ליבריסטאן

9 תגובות לפוסט "צוק העטים"

1. מאת ערן:
   16 בנובמבר, 2008 בשעה 16:52

   בעבר הרחוק מדי, כשעוד כתבתי כתיבה שאפשר אולי לקרוא לה ספרותית, מצאתי את עצמי מתלבט בין כתיבה מול מחשב לכתיבה על הנייר. הכתיבה על מחשב היתה לי נוחה יותר כי אני מקליד מהר למדי ואצבעותיי הצליחו להדביק בקלות את קצב המחשבות שלי, מה שהיד והעט מתקשות לעשות. אבל בשלב מסוים שמתי לב שאני שלם יותר עם מה שנכתב במקור על נייר. האיטיות שנכפית עליך, המאמץ הנלווה הנגרר בעקבותיה. כל אלו נתנו לי יותר זמן, כנראה, לקבל את מה שכתבתי. במחשב זה היה מהר מדי. רק חשבתי וכבר זה מצא דרכו אל הדף-הוירטואלי. וכמו שאתה עצמך מתאר - ישנו תהליך העברת הטקסט מהנייר אל המחשב שגורר כמעט בהכרח הגהה ועריכה מחודשת.

   הבעיה היא שעם הזמן חדלתי מכתיבת סיפורים והכתיבה המעטה שכן עשיתי היתה בבלוג או ללימודים. לפני כמה חודשים פתחתי מחברת חדשה ויפה, התיישבתי מול החלון הצופה אל הים וכתבתי בעט, עם שלל המחיקות שאתה מתאר, עם הדיו הנמרח על היד. כתבתי עד שנגמר לי הדלק (לצערי מהר למדי) ונטשתי את הטקסט הזה כי לא חזר אליי ההמשך שלו. אבל זה היה כיף.

2. מאת יהו:
   16 בנובמבר, 2008 בשעה 19:21

   גם אני כתבתי פעם עם עט אבל מאז שעברתי לוורד לא מסוגל לחזור לזה.

   הייתי רוצה לדעת יותר על התחושה הזו שלך כשחזרת לנייר.
   תתאר לי בדיוק, מה, איך וכמה.
   

3. מאת דן:
   17 בנובמבר, 2008 בשעה 12:24

   לערן: גם אני בד"כ מרגיש ככה לגבי הכתיבה במחשב - ההקלדה המהירה גורמת להרגשה כאילו המחשבות זורמות אל הטקסט בלי הפרעה, כאילו הסיפור נכתב לבדו מתוך הראש. ובכל זאת, לאט-לאט התחלתי להרגיש שזו רק אשליה, ושהמהירות באה על חשבון משהו חשוב. ובאמת, הכתיבה על נייר היא פשוט כיפית, ואולי זה גם בכלל לא רע שהכתיבה איטית יותר מהמחשבה.

   ליהו: אני מכיר את זה - הוורד נראה לי עד לפני יומיים כמו התקדמות אבולוציונית שאי-אפשר לחזור אחורה ממנה. אבל מתברר שפרקטיקה של אלפי שנים בכל זאת לא נעלמת רק בגלל אחת של 20 שנה… אחרי כל המילים שכתבתי במחשב, קשה לי להאמין שהרעיון בכלל עלה. אבל מזל שכך.

   כשחזרתי לכתוב על נייר, הרגשתי דבר ראשון שהכתיבה חוזרת להיות המשך של מישור הקיום הרגיל. כשאני כותב במחשב, תמיד יש את העניין הזה של "ללכת לשבת מול המחשב" - אתה כאילו מפסיק את כל מה שאתה עושה כאן, על פני כדור הארץ, והולך לתקשר עם איזו ישות עליונה שיש לה חוקים אחרים. אצלי זה מעלה את מפלס האי-נוחות, שקיים ממילא בכתיבה; אני הולך להדליק את המחשב, ואז יש כמה דקות שבהן הוא עולה ואני מתחיל לסגת מהרצון לכתוב, מתחמק מזה בעזרת האינטרנט ואחר-כך, במקרה הטוב, תופס אומץ וכותב.
   הנייר, לעומת זאת, הוא עוד חפץ פשוט במרחב. אני הולך לחדר השני, לוקח דף וכותב. ובניגוד למה שקורה עם המחשב, שבו יש מין מטמורפוזה ותחושה של מצב תודעתי אחר והרה-גורל, עם הנייר אני מרגיש שגם כשאני כותב, אני אותו אדם. כבר לא צריך ללבוש את גלימת הכוהן הגדול בשביל זה. טוב, אלה אולי דימויים שלא אומרים הרבה, אבל ככה אני מרגיש בכל האינטראקציה עם הוורד. במילים אחרות, אין איזה כפתור שלוחצים עליו ובזה מתחייבים לכתוב, אלא הכתיבה מתבצעת באותה סביבה שבה מתכוונים לבצע אותה.
   וכמובן, יש הרבה ערך בעיניי לעובדה שזה תהליך יותר קשה פיזית. אני לא רגיל לכתוב הרבה ביד, כך שהכתיבה קצת יותר איטית מהמחשבה. וזה נותן זמן להרהר ולחשוב על מה שאני עושה. המחיקות מתחילות להיות משמעותיות כמו הכתיבה, כי רואים אותן - ההתלבטויות הרבות נוכחות מולך בזמן שאתה בוחר אפשרויות אחרות, ובאיזשהו מקום זה מאפשר דווקא ריכוז גדול. יש תחושה אמיתית, של תהליך עמוס בתעיות וטעויות, ולא מראית-עין של החלטיות כמו בוורד. ואיכשהו, כמו שערן אמר, יש יותר שלמות עם התוצאה. כי מה שנראה רע על הנייר, נראה הכי רע בעולם; במחשב, בגלל הפונטים והיישור היפה, תמיד מופתעים לגלות שהתוכן לא מוצלח, וגם קל להכחיש את זה. והנייר איכשהו מאפשר לראות את הדברים כמו שהם. ואני מניח שגם כשהתוצאה מוצלחת, ברור שם יותר שהיא אכן כזו.

4. מאת אורן:
   17 בנובמבר, 2008 בשעה 17:06

   יש לי המון אסוציאציות ומעט מדי זמן לכתוב אותן כאן, ובכל זאת אחת קצרה - כשיזרתי לכתוב על נייר המחשבה הראשונה שלי הייתה "אוי ואבוי - כתב היד שלי הפך ללא קריא לחלוטין…".

5. מאת ערן:
   17 בנובמבר, 2008 בשעה 19:40

   אני אוסיף עוד משהו. אני עובד כרגע בתור מראיין באחד ממכוני המיון לעבודה במרכז הארץ ובסוף כל ראיון אני כותב, איך לא, סיכום ראיון. יש לי אפשרות לכתוב אותו במחשב אבל אני מתעקש לכתוב אותו על נייר, שזה הרבה פחות נוח/חסכוני/קריא. זה פשוט נכון יותר.

6. מאת אסתי:
   17 בנובמבר, 2008 בשעה 23:09

   זה יפה שאתה מצליח לקרוא את הכתב שלך כי אני ממש לא.
   וכשעלתה הכתבה של רוגל אלפר מייד חשבתי עליך. אחר כך נהניתי הנאה מרובה מהטוקבקים. שמת לב לרמת הדיון הגבוהה? שזה לא חוכמה כי שים לב מי המגיבים…

7. מאת דן:
   17 בנובמבר, 2008 בשעה 23:21

   אצלי התחושה בקשר לקריאות דווקא הפוכה - בגלל שכתב-היד שלי לא נמצא בשימוש יומיומי, הוא לא מתעוות ומשתנה כמו שקרה בתקופות הפרהיסטוריות, הטרום-מחשביות, שבהן השתמשתי בו הרבה. אני מרגיש שלמרות היותו לא יפה במיוחד, הוא הפך למסוגנן יותר, ואני כאילו מצייר אותו ופחות כותב במהירות. זה הופך אותו גם ליותר קריא, אע"פ שהבעיה היא יותר ב"כתיבות" ולא בקריאות.
   וכן, טוב לראות שאפילו בנרג' יש טוקבקים אינטליגנטיים - מפתיע לגלות שיש עדיין כמה נושאים שאליהם לא מגיעים אנשים שתרומתם המלומדת לדיון היא "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

8. מאת יהו:
   18 בנובמבר, 2008 בשעה 20:11

   דן,
   תענוג היה לקרוא את התגובה שלך.
   עשית חשק לחזור לזה.
   אנסה ואדווח!
   

9. מאת אזיקים מבורכים» ליבריסטאן:
   12 באפריל, 2009 בשעה 14:23

   [...] האחרון כתבתי כאן על החזרה שלי לכתיבה (של סיפורים) עם עט ונייר, כמו בימי [...]

לכתוב תגובה