ליבריסטאן

עם הספר

איפה מתאספים אוהבי ספרות כדי להפגין למענה? איפה מניפים שלט שבו נכתב "לראשות העירייה בוחרים בספרייה?" איפה בכלל אפשר למצוא מחויבות כזאת לספרים ולתרבות? כל זה אולי נשמע כמו עלילת ספר חדש של סרמאגו, אבל מתרחש דווקא בירושלים, שם התקיימה אתמול הפגנה נגד סגירת הספרייה הרוסית בעיר. כן, מי שחשב שכל הירושלמים יצאו להילחם לטובת מטרה כזאת יכול לשכוח מהעניין; רק הרוסים מספיק תרבותיים בשביל זה.

איום הסגירה שמרחף מעל הספרייה לא חדש, והיא כבר שבעה התעללויות מצד הנהלת העיר, אבל הנה הגיע היום שבו היא נסגרה "זמנית" כדי להעביר אותה למקום אחר. רק שלפי המאמר בנושא הזה, שפרסמה אתמול אילנה ליטבק בויינט, המיקום החדש המיועד לספרייה רחוק מלהיות בטוח ומוכן כדי לקלוט אותה.

בינתיים הספרייה הוכנסה לארגזים, וציבור הקוראים, שנותר בלי המוסד התרבותי החשוב הזה - שיש בו 100,000 ספרים, האוסף הגדול ביותר של ספרים ברוסית מחוץ לחבר המדינות - התרגז ובצדק. תמונות מההפגנה, הקטנה אבל המרגשת בעצם קיומה, אפשר לראות כאן. אגב, אם קשה למצוא מקום מוגן ובטוח לספרייה, אני מציע להעביר אותה לחצר סרגיי, שהוחזרה לאחרונה לבעלות ממשלת רוסיה. אולי שם תהיה קצת יותר הבנה לצרכים תרבותיים בסיסיים מהסוג הזה.

בשנים האחרונות מדברים הרבה על הקשיים במציאת איזון בחברות מהגרים - כזה שיאפשר קיום של ערכים בסיסיים משותפים לכלל התושבים, מצד אחד, וישמור על הייחוד התרבותי של הקבוצות השונות מצד שני. בלי להיכנס לכל הנושא הסבוך, אני יכול להגיד שבמקרה הזה, עדיף היה שההסתגלות תהיה בכיוון אחד ויחיד: בכל הקשור להערכה לספרות בפרט ולאמנות בכלל, כדאי שכלל הישראלים יתערו בערכים של העלייה הרוסית, ובשום אופן לא להפך.

בתנאים כלל-עולמיים של הידרדרות מעמד הספר, והתמעטות האנשים שקוראים בכלל, אפשר רק להעריך את העובדה שבקרב החברה הרוסית - כולל זו שנמצאת בקרב חברות אחרות - הספרים תופסים עדיין מקום נכבד כל-כך. ואת זה אני לא אומר כדי לטעון משהו כמו "כשיש כבוד לספרות, אז כל החברה נעשית בריאה יותר" (אלוהים יודע שרוסיה היא הכל חוץ ממדינה פתוחה ונאורה), אלא פשוט בגלל שיש לדעתי ערך אוטונומי לאמנות ולעיסוק בה, וכשאנשים מכבדים את זה ושומרים על הגחלת גם בתקופה של טמטום חושים טוטלי, רב-ערוצי, זה ראוי להערצה. בעולם קצת יותר מוצלח, לא ירושלים היתה משפיעה על גורל הספרייה הרוסית, אלא הספרייה הרוסית היתה משפיעה על גורלה של ירושלים.

מנהיג מנייר

כמעט שכחתי שהיום הבחירות בארצות הברית, ואני מקווה שבקרוב כולנו נוכל לשכוח מהפסטיבל הזה שעינה אותנו במשך שנתיים תמימות, ולחזור לשגרה. כלומר, במידה ולא נגמור את היום בבתי המשפט, כמו שיכול מאוד להיות. אז בהתייחסות אחרונה בהחלט, אני מקווה, לנושא הזה, יצא ניו יורק טיימס, עיתון שמאמין בחשיבותה של ספרות, לחטט בטעמם הספרותי של נשיאי העבר ושל המועמדים לנשיאות השנה, והקדיש לנושא מאמר שלם שאפשר לקרוא כאן.

לדברי הכותב, ג'ון מיצ'ם, שחיבר ספר על נשיאותו של אנדרו ג'קסון, "אפשר ללמוד הרבה על נשיא - או מועמד לנשיאות - על-פי מי שהוא קורא, או אומר שהוא קורא". וזאת כמובן לא נקודה שולית, כי הרבה פעמים, מה שאנחנו יודעים על אנשי השררה שונה מאוד מהמציאות, שאותה אין לנו דרך להכיר. בדיוק כמו שמדף הספרים שמאחורי ראש הממשלה עשוי בהחלט להיות טפט שטוח שנועד לשוות לחדר מראה רציני ומכובד, כך גם רשימת הקריאה של הטוענים לכתר, והחובשים אותו, יכולה להיווצר לא על ספת הקריאה אלא על שולחן צדדי במשרד יח"צנות.

אבל גם אם הספרים האהובים על האיש החזק בעולם הם לא יותר מאשר פיקציה מז'אנר האינסטנט-אינטלקטואליה, שהרי מדובר כאן, להזכירנו, במגלומנים תאבי-כוח - עדיין עומדת מאחורי העניין הנחה שיש בה משהו טוב בזכות עצמה: ההנחה הזאת אומרת שאדם רציני ומעמיק הוא בהכרח אדם שקורא ספרים בכלל, וספרים רציניים ומעמיקים בפרט, ולכן, להשלמת התדמית, צריך לפחות להיראות כאילו זה אכן המצב.

החלק הגרוע הוא שהנוסחה הזאת עובדת רק בכיוון אחד, כי קריאה לבדה לא הופכת אף אחד לאדם משכמו ומעלה. כך שצריך להתפלל שהמועמדים באמת קוראים את הספרים שאותם הם מזכירים. בעצם, צריך להתפלל שהמועמדים בבחירות הבאות בכלל יטרחו על מראית העין, ובכלל יאמינו שהציבור רוצה מנהיג שגם קרא כמה ספרים בחייו. טוב, במקרה הכי גרוע ישנו את החוקה, ויתנו למישהו מקוראי הספרייה הרוסית להתמודד על נשיאות ארה"ב.

danext@gmail.com