עורך הגלות
בעידן של משבר כלכלי חדש, שמצטרף למשבר תרבותי ותיק עד כדי קביעוּת, אחת ממילות הקסם היא "התייעלות" - בדרך כלל כזו שכרוכה בסגירה של כל דבר שזז, ומיזוג השרידים העשנים במסגרת מחלקות מאוחדות, קטנות יותר במספר המועסקים בהן אבל נרחבות בהרבה בתחום הפעולה שעליו הן אחראיות. והמגמה הזאת מתרחשת לא רק במישור הארגוני, אלא גם בהגדרות המשתנות של תפקידים מסוימים.
תפקיד אחד חשוב שעבר את התהליך הזה (שאפשר לקרוא לו "הרחבת תחום המאבק") הוא זה של העורך הספרותי. ההגדרה האוטונומית של התפקיד הולכת ומתבטלת, למעשה, ומועברת לתוך תפקיד-גג כללי, שמכונה פשוט "עורך" ומכיל בתוכו את כל סוגי העריכה - ספרותית, עיתונאית, תוכנית-אינטרנטית וכו'. על כך מעידה הניידות הגדולה בין סוגי העריכה השונים, שנתפסת כיום כדבר מובן מאליו: המחשבה השולטת היא שכל עורך בפועל מתחום אחד הוא עורך בפוטנציה בתחום אחר.
השם העדכני בנדידת העורכים הגדולה, שמקורה הוא בעיתונות (ובעיתון הארץ בפרט) הוא זה של איריס מור, עד לא מזמן עורכת מוסף גלריה, שמונתה לעורכת הראשית של הוצאת כתר. לפניה עברו השנה עוד עורכים מאותו עיתון למשרות עריכה בהוצאות ספרים: חנוך מרמרי, לשעבר העורך הראשי של העיתון, שהפך לעורך הראשי של כנרת זמורה ביתן; דרור משעני, לשעבר עורך מוסף ספרים, שמונה לעורך מקור בכתר; וגליה ליכט, לשעבר ראש מערכת הכתבות, שמונתה לראש מערך ספרי העיון בכנרת.
בבסיס המגמה הנמשכת הזאת עומדת התפיסה, שתפקיד העורך הספרותי הוא שווה-ערך לזה של העורך העיתונאי. השאלה היא רק עד כמה זה נכון. יש, כמובן, קווי דמיון בין התפקידים: שני סוגי העריכה משלבים עבודה על טקסטים יחד עם הנחיית כותבים; בשניהם יש גם היבט ניהולי, שהטווח שלו מתרחב ככל שהתפקיד ממוקם גבוה יותר בהיררכיה (ומגיע להחלטות כספיות ברמות הבכירות יותר).
מצד שני, יש גם הבדלים, והגדול שבהם הוא שכתיבה עיתונאית היא ברובה (ובמיטבה) פונקציונלית, מוכוונת מטרה חיצונית קונקרטית, בעוד שכתיבה ספרותית היא בעלת אינטרסים מסוג אחר לגמרי, ומשרתת מטרות שנובעות מתוך עצמה. העריכה העיתונאית היא מקצוע טכני שפועל בדרכים ברורות, ממוסדות והיררכיות: העורך הוא חלק מ"שרשרת פיקוד" שבה מתקבלות החלטות שמשפיעות גם על רמת הטקסט, והכותב - במקרה הזה, הכתב - נמצא ברוב המקרים מתחתיו באותה היררכיה.
העריכה הספרותית, לעומת זאת, הרבה פחות טכנית והרבה יותר ערטילאית: גבולות ההתערבות בטקסט, זהות המשפיעים עליו ואפילו היחסים שבין העורך לבין הכותב, כל אלה הם עניין שמשתנה לפי הנסיבות והאנשים המעורבים. אי-אפשר לומר שהסופר כפוף רשמית לעורך הספרותי - גם אם בפועל יש לאחרון מרות כלשהי על הראשון, עדיין לא מתקיימים ביניהם יחסים כמו אלה שבין בוס לעובד. קשה הרבה יותר לומר מי מבין השניים פועל בשירות מי.
הדמיון הבסיסי שבין עריכה עיתונאית לעריכה ספרותית מקל, בוודאי, על מעבר של אותו אדם בין שני התחומים, ובכל זאת, ההתאמה לא מובנת מאליה. עורך עיתונאי רגיל לראות בטקסט אמצעי בלבד (למסירת מידע), שאפשר וצריך לשנות אותו בכל מידה שתידרש כדי שיעמוד בדרישות המקצועיות הברורות. עורך ספרותי, לעומת זאת, אמור לראות את הטקסט כמטרה סופית. השינוי הזה לא קל כמו שנדמה, ואי-אפשר להניח כמובן מאליו שכולם מסוגלים לבצע אותו.
אבל יותר מזה, מיטשטשת עכשיו עצם ההגדרה של עורך ספרותי כמקצוע נפרד. וזה בוודאי קשור גם לירידת מעמדה של הספרות עצמה, והפיכתה למוצר צריכה שרוב ההילה התרבותית שלו נשללה ממנו. הרעיון, שלפיו כל עורך מתאים בהכרח לכל תפקיד עריכתי, דומה לטענה שכל מהנדס מתאים בהכרח לכל מקצוע הנדסי. ואני לא יודע מה איתכם, אבל אם היתה מתפשטת בארץ אופנה שלפיה מהנדסי תוכנה הופכים בהמוניהם למהנדסי בניין, הייתי מתחיל לשמור מרחק מגשרים.
בכל זה אין שום כוונה לומר, שיש פגם במינויים העריכתיים המסוימים שנעשו השנה. להפך, אני בטוח שההוצאות דאגו לגייס אנשים מתאימים, כי לתפקידים האלה יש השפעה גדולה על ההצלחה שלהן. אלא שמה שמתבטא עכשיו במינוי של מקצוענים ראויים, שיש להם במקרה עבר עיתונאי, יכול להוביל די מהר, גם בלי כוונה כלשהי, להסרה מוחלטת של הגבול שבין המקצועות. עולם המושגים של העיתונות, שהיא מקצוע פונקציונלי וקצר-רוח, ייובא בכמויות גדולות אל תוך הספרות, שהיא מקצוע הפוך לגמרי.
מכאן קצרה הדרך ל"התייעלות" במובן הרע של המילה: התעלמות מהצדדים הייחודיים של תפקיד העורך הספרותי, והפיכתו לעבודת פס-ייצור טכנית, מוכוונת תפוקה ומטרה - כמו העריכה העיתונאית, שממנה מגיע כוח האדם לספרות. זה יכול להשתלב מצוין, וכנראה גם ישתלב, עם המסחור המשתולל של ההוצאות - ואז תימצא לספרות "מטרה" חדשה, שאותה העורכים יוכלו לשרת ולעצב את הטקסטים בדמותה. כך שאפשר להוסיף את העריכה הספרותית לרשימת המינים בסכנת הכחדה, ולקוות שלא נקרא על גורלה העגום איפשהו בעמודים האחוריים של העיתון.
danext@gmail.com
11 בנובמבר, 2008 בשעה 13:10
יש לי בעיה אחת עם הטיעון המנוסח היטב; על מה הוא מבוסס? באופן אישי אני לא יודעת מה עשתה איריס מור לפני שעבדה בהארץ. אולי הייתה עורכת בהוצאת ספרים? ע"מ לבסס את הטיעון צריך לבדוק מה עשו העורכים העיתונאיים שעברו להוצאות במהלך הקריירה כולה ובנוסף כדאי לבדוק את הגישה של המגייסים בהוצאות עצמן - מדוע גייסו דווקא את מי שגייסו ומתוך איזו תפיסה.
11 בנובמבר, 2008 בשעה 21:58
כמו שאפשר היה לראות בקטע עצמו, לא ניסיתי לטעון שום דבר נגד המינויים הספציפיים ששימשו כנקודת מוצא לנושא הזה, וגם הדגשתי את זה במפורש בפסקה שלפני האחרונה. כך שהטיעון שאותו הגדרת כחסר ביסוס הוא טיעון שממילא לא הצגתי.
הטיעון שכן הצגתי הוא זה שעוסק בהסרת הגבול שבין סוגי העריכה השונים, שדפוס המינויים הנוכחי הוא רק תחילתו. הנושא הוא מה שעלול לקרות בהמשך הדרך כתוצאה מכך, ולא מה שקורה כרגע. ולגבי שיקוליהם של המגייסים - מאחר שאני ממילא חושב שהמינויים הנוכחיים אינם פגומים, אין חשיבות גדולה לשאלה מה השיקולים שמאחוריהם. מה שחשוב בעיניי הוא מה שעלול לקרות למרות הכוונות הטובות, ועל זה ניסיתי להצביע.
13 בנובמבר, 2008 בשעה 14:58
שמחה מאוד שהעלת את הנושא הזה שמטריד אותי זה שמן רב.
והאמת שהסיפור התחיל עוד הרבה קודם עם העורכים בהרבה הוצאות ספרים שמעולם לא היה כל קשר ביניהם לבין המקצוע המקורי של עורך ספרותי.
כמה עורכים אפשר למצוא בהוצאות שבאמת באים מעריכת ספרים?
מנחם פרי ושרי גוטמן ו….?
אני חושבת שזהו.
כל השאר מגיעים מכל מיני מקומות, שזה יפה ומראה על פתיחות ,אבל עדיין בין כל הנועזות והחשיבה הקריאטיבית של לקחת תקציבאי או פלנר ממשרד פרסום (צביקה מאיר) ולהפוך אותו לעורך הראשי של הוצאה (כתר ועכשיו ידיעות אחרונות) למשל - לבין יכולת עריכה או בחירת ספרים יש מרחק רב ביותר, אם לא תהום.
13 בנובמבר, 2008 בשעה 15:00
ושלא יובן לא נכון. אין טענות לצביקה מאיר. בשום אופן לא. רק רציתי להמחיש את חוסר הקשר בין תפקיד איקס לתפקיד ווי.
15 בנובמבר, 2008 בשעה 18:04
מטבעם, עורכי עתונות אינם יכולים מסוגלים להיות עורכי ספרות.
על פי רוב, בני-אדם אינם מבינים שבין ספרות לעתונות כרויה תהום, ששום מלה אינה יכולה לחצות אותה.
הדבר היחיד שאני יכול לדמות לעצמי בהקשר הזה הוא מעברם של סלבים לתפקידי משחק בתיאטרון — מגוחך ועגום באותה המידה.
15 בנובמבר, 2008 בשעה 23:04
אני לא יודע אם המעבר בלתי-אפשרי כשלעצמו, אבל בוודאי שאי-אפשר לעשות אותו בלי הכשרה ספציפית לסוג העריכה החדש. אם קיימת מחשבה שהעורך פשוט יחליף מקום עבודה ויישאר עם אותן תפיסות, אז כבר יש בעיה רצינית.
16 בנובמבר, 2008 בשעה 14:37
אולי אני מפספסת משהו, אבל אם המינויים הספציפים שאליהם התייחסת לשם הדוגמא, תקינים בעיניך - מדוע ועל מה אתה מבסס את המסקנה שמדובר בתחילתו של תהליך או "טרנד" שסופו יהיה במסמוס מוחלט של הגבול בין סוגי העורכים?
גיורא לשם כתב למעלה ש"מטבעם, עורכי עיתונות אינם יכולים להיות עורכי ספרות". מטבעם? מטבעינו אנו בני אדם, אנו שונים זה מזה, הן בידע שלנו והן בהכשרתינו ולכן יש עורכי עיתונות שיכולים ויש כאלה שלא.
אני מסכימה לחלוטין שדרוש לימוד או שינוי גישה, ספר הוא לא עיתון וזה מובן מאליו, אבל שהם לא מסוגלים לעשות את זה מ"עצם טבעם"? נו, באמת
17 בנובמבר, 2008 בשעה 10:59
כמו שראית בתגובה שלי לגיורא, דעתי לא כדעתו בנקודה הזו.
ולגבי המינויים, אגיד שוב: גם אם מבחינה פרסונלית נראה שכרגע המינויים הספציפיים עשויים להיות טובים (ואין לי מידע על זה, לא לכאן ולא לכאן, רק זהירות מתבקשת שמונעת ממני לקבוע את איכותם), הטרנד עצמו מדאיג בכל מקרה. למה? כי כמו שאמרתי, מדובר בשני מקצועות שונים לגמרי. ברגע שההנהלה הבכירה תהיה כזו שבעצמה באה מעולם העיתונות וערכיו, התרחבות הטרנד תוביל לכך שהנטייה העיתונאית תתבסס ולא יהיה מי שילמד את העורכים הצעירים יותר, שגם הם בוודאי יבואו מעולם העיתונות, לשנות את גישתם.
מה שקורה עכשיו הוא שהקבוצה הבכירה בהיררכיה של עורכי הספרות, זו שאחראית על התוויית המדיניות וחינוך הדור הבא, מתחלפת בקבוצה של עורכי עיתונות. עכשיו, כולנו יודעים שאת הבוס אף אחד לא מלמד איך לעבוד, כך שצריך להניח שהוא יקבע לכפופים לו את דרך העבודה, ולא הם יקבעו לו. כך שהעורך-העיתונאי יעשה את העבודה כמו שהוא מבין אותה, ולאו-דווקא כמו שעורכי ספרות מבינים אותה. והוא, מאוחר יותר, יהיה הדמות שתעצב את דפוסי ההמשך. במילים אחרות, כשמעמידים בראש אדם מעולם מקצועי אחר ואף מנוגד, זה לא חייב להיות רע כשלעצמו אבל זה בהחלט עשוי להיות בעל השפעה רעה בעתיד, ולתרום להעלמת מקצוע העורך הספרותי כמקצוע נפרד.
25 בנובמבר, 2008 בשעה 23:29
אלפון ומרמרי בזב"ם למשל נועדו לספק שני צרכים עיקריים של הוצאה לאור גדולה: האחד נגישות גבוהה למדיה ועל ידי כך חשיפת ספרי ההוצאה בעלות מינימלית (ללא הוצאות פרסום) לכמה שיותר קונים פוטנציאלים מצד אחד (וזה עובד מצויין כשהמול מהוא גם רשת שיווק- כי אז אין עמלת מפיץ ורווח החנות הוא הרווח של המול), ומצד שני הם מספקים גם את ההבנה כביכול בטעם הקהל הרחב, כלומר ההחלטות על איזה ספרים ללכת ולקנות את זכויות התרגום שלהם.
מאחר וכמות ספרי המקור הרואה אור בכל הוצאות הספרים בארץ היא זניחה, העורך בהוצאות אלה גם בהוצאות אחרות הוא תואר של מנהל ההוצאה בפועל - או מרסגימום סוג של "אוצר" בהשאלה מעולם התערוכות, עבודת העריכה הספרותית עצמה נשארה בידי אלה שזו מומחיותם לטוב ולרע.
26 בינואר, 2009 בשעה 16:12
אתה צודק בכל אבל אני רוצה לדעת מהו התפקיד של עורך ספרותי !!!
אבל לעמק עומקים תודה על המידע …