קרובות בכלי התקשורת, יקבל הוראה מגבוה לכתוב עליו. הביקורת, לא מיותר לציין, "יכולה להיות חיובית או שלילית", לפי התנאים שבאתר. בגרדיאן התעניינו ועקבו אחרי הצהרות של מנהל ההוצאה והוגה הרעיון, מייקל היאט, בבלוג שלו ובטוויטר: הוא לא מסתיר את כוונות הרווח שמאחורי התוכנית, מתכנן למשוך אליה 10,000 בלוגרים, ומספר על 605 מצטרפים כבר ביום הראשון להפעלתה.
האמת, הסוג הזה של דמוקרטיזציה ופופולריזציה בספרות דווקא לא מפחיד אותי. להפך, הוא רק ינקה את שאריות התדמית הבלתי-מבוססת, שלפיה טעמם הפרטי של אנשים בעלי השכלה רחבה הוא בעל ערך אוניברסלי. כשיש כמה טיפוסים שמציגים את עצמם בתור יודעי-כל, שדעתם מחייבת כל אדם תרבותי באשר הוא, עוד אפשר להתפתות ולהאמין להם; אבל כשיש אלפים כאלה, עם יומרה נמוכה בהרבה, האשליה נעלמת. ואז יקרה מה שצריך היה לקרות מזמן: כל אחד ינווט לבד בים הספרים באמצעות חשיבה ביקורתית משלו, ולא יקשיב לשום אדמו"ר מטעם עצמו.
חוב אמנותי
מצב כלכלי רעוע עשוי להיחשב למחסום כתיבה רציני, אבל מתברר שכשרוצים, הוא דווקא יכול להיות מקור השראה לא קטן. זה לפחות מה שעולה מתחרות השירה יוצא-הדופן הזאת, אותה יזם האתר הבריטי TalkAboutDebt.com, שמתמחה בטיפול באנשים שנקלעו לחובות.
לפי הכתוב באתר, התחרות נולדה בהשראת השיר The Debt, של המשורר האמריקאי בן המאה ה-19 פול לורנס דנבאר, ונושא השירים שהוגשו היה - לא טעיתם - חובות. לא פחות מ-100 שירים הוגשו לתחרות, ובמקום הראשון, עם פרס של 300 פאונד, זכה השיר Auf Wiedersehen, Debt, אותו כתב מייקל וייטמן (22) סטודנט מובטל לאמנות ולעיתונות מנורביטון, בדרום-מערב לונדון. אגב, שם השיר לא כל-כך אופטימי, כי משמעותו היא "להתראות, חוב" - אולי מתוך ציפייה לחזור ולהיפגש עם בן-הלוויה המטריד הזה בשלב מאוחר יותר.
את תגובתו של וייטמן לזכייה אפשר לקרוא כאן. לדבריו, המשבר הכלכלי העולמי מכניס אנשים למעגל שאין ממנו מוצא, ו"אנחנו נוטים לשכוח את מה שחשוב באמת, ומתרכזים רק בכסף". והנה, מתברר שאפילו בעיצומה של מצוקה כספית יומיומית, כמו זאת שוייטמן אכן נמצא בה, כדאי לפעמים להשקיע במשהו שנראה על פניו לא-כלכלי בעליל: המשורר הזוכה סיפר ש"הכסף מהפרס מאוד הועיל לי. אני נהנה לכתוב שירה, ומקווה שאנשים ייהנו מהשיר".
כל זה אולי נראה כמו גימיק, אבל בעצם מזכיר לנו שאמנות יכולה להיווצר דווקא מתוך קשיים, ומתוך אנרגיה שמתגברת עליהם. מצב של שפע ושובע מוליד הרבה מאוד כתיבה מפונקת ולא-הכרחית, אבל בתקופת מחסור וקושי, מה שנכתב למרות הכל הוא רק מה שחייב להיכתב. בדיוק כמו שבמדינות דיקטטוריות, למשל ברית המועצות לשעבר, מי שכתב הסתכן במאסר, הגליה או מוות - וכל מעשה של כתיבה היה חייב קודם כל להימדד מול האפשרויות האלה, ולהתקיים רק אם הוא חשוב מספיק כדי להסתכן בהן.
danext@gmail.com
9 בנובמבר, 2008 בשעה 16:19
אני לא מתפעל מיוזמת הביקורות. גם ככה כל בלוגר יכול לכתוב ביקורת רק שעכשיו הוא גם יקבל את הספר. כמובן שאי אפשר לחלק כמות אינסופית של ספרים וכך לאט לאט תיווצר קהילת מבקרים סגורה - כאלה שההוצאה הפקידה בידם את המפתחות ואלו יהיו אלו שכותבים טוב ולעניין, ואז הם לא יהיו שונים בהרבה ממבקרים מקצועיים רק שהם יקבלו ספר במקום משכורת או בלוגרים שנתמידו בשירי הלל ושבח לספרים כך שהקוראים יקנו אותם, כלומר כאלו שיַרְאוּ מספר גדול של קליקים מהבלוג לאתר ההוצאה - כאלו שמסתיימים בקנייה, כמובן.
אני דווקא אשמח לקרוא סקירות של אנשים שאני סומך על דעתם ורוחב היריעה שלהם ושהם בלתי תלויים בהוצאה.
10 בנובמבר, 2008 בשעה 12:42
כן, לזה פחות או יותר התכוונתי - בסופו של דבר לאנשים לא תהיה ברירה, והם לא יוכלו לסמוך על אף אחד רק בגלל מעמדו או האופן הסמכותי שבו הוא מציג את עמדותיו. כל אחד יצטרך לגבש דעה, לא רק על הספרים אלא גם על האנשים שלדעותיהם הוא מקשיב.