ליבריסטאן

השיטה היפנית

בתחום התרבות, שנמצא ממילא הכי קרוב לקצה הצוק מבחינת מעמד חברתי וכספי, קיימות כל מיני דרכים להתמודד עם משבר כלכלי עולמי. אחת מהן היא להיכנס לפאניקה ולהתחיל להשליך הכל מבעד לחלון, כולל אנשים, בתקווה שההוצאות יירדו והחיים ייעשו ורודים, גם אם רדודים, יותר. זאת השיטה שנהוגה היום בישראל, בינתיים בכלי התקשורת, ומי יודע איפה זה יקרה מחר. על סיכויי ההצלחה שלה עשויה להעיד דוגמה מענף אחר, זו של סטארבאקס האמריקאית, שפיטרה 1,000 עובדים וסגרה 600 סניפים כדי להתייעל - ודיווחה בשבוע שעבר, אוי לאותה אירוניה, על ירידה של 97% (!) בהכנסה הנקייה שלה. חתיכת התייעלות.

דרך התמודדות אחרת, קשה יותר לביצוע ולכן פחות פופולרית, היא לאמץ את המחשבה ולמצוא דרכים חדשות לנתב את המשבר לטובת התרבות, ולא נגדה. זה מה שעשתה הוצאת East Press היפנית, שמוציאה בחודש הבא את הקפיטל - בגרסת מנגה. יותר נכון לומר "אדפטציה", כזו שהופכת את החיבור עב-הכרס של מרקס לסיפור אנושי ברוח אותם רעיונות.

לפי הדיווח הזה בטיימס (ואגב, הוא מופיע במדור הכלכלה ולא הספרות), הספר צפוי למכור עשרות אלפי עותקים עם צאתו לאור, ולהצטרף לגל של ספרים בעלי נטייה שמאלנית ואנטי-קפיטליסטית שזוכים לפופולריות גדולה ביפן בשנה המשברית האחרונה. אחד הספרים האלה הוא קאניקוסן (Kanikōsen), ספר מ-1929 שמתאר את קשייו של צוות ספינת דיג תחת ניצול קפיטליסטי. הספר, שנמכר בדרך כלל בכ-5,000 עותקים בשנה, נמכר ב-2008 (עד כה) ב-507 אלף עותקים, יותר מ-200 אלף מהם בגרסת מנגה שגם אותה הוציאה East Press.

הצעד שעשתה ההוצאה עם הקפיטל לא חריג כמו שנדמה, כי זו הוצאה שמתמחה בין היתר בעיבודים מהסוג הזה. באתר הבית שלהם מופיעה רשימה ארוכה של ספרי קומיקס על בסיס יצירות מופת מהמערב - כמו מלחמה ושלום, החטא ועונשו, האחים קרמזוב, הגלגול (קפקא), האדום והשחור (סטנדאל) ופאוסט, לצד יצירות ספרות יפניות (הלינקים מובילים לעמודים ביפנית עם תמונות מתוך הספרים - צריך ללחוץ על התמונה כדי לראות אותה בגדול). ואולי כדי לאזן את הקפיטל, מופיע בעמוד המנגה הראשי דיווח על ספר קומיקס חדש אחר שיצא עכשיו בהוצאה - עיבוד למיין קמפף.

בכל אופן, המכירות המסחררות של הספרים בעלי ההשקפה השמאלית מוכיחות, שקיצוץ, שמרנות וקפיאה על השמרים אולי נראים כמו הדבר הנכון לעשות כדי לשרוד בזמן משבר, אבל זיהוי נכון של רוח הזמן ותגובה מהירה מאפשרים לתרבות ללכת קדימה, להשתנות ולהתקיים גם בזמנים כאלה.

יותר מזה, המקרה היפני מוכיח שמשבר כלכלי יכול גם להיות טריגר להצלחה פנומנלית של ענף תרבותי, אם רק מתמודדים נכון עם האתגר. הוצאות הספרים בישראל, שאולי כבר מכינות ברגעים אלה רשימות חיסול לכל עובד ומחלקה שנראים להן כמו מטען עודף, צריכות לקחת דוגמה מהיפנים - ולהתחיל להעז ולחדש, במקום לעשות את המובן מאליו, "להתייעל" בהרבה מאוד מרכאות ולהרוס בדרך לא רק את עצמן, אלא גם את התרבות המקומית.

שקר התרבות

בשורות הבאות אני עומד לעשות דבר טיפשי: לנסות למצוא סימני פעילות מוחית במוצר כמו פנאי פלוס. אני יודע, חבל להשחית על כך מילים, אבל כשראיתי היום אצל ולווט דיווח על "סקר צריכת התרבות הגדול של פנאי פלוס", הרגשתי צורך עז לבדוק במה עוסקות השאלות. פשוט, זה עניין אחד לדעת באופן שכלתני את פירושה המילוני של "תת-רמה", ועניין אחר לגמרי להתוודע באופן אישי ובלתי-אמצעי אל חומרי הגלם של האפסיות המחשבתית והתרבותית הזו.

אז שמתי את עכברי בכפי ולחצתי על הלינק שמוביל לסקר. לא ציפיתי להרבה, ולכן לא הופתעתי לראות את הטקסט הפותח. רק כדי שיהיה ברור לכולנו למה מתכוונים היום כשאומרים את המילה "תרבות", הנה הוא בשלמותו: "לכבוד גיליון ה-1000 החגיגי של 'פנאי פלוס', יש לנו כמה שאלות לשאול אתכם: האם אתם אוהבים רכילות? האם אתם מורידים סדרות באינטרנט? האם אתם כותבים טוקבקים ועוד עניינים עקרוניים".

ועכשיו לסקר עצמו. יש בו 25 שאלות שבהן המשתתפים נדרשים לבחור מבין שלוש אפשרויות. שמונה מהשאלות עוסקות בטלוויזיה; חמש ברכילות/סלבריטאים; ארבע באינטרנט; שלוש בסרטים, וארבע במוזיקה. אה, ואחת בספרים. בכל הנושאים שאינם ספרים, רוב השאלות מניחות כעובדה את נוכחות הנושא בחיי הנשאלים: הן מבררות "כמה שעות טלוויזיה אתה צורך ביום?", "בפרסומות אני…", "האינטרנט בשבילי הוא…". רק בנוגע לספרים השאלה היחידה שמוקדשת לנושא היא "האם אתה קורא ספרים?".

טוב, לא מפתיע במיוחד. ואני גם יכול כבר לדמיין את התוצאות. אבל חשבתי שצריך, כשירות לציבור, להוכיח בעזרת הסקר הזה שבזירה התקשורתית המיינסטרימית, המילה "תרבות" כבר לא מסמנת את המושג שהיא סימנה בעבר.

יש פער רציני בין השימושים השונים שלה, הקודם והנוכחי: אני מניח שהקוראים כאן מזהים אותה בתור דבר מסוים מאוד, וכדאי להיות ערים לעובדה שכשנתקלים בה בעיתון, בטלוויזיה או באינטרנט, קרוב לוודאי שהיא מתארת משהו, שאתם לא הייתם קוראים לו "תרבות" בשום אופן. אז מעכשיו, כשאתם רואים "מדור תרבות" ולא מבינים איפה כאן התרבות, תיזכרו ב"סקר התרבות" של פנאי פלוס ותבינו הכל.

פינת הרפלקסיביות

אחת הבעיות באינטרנט היא שלא באמת רואים ולא מכירים את האדם שאת מילותיו קוראים. לפעמים אפשר אפילו להטיל ספק בעצם קיומו. אז לכל מי שחשד שהבלוג הזה נכתב למעשה על-ידי מכשיר קינדל שנמלט מהמפעל, עכשיו הגיעה ההזדמנות להיפטר מהספקות.

בלינק הזה אפשר לקרוא ראיון קצר איתי באתר השאלון, ואני בטוח שהתשובות המשונות שעניתי שם ייראו דומות מספיק לתוכן הבלוג כדי להוכיח, פחות או יותר, שזה אכן אני. ומי שמעדיף לחשוב שמילים אלה דווקא כן נכתבות על-ידי אינטליגנציה מלאכותית כלשהי, שיסתיר את התמונה ויקרא רק את הטקסט.

danext@gmail.com

דגל הדיו

בחודשים האחרונים יש לי הרגשה שלמען הכתיבה (שלי), הגיע הזמן להחזיר את הטכנולוגיה למקומה הטבעי. בעבר כבר התייחסתי כאן לבעיות השונות שמציב המחשב בדרכו של מי שכותב באמצעותו, אבל בזמן האחרון התחלתי לראות במחשב לא פחות מחייזר, שבינו ובין כתיבה יצירתית פעורה תהום של אי-הבנה. או במילים אחרות, הכתיבה עליו הפכה בעיניי להגיונית בערך כמו כתיבה במכונת כביסה - בשני המקרים אלה מכשירים שלא נועדו לכתיבה, רק שבמקרה הראשון המכשיר מתוחכם מספיק כדי למלא, איכשהו, גם את הצורך הזה.

אל ההבנה הזו הצטרף גם מרד של הגוף, בעיקר העיניים, שנמאס להן לבהות במסך זמן רב כל-כך (לפרטים מדויקים על הבעיות הבריאותיות שגורמת הבהייה הזו, קראו להנאתכם על CVS - תסמונת ראיית המחשב). כמו תמיד, אני אוהב לחשוב איך לנצל את הקשיים לטובתי, ואז חשבתי על רעיון מאוד לא חדש, מאוד לא מקורי, אבל עדיין בלתי-נתפס היום: לחזור לכתוב על נייר. לא הכל, כמובן; לא את הפוסטים, למשל (היפרלינקים לא עובדים טוב בלי מחשב). אבל כתיבה שאמורה להיות ספרותית, כשאני עוסק בה - בהחלט כן.

בהמשך הבנתי שהרעיון הזה, שנבע בהתחלה מהצורך לתת שקט לעיניים, גם יכול להיות מועיל לכתיבה עצמה. זה אולי הפתרון האולטימטיבי לבעיית התפוררות הקשב, אותה גורם המחשב עם שלל האטרקציות הצווחניות שלו; כשיושבים מול דף נייר ומחזיקים עט ביד, אפשר לעשות רק דבר אחד - לכתוב. או לכל היותר לקום, להסתובב, ולחזור לכתוב. אלה האופציות. בדיקת מיילים כפייתית היא לא אחת מהן.

כמו כל הרעיונות הפשוטים שנשמעים טוב, גם זה היה קשה לביצוע הרבה יותר משנדמה. במקרה היתה לי הזדמנות לעשות ניסוי, כי התכוונתי להתחיל לעבוד על סיפור קצר שמורכב משלושה סיפורים מעין-נפרדים. ביום ובשעה הנקובים הנחתי דף על השולחן, פתחתי את העט, כתבתי שלוש שורות - וברגע ששיניתי את דעתי בקשר לאחד המשפטים ורציתי לעשות delete, ולא יכולתי, נשברתי והדלקתי את המחשב באנחת רווחה. היה כל-כך כיף לכתוב עליו, שרעיון הכתיבה על נייר נראה טיפשי מתמיד.

אבל לא ויתרתי. החלטתי שאת החלק האחרון של הסיפור אכתוב כולו על נייר, רק כדי לנסות פעם אחת ולתמיד אם זה באמת טוב, או אפילו אפשרי; מי יודע, חשבתי, אולי שנים של הרגלים מקלדתיים גרמו ליכולת הזו נזק בלתי-הפיך. מובן שדחיתי את הכתיבה ככל האפשר, כדי לא להגיע לרגע המזוויע הזה - לשבת בחדר שקט, בלי המאוורר הרועש של המחשב, בלי אלף דרכי ההתחמקות שמציעה הרשת, ולדעת שיש לי רק דבר יחיד לעשות, והוא לכתוב. לכתוב במלוא הרצינות ולהתעמת עם הקשיים הרבים, הבלתי-נסבלים, של העבודה הזאת. לא פלא שמצאתי הרבה דברים לעשות באותו שבוע, רק לא להתמודד עם זה.

אתמול נגמרו התירוצים. התיישבתי והתחלתי. ההתחלה היתה מוזרה, לא טבעית. כתבתי לאט. המשפטים הראשונים יצאו בשטף יחסי, ואחריהם התחילו ההתלבטויות והמחיקות. כל מחיקה כזאת נשארת על הדף, ואי-אפשר להעמיד פנים שהדברים נכתבו בקלות. מהר מאוד הכל נראה כמו קשקוש אחד גדול.

אבל מרגע לרגע התברר לי יותר ויותר, שככה זה צריך להיעשות, כי מידת הריכוז והצלילות המחשבתית לא ניתנת להשוואה. וכשגמרתי לכתוב, והסתכלתי על הדפים שנראו כמו שדה קרב בזמן הפסקת אש (וזה מה שהם), ידעתי שמערכת היחסים בין המחשב לבין המחשבה חזרה למקומה הנכון.

הוורד, שליט הכתיבה הבלתי-מעורער שהמלכנו על עצמנו, היה רק החלק האחרון בתהליך, זה שבו העברתי את הטקסט למחשב תוך הכנסת שינויים - הזדמנות לחשוב מחדש על הדברים שכתבתי, ולערוך אותם לא מעט תוך כדי. לזה הוא טוב, המחשב היקר והשתלטן: כדי לערוך, לשנות, להדפיס. לא כדי לכתוב בפעם הראשונה. אני לא עומד להטיף לכם לנסות את זה בעצמכם, אבל מבחינתי, החל מאתמול, The pen is mightier than the Word.

בעקבות העורכים הנודדים

ביום שלישי בשבוע שעבר כתבתי כאן על נדידת העורכים העיתונאיים לתפקידי עריכה ספרותיים, וביום שישי התייחס גם רוגל אלפר, ב-nrg, לאותו עניין - ובאותה מידה של ביקורת. כדאי לקרוא, כדי לקבל עוד כמה זוויות על הנושא הבעייתי הזה.

חוץ מזה, הפוסט שהופיע פה התפרסם גם בהאייל הקורא, ומי שרוצה יכול לעבור לשם ולהצטרף לדיון. טוב לראות שיש עוד אנשים שהספרות יקרה כל-כך ללבם, אפילו אם קובעי המדיניות, כהרגלם, עושים מה שבראש שלהם.

danext@gmail.com

התוכן שקם על יוצרו

אחד מאנשי הרוח האהובים עלי ביותר, ניל פוסטמן ז"ל, טען שוב ושוב שהטכנולוגיה המודרנית, עתירת הגירויים, מונעת בעצם קיומה את צורות המחשבה המעמיקות, והאיטיות יותר, שקדמו לה. הוא דיבר בעיקר על הטלוויזיה, שהגיעה לשיאה בזמנו, אבל הדברים נכונים פי כמה כשמדובר באינטרנט. הרבה דיברתי כאן על האפשרויות הטובות והרעות של יחסי רשת-ספרות, ומכל מה שנאמר אפשר בינתיים לסכם, שגם אם הראשונה תעזור לאחרונה, זה יהיה כנראה רק במחיר שינוי יסודי שהיא תחולל בה. האינטרנט אולי תביא את הספרות למקומות חדשים, רק שעצם המילה "ספרות" עלולה להשתנות מאוד, ולאו-דווקא בצורה חיובית.

אילוסטרציה לזה אפשר למצוא בפוסט בעל השם המפחיד "רומן 2.0 " בבלוג הזה, שאותו כותב אדוארד צ'מפיון. הוא מביא שם דוגמאות לפרויקטים, שבהם מתפרסמות יצירות ספרות ברשת, בצורה שמאפשרת לכל אחד הצמדת הערות ומחשבות לטקסט המקורי - כמו Power Moby Dick והבלוג שעושה דבר דומה ל-The Golden Notebook של דוריס לסינג. פרויקטים כאלה הופכים, בעצם, את הדיון שסביב היצירה לחלק מהיצירה, והטקסטים מתערבבים זה בזה - במקרה של מובי דיק, המילים המוערות מודגשות בצבע וההערות מופיעות בתיבות צבעוניות ליד הטקסט.

צ'מפיון טוען שהניסויים האלה לא שאפתניים מספיק, ומביע רצון בפורמטים שיאפשרו התערבות עמוקה ורחבה בהרבה, כאלה שלמעשה מטביעים את היצירה המקורית בים של הערות מכל הסוגים, המינים והגדלים. המודל שהוא מציע דומה לזה של Wikimapia, שבה כל אחד יכול לסמן מקומות ולתאר אותם כאוות נפשו. רק שכידוע, תמונות לוויין הן דבר אחד, וספרות היא דבר אחר לגמרי.

הרשת היא אמנם מדיום שיתופי, אבל שיתופיות היא לא דבר שמתאים בכל הנסיבות. למשל, כשנוהגים במכונית, לא יהיה חכם במיוחד לערוך הצבעה על כל פעולה שהנהג מבצע, שלא לדבר על לתת לנוסעים לדחוף ידיים ולהשפיע על הנסיעה כרצונם. זו כמובן סתם דוגמה טיפשית, אבל היא נועדה להראות שגם שיתופיות, כמו כל מילה שקיבלה איכשהו קונוטציה חיובית א-פריורי, היא דבר שלא יכול להתחמק מביקורת עניינית רק בגלל היותו טרנדי. וספרות, ממש כמו נהיגה, היא לדעתי מקום שבו השיתופיות פשוט לא מתאימה. יותר נכון, ברגע שיש שיתופיות, אין ספרות - לפחות לא כמו זו שאנחנו מכירים.

למה? מכל מיני סיבות. בעיקר כי הפיכת הטקסט שמייצרים הקוראים לשווה-ערך לטקסט שיצר המחבר מולידה רעש איום והיעדר מוקד, וספרות פועלת רק בתנאי ריכוז, שהם גם ככה נדירים כיום. דמיינו קונצרט שבו מותר לקהל להביא מהבית כלי נגינה וללוות את התזמורת כרצונו, ובלי להתייחס למנצח; הרעיון יפה, אבל התוצאה עשויה להיות בעייתית-משהו.

בקיצור, אנחנו, בתור קהל (במקרה הזה של קוראים), צריכים לטובת האמנות לשים קצת גבולות למידת ההתערבות והביטוי העצמי שאנחנו דורשים, אחרת נוליד כאן משהו שאולי יהיה מאוד דמוקרטי ותקין פוליטית, אבל חסר כל ערך אמיתי. רומן 2.0 זה נחמד, אבל לא כדאי לזרוק לפח את רומן 1.0 רק בגלל שקיימת טכנולוגיה שמאפשרת את החלפתו.

הפרסומת שהתעייפה

או שלפרסומאים נגמר הכוח, או שלהוצאות נגמר החשק, אבל מה שבטוח הוא שהפרסומות שאמורות לגרום לנו ללכת ולקנות ספר חדש פשוט הולכות ושוקעות לתהום הנשייה. הפעם זו פרסומת לאדם נכנס לחדר, הספר הראשון של ניקול קראוס. הפרסומת, שאותה ראיתי היום בהארץ, מורכבת מתמונה של הספר ולצדה, באותיות גדולות מאוד, פנינת הביקורת הבאה: "ספר מדהים". וזהו. את הציטוט משייכים שם לביקורת של ליאת אלקיים במוסף ספרים, אבל עיון קל במקור מעלה שהציטוט כמובן נחתך מתוך משפט של ממש, שלא היה עד כדי כך חד-משמעי.

מתחת לציטוט הזה מופיע באותיות קטנות ציטוט, דווקא יותר מעורר חשק, מתוך ידיעות אחרונות - כלומר, המודעה עוצבה בכוונה מתוך התפיסה שמשפט המחץ "ספר מדהים" יהיה בעיני הקוראים בעל משקל רב יותר מאשר טיעון מנומק ופחות קלישאי. עזבו קלישאי; כמו שהוא צוטט במודעה, הטיעון בכלל לא יכול לעשות רושם של ממש. "ספר מדהים" הוא משפט ששומעים מחבר רחוק בשיחה משעממת בבית קפה, לא בדברים שמפרסמת הוצאת ספרים על הספר שהיא עצמה הוציאה.

הביקורת המקורית שכתבה אלקיים אמנם אמביוולנטית במידה מסוימת, אבל דווקא יש בה מספיק שבחים אינטליגנטיים על הספר, שאפשר היה להשתמש בהם. וזה רק מחזק את החשד שמישהו כאן נרדם בשמירה, או שמא חשב שהקהל נרדם בשמירה. אם אפשר למכור ספר בעזרת שליפה אגבית ואוטומטית כמו "ספר מדהים", אולי בקרוב נתחיל לראות גם פרסומות מנומקות ומשכנעות למכוניות, שיזנחו את הפרטים הטכניים המשעממים ויפתו אותנו ישר ולעניין בעזרת המילים "בובה של אוטו". מי קונה?

danext@gmail.com

בעידן של משבר כלכלי חדש, שמצטרף למשבר תרבותי ותיק עד כדי קביעוּת, אחת ממילות הקסם היא "התייעלות" - בדרך כלל כזו שכרוכה בסגירה של כל דבר שזז, ומיזוג השרידים העשנים במסגרת מחלקות מאוחדות, קטנות יותר במספר המועסקים בהן אבל נרחבות בהרבה בתחום הפעולה שעליו הן אחראיות. והמגמה הזאת מתרחשת לא רק במישור הארגוני, אלא גם בהגדרות המשתנות של תפקידים מסוימים.

תפקיד אחד חשוב שעבר את התהליך הזה (שאפשר לקרוא לו "הרחבת תחום המאבק") הוא זה של העורך הספרותי. ההגדרה האוטונומית של התפקיד הולכת ומתבטלת, למעשה, ומועברת לתוך תפקיד-גג כללי, שמכונה פשוט "עורך" ומכיל בתוכו את כל סוגי העריכה - ספרותית, עיתונאית, תוכנית-אינטרנטית וכו'. על כך מעידה הניידות הגדולה בין סוגי העריכה השונים, שנתפסת כיום כדבר מובן מאליו: המחשבה השולטת היא שכל עורך בפועל מתחום אחד הוא עורך בפוטנציה בתחום אחר.

השם העדכני בנדידת העורכים הגדולה, שמקורה הוא בעיתונות (ובעיתון הארץ בפרט) הוא זה של איריס מור, עד לא מזמן עורכת מוסף גלריה, שמונתה לעורכת הראשית של הוצאת כתר. לפניה עברו השנה עוד עורכים מאותו עיתון למשרות עריכה בהוצאות ספרים: חנוך מרמרי, לשעבר העורך הראשי של העיתון, שהפך לעורך הראשי של כנרת זמורה ביתן; דרור משעני, לשעבר עורך מוסף ספרים, שמונה לעורך מקור בכתר; וגליה ליכט, לשעבר ראש מערכת הכתבות, שמונתה לראש מערך ספרי העיון בכנרת.

בבסיס המגמה הנמשכת הזאת עומדת התפיסה, שתפקיד העורך הספרותי הוא שווה-ערך לזה של העורך העיתונאי. השאלה היא רק עד כמה זה נכון. יש, כמובן, קווי דמיון בין התפקידים: שני סוגי העריכה משלבים עבודה על טקסטים יחד עם הנחיית כותבים; בשניהם יש גם היבט ניהולי, שהטווח שלו מתרחב ככל שהתפקיד ממוקם גבוה יותר בהיררכיה (ומגיע להחלטות כספיות ברמות הבכירות יותר).

מצד שני, יש גם הבדלים, והגדול שבהם הוא שכתיבה עיתונאית היא ברובה (ובמיטבה) פונקציונלית, מוכוונת מטרה חיצונית קונקרטית, בעוד שכתיבה ספרותית היא בעלת אינטרסים מסוג אחר לגמרי, ומשרתת מטרות שנובעות מתוך עצמה. העריכה העיתונאית היא מקצוע טכני שפועל בדרכים ברורות, ממוסדות והיררכיות: העורך הוא חלק מ"שרשרת פיקוד" שבה מתקבלות החלטות שמשפיעות גם על רמת הטקסט, והכותב - במקרה הזה, הכתב - נמצא ברוב המקרים מתחתיו באותה היררכיה.

העריכה הספרותית, לעומת זאת, הרבה פחות טכנית והרבה יותר ערטילאית: גבולות ההתערבות בטקסט, זהות המשפיעים עליו ואפילו היחסים שבין העורך לבין הכותב, כל אלה הם עניין שמשתנה לפי הנסיבות והאנשים המעורבים. אי-אפשר לומר שהסופר כפוף רשמית לעורך הספרותי - גם אם בפועל יש לאחרון מרות כלשהי על הראשון, עדיין לא מתקיימים ביניהם יחסים כמו אלה שבין בוס לעובד. קשה הרבה יותר לומר מי מבין השניים פועל בשירות מי.

הדמיון הבסיסי שבין עריכה עיתונאית לעריכה ספרותית מקל, בוודאי, על מעבר של אותו אדם בין שני התחומים, ובכל זאת, ההתאמה לא מובנת מאליה. עורך עיתונאי רגיל לראות בטקסט אמצעי בלבד (למסירת מידע), שאפשר וצריך לשנות אותו בכל מידה שתידרש כדי שיעמוד בדרישות המקצועיות הברורות. עורך ספרותי, לעומת זאת, אמור לראות את הטקסט כמטרה סופית. השינוי הזה לא קל כמו שנדמה, ואי-אפשר להניח כמובן מאליו שכולם מסוגלים לבצע אותו.

אבל יותר מזה, מיטשטשת עכשיו עצם ההגדרה של עורך ספרותי כמקצוע נפרד. וזה בוודאי קשור גם לירידת מעמדה של הספרות עצמה, והפיכתה למוצר צריכה שרוב ההילה התרבותית שלו נשללה ממנו. הרעיון, שלפיו כל עורך מתאים בהכרח לכל תפקיד עריכתי, דומה לטענה שכל מהנדס מתאים בהכרח לכל מקצוע הנדסי. ואני לא יודע מה איתכם, אבל אם היתה מתפשטת בארץ אופנה שלפיה מהנדסי תוכנה הופכים בהמוניהם למהנדסי בניין, הייתי מתחיל לשמור מרחק מגשרים.

בכל זה אין שום כוונה לומר, שיש פגם במינויים העריכתיים המסוימים שנעשו השנה. להפך, אני בטוח שההוצאות דאגו לגייס אנשים מתאימים, כי לתפקידים האלה יש השפעה גדולה על ההצלחה שלהן. אלא שמה שמתבטא עכשיו במינוי של מקצוענים ראויים, שיש להם במקרה עבר עיתונאי, יכול להוביל די מהר, גם בלי כוונה כלשהי, להסרה מוחלטת של הגבול שבין המקצועות. עולם המושגים של העיתונות, שהיא מקצוע פונקציונלי וקצר-רוח, ייובא בכמויות גדולות אל תוך הספרות, שהיא מקצוע הפוך לגמרי.

מכאן קצרה הדרך ל"התייעלות" במובן הרע של המילה: התעלמות מהצדדים הייחודיים של תפקיד העורך הספרותי, והפיכתו לעבודת פס-ייצור טכנית, מוכוונת תפוקה ומטרה - כמו העריכה העיתונאית, שממנה מגיע כוח האדם לספרות. זה יכול להשתלב מצוין, וכנראה גם ישתלב, עם המסחור המשתולל של ההוצאות - ואז תימצא לספרות "מטרה" חדשה, שאותה העורכים יוכלו לשרת ולעצב את הטקסטים בדמותה. כך שאפשר להוסיף את העריכה הספרותית לרשימת המינים בסכנת הכחדה, ולקוות שלא נקרא על גורלה העגום איפשהו בעמודים האחוריים של העיתון.

danext@gmail.com

הבלוגרים המגויסים

מי יכול להיות מבקר ספרות? אם תשאלו את ראשי הוצאת תומס נלסון האמריקאית, התשובה תהיה "כל אחד". ונראה שהם לא היחידים שחושבים ככה, אלא רק הראשונים שמנסים לעשות מזה כסף. במקום להילחם על מקום בסדר העדיפויות של מבקרי הספרות הממוסדים, החליטו בהוצאה לגייס מבקרים משלהם: בלוגרים שיכתבו ביקורות קצרות, בנות 200 מילה, בתמורה לעותקים שאותם הם יקבלו בחינם ויקראו במסגרת תפקידם.

הבלוגר/מבקר הוא שיבקש ביוזמתו את הספר שהוא רוצה להעריך, ולא, כמו שמתרחש לעתים קרובות בכלי התקשורת, יקבל הוראה מגבוה לכתוב עליו. הביקורת, לא מיותר לציין, "יכולה להיות חיובית או שלילית", לפי התנאים שבאתר. בגרדיאן התעניינו ועקבו אחרי הצהרות של מנהל ההוצאה והוגה הרעיון, מייקל היאט, בבלוג שלו ובטוויטר: הוא לא מסתיר את כוונות הרווח שמאחורי התוכנית, מתכנן למשוך אליה 10,000 בלוגרים, ומספר על 605 מצטרפים כבר ביום הראשון להפעלתה.

האמת, הסוג הזה של דמוקרטיזציה ופופולריזציה בספרות דווקא לא מפחיד אותי. להפך, הוא רק ינקה את שאריות התדמית הבלתי-מבוססת, שלפיה טעמם הפרטי של אנשים בעלי השכלה רחבה הוא בעל ערך אוניברסלי. כשיש כמה טיפוסים שמציגים את עצמם בתור יודעי-כל, שדעתם מחייבת כל אדם תרבותי באשר הוא, עוד אפשר להתפתות ולהאמין להם; אבל כשיש אלפים כאלה, עם יומרה נמוכה בהרבה, האשליה נעלמת. ואז יקרה מה שצריך היה לקרות מזמן: כל אחד ינווט לבד בים הספרים באמצעות חשיבה ביקורתית משלו, ולא יקשיב לשום אדמו"ר מטעם עצמו.

חוב אמנותי

מצב כלכלי רעוע עשוי להיחשב למחסום כתיבה רציני, אבל מתברר שכשרוצים, הוא דווקא יכול להיות מקור השראה לא קטן. זה לפחות מה שעולה מתחרות השירה יוצא-הדופן הזאת, אותה יזם האתר הבריטי TalkAboutDebt.com, שמתמחה בטיפול באנשים שנקלעו לחובות.

לפי הכתוב באתר, התחרות נולדה בהשראת השיר The Debt, של המשורר האמריקאי בן המאה ה-19 פול לורנס דנבאר, ונושא השירים שהוגשו היה - לא טעיתם - חובות. לא פחות מ-100 שירים הוגשו לתחרות, ובמקום הראשון, עם פרס של 300 פאונד, זכה השיר Auf Wiedersehen, Debt, אותו כתב מייקל וייטמן (22) סטודנט מובטל לאמנות ולעיתונות מנורביטון, בדרום-מערב לונדון. אגב, שם השיר לא כל-כך אופטימי, כי משמעותו היא "להתראות, חוב" - אולי מתוך ציפייה לחזור ולהיפגש עם בן-הלוויה המטריד הזה בשלב מאוחר יותר.

את תגובתו של וייטמן לזכייה אפשר לקרוא כאן. לדבריו, המשבר הכלכלי העולמי מכניס אנשים למעגל שאין ממנו מוצא, ו"אנחנו נוטים לשכוח את מה שחשוב באמת, ומתרכזים רק בכסף". והנה, מתברר שאפילו בעיצומה של מצוקה כספית יומיומית, כמו זאת שוייטמן אכן נמצא בה, כדאי לפעמים להשקיע במשהו שנראה על פניו לא-כלכלי בעליל: המשורר הזוכה סיפר ש"הכסף מהפרס מאוד הועיל לי. אני נהנה לכתוב שירה, ומקווה שאנשים ייהנו מהשיר".

כל זה אולי נראה כמו גימיק, אבל בעצם מזכיר לנו שאמנות יכולה להיווצר דווקא מתוך קשיים, ומתוך אנרגיה שמתגברת עליהם. מצב של שפע ושובע מוליד הרבה מאוד כתיבה מפונקת ולא-הכרחית, אבל בתקופת מחסור וקושי, מה שנכתב למרות הכל הוא רק מה שחייב להיכתב. בדיוק כמו שבמדינות דיקטטוריות, למשל ברית המועצות לשעבר, מי שכתב הסתכן במאסר, הגליה או מוות - וכל מעשה של כתיבה היה חייב קודם כל להימדד מול האפשרויות האלה, ולהתקיים רק אם הוא חשוב מספיק כדי להסתכן בהן.

danext@gmail.com