ליבריסטאן

סיכומי שנה הם לא הדבר הכי הכרחי, ובטח שלא הכי מקורי ונועז - במיוחד במדינה שבה השנה מסתיימת פעמיים בהפרש של שלושה חודשים, בליווי מבול כפול של סיכומים היפראקטיביים בתקשורת. אחרי הכל, תופעות באשר הן, ובמיוחד תרבותיות, לא מצייתות לכללי חלוקה שרירותיים של רצף הזמן. וגם 2008 היא 2008!!!1! רק כשצריך למלא עמודים, הרבה מהם, באיזה מוסף תרבות יגע שעט בעיניים כלות על כל בדל נושא בסביבה.

ובכל זאת, הרפלקס המותנה דורש לסכם משהו. בואו לא נשכח ששנה היא פרק זמן ארוך ורב-מעללים עד כדי כך, שאנשים מתנשקים מרוב שמחה על סיומו. אבל מאחר ש-2008 נגמרת רק עכשיו, ויהיה קצת יומרני להביא סיכום ספרותי שלה בו-ברגע וללא פרספקטיבה כלשהי, בחרתי לסכם במקומה את 2009. כן, את השנה הנכנסת.

מטבע הדברים, זה לא יהיה סיכום רגיל. הוא לא מתבסס על עובדות, רק על משאלות, ונכתב מתוך ידיעה ברורה שסיכוייו לדמות למציאות שואפים לאפס המוחלט. אבל מאחר שאנחנו עוסקים כאן ב-Fiction, נראה לי שזה לא נורא כל-כך. אני עומד לדווח כאן בזמן עבר על שנה ספרותית שהיתה נהדרת מכל הבחינות, חוץ מהעובדה השולית שהיא עדיין לא התחילה. את המימוש בפועל אשאיר למקצוענים האמיתיים, כל אחד בתחומו.

הסופרים

משהו מוזר קרה לסופרים, גם בארץ וגם בעולם, לאורך 2009: הם נעשו שתקנים ורציניים. אפילו הסופרים הידועים והחשובים ביותר, אפילו אלה שנהגו לכתוב ספרים במהירות שמתחרה בכושר הייצור של סדנת יזע סינית, לקחו כולם פסק זמן מהעשייה והתכנסו בדל"ת אמותיהם.

לא רק שהם לא כתבו כלום, הם גם לא הופיעו בשום מקום: לא התראיינו על נושאים שהם לא מבינים בהם, ומיעטו להתראיין בכלל; לא הרצו, הנחו, השתתפו בפאנלים או ריאיינו סופרים אחרים; לא השתתפו בהפגנות ולא הורו לציבור מה עליו לעשות כדי להיחשב לבן-תרבות.

מה הם כן עשו? פשוט ישבו וחשבו על הספרים הבאים שלהם, במקום לכתוב אותם אוטומטית. אלה מהם שכן הוציאו ספר, עשו זאת בנימה מתנצלת - והתוצאות היו מופתיות. 2009 היתה שנה שבה יצאו מעט ספרים עם שמות גדולים עליהם, אבל לא זכורות שנים ספרותיות טובות כמוה בעשורים האחרונים.

העורכים, המתרגמים והשאר

לפחות בישראל, 2009 היתה שנה מצוינת גם לבעלי התפקידים שמלווים את העשייה הספרותית מאחורי הקלעים - עורכים, מתרגמים, מגיהים, לקטורים ואחרים. בעקבות טקס וודו סודי ביותר, שנוהל על-ידי מכשפה שהובאה במיוחד מאי נידח בים הקריבי, התעוררו בוקר אחד כל ראשי ההוצאות וקרעו לגזרים את חוזי ההעסקה המבזים שהיו נהוגים אצלם עד לתחילת השנה.

שיטת הפרילנסרים הופלה לקול מצהלות ההמון, וכל אנשי המקצוע הספרותיים הועברו להעסקה ישירה בהוצאות, במשכורות בלתי-מבישות ועם תנאים סוציאליים. התשלום למתרגמים לפי "גיליונות דפוס" הושלך למגרסת הנייר של ההיסטוריה, וגם שיטת החישוב של שכר הסופרים שונתה, כך שהסופרים יקבלו אחוז מההכנסות שמשקף את תרומתם, הצנועה והשולית ביותר, לקיומו של הספר.

כל התהליכים האלה הביאו לעלייה דרמטית באיכות העבודה על הספרים; מתרגמים מכל העולם באו לישראל כדי ללמוד מקרוב על מה שכונה, בעיתונות הבינלאומית, "רנסנס תרגומי בלוונט".

החנויות

לאחר שכבר הוספדו מעל כל במה אפשרית, חזרו חנויות הספרים העצמאיות והפכו לעמוד השדרה של ענף הספרות. גם כאן, ישראל שימשה דוגמה בולטת למדינות אחרות. קהל הקונים התחיל, יום בהיר אחד באמצע החורף, לנטוש את חנויות הרשת הגדולות ולנהור לחנויות השכונתיות הקטנות, המעטות מביניהן שעוד נותרו.

שוב ושוב חזרו ההסברים הבאים: "נמאס לי שבכל חנות נמצאים אותם ספרים", "אני רוצה יחס אישי", "אני מעוניין שהכסף שלי יתגמל קפדנות ומצוינות ולא בינוניות וחנפנות". כתוצאה מהפופולריות המתגברת של חנויות הספרים העצמאיות, התחילו מוסדות חדשים כאלה להיפתח בכל מקום, לעתים קרובות על חורבותיהן של פיצוציות ושווארמיות, שלא התקרבו אליהם מבחינת הפוטנציאל הכלכלי.

באמצע 2009 הצטרפו שתי הרשתות הגדולות, שחששו לעתידן הכלכלי, לטרנד החדש: הן הסירו את הלוגו שלהן מכל החנויות שבבעלותן, חיסלו את רשימות הספרים המומלצים וציוו על צוותי המוכרים לבחור ולהזמין ספרים כרצונם. הן אפילו החלו לשלוח מבקרים סמויים מטעמן, שרשמו דו"חות והטילו סנקציות על חנויות רשת שסירבו להיעשות אינדיבידואליות, ושאופיין הזכיר יתר על המידה חנות אחרת כלשהי ברדיוס של 3.5 קילומטרים.

ההוצאות

חוק חדש שנכנס לתוקף ביולי 2009 חייב כל הוצאת ספרים, שבראש מעייניה נמצא הרווח הכספי ולא האיכות האמנותית, לשנות את הגדרתה המקצועית מ"הוצאה" ל"הכנסה". על אותן "הכנסות" הוטל "מס הכנסה" מיוחד בגובה 200% מהמחזור, מכה שהיתה גרועה מספיק כשלעצמה, גם אלמלא גרמה לנזק תדמיתי כבד בקרב ציבור הקוראים.

החוק החדש, שלווה גם בפעילות נמרצת של גופי ממשלה שונים, אילץ את בתי ההוצאה לאור, לפחות את אלה מהם שרצו לשרוד, לשנות לחלוטין את דרכי פעולתם. הקריטריונים להוצאת ספרים חדשים הוקשחו באופן ניכר; משרד הפנים העניק 1,243 אשרות עבודה מיוחדות ללקטורים חסרי-הומור שהובאו ברכבת אווירית מספרייה תת-קרקעית בסנט פטרסבורג, שם גודלו מינקותם; המשטרה פשטה שוב ושוב על מעוזי הברנז'ה ואכפה בברוטליות תקנות אנטי-פרוטקציה לשעת חירום.

כל זה הוביל לירידה דרמטית במספר הספרים שיצאו לאור, ולעלייה דרמטית לא פחות באיכותם ובחשיפה שלהם. מאחר שהספרים היו טובים במידה שאי-אפשר היה להתכחש לה, הם חזרו וכבשו מקום של כבוד בתודעה הציבורית, וההוצאות המקומיות הפכו לגופי תרבות עילאית מהמפוארים בהיסטוריה האנושית, שמיקדו אליהם, כרגיל, קנאה מרה מצד תעשיית הספרות בחו"ל.

השיא הגיע כשפרס נובל לספרות לשנת 2009 הוענק, פה אחד ובאקט יוצא-דופן, להתאחדות הוצאות הספרים בישראל. "נמחקה חרפת לה קלזיו", צהלו במאמר המערכת של לה פיגרו.

התקשורת

העשור המשברי ביחסי הספרות והתקשורת הגיע לסיומו בבת אחת ב-2009, כשאמצעי תקשורת מכל הסוגים הפכו לחלוטין את תפיסת העריכה שלהם בתחום. המהפך התחולל בתחילת השנה, במפגש מיוחד של עורכים ראשיים בעיתונים, באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו, שהוקדש לנושא זה בלבד.

הנוכחים היכו על חטא, התחייבו לשנות מהיסוד את היחס המחפיר שגילו עד אז כלפי הספרות, ואף עמדו בכך. שמועות עקשניות טוענות שגם במאורע הזה שיחקה תפקיד מרכזי אותה מכשפת וודו, שהצליחה - בעזרת כמה נוצות יען, מיצי מרה אורגניים ורגלי צפרדע מעושנות - להסדיר את תנאי העבודה בענף המו"לות.

ואלה רק כמה מהשינויים המפתיעים שהתחוללו השנה בתחום התקשורתי: הביקורות חזרו להיות ארוכות ומפורטות, 1,000 מילה לפחות; כל העיתונים הגדולים גייסו מבקרים במשכורת מלאה, שהבטיחה להם את היכולת להקדיש זמן לקריאת הספרים החדשים שיצאו לאור בעברית (מזל שלא היו רבים כאלה) ולכתיבה רצינית עליהם;

רשימות רבי המכר בוטלו לגמרי והוחלפו ברשימת המלצות על ספרים שכדאי לקרוא (נימוקו של אחד העורכים: "במקום שנתחנף לקהל ונדרבן אותו לקנות את מה שהוא ממילא קונה, החלטנו להציע אלטרנטיבות איכותיות שאחרת לא היו מגיעים אליהן"); אתרי החדשות הקימו כולם מדורי ספרות שהחלו להתחרות באלה של העיתונים במידת רצינותם ועומקם; בטלוויזיה וברדיו מיהרו להגיב עם תוכניות ספרות משלהם, שקיבלו מראש חסינות מאימת הרייטינג והפכו למרות זאת ללהיט מפתיע בקרב הצופים (כולל מסעודה המפורסמת, שלראשונה זכתה שיתייחסו אליה כאל יצור חושב);

הראיונות המביכים, הפתולוגיים, עם סופרים חדשים שמדברים על טראומות ילדות כאמצעי לשיווק ספרם האחרון - ראיונות אלה נכרתו כאחרון הגידולים הממאירים והוחלפו בשיחות עומק, שהוגבלו רק לספרים שנמצאים בחנות מעל חודש (כן, גם זה קרה לראשונה ב-2009 - ספרים לא הושלכו למחסן בתום 2.033 שניות מרגע נחיתתם על המדף);

על סופרים נאסר להשתתף בפרויקטים מיוחדים, כתבות פוליטיות וכל דבר אחר שמשמש מסווה שקוף וציני לתאוות יח"ץ שאינה יודעת גבולות (נימוקו של עורך בכיר, בפרפרזה על הרצל: "נדע לרתקם אל שולחנות הכתיבה שלהם, כשם שנרתק את הצבא המקצועי שלנו אל קסרקטיניו").

הקוראים

למרות התהפוכות העצומות בשדה הספרותי, שהיו נראות דמיוניות לגמרי אילו הושמעו ב-2008, אם צריך לבחור תחום אחד שבו אירע שינוי משמעותי באמת, הרי שזה התחום: 2009 היתה השנה של הקוראים. השנה שבה הם התבגרו, נגמלו מהגודש ומהפינוק האינסופי שלהם, מאסו בצריכה הבולימית ובקריאה האנורקטית, התחילו לשלם מחיר הולם בעבור הספרים ולא שכחו לדרוש בעבורו תמורה הולמת בפני עצמה.

כן, הם אמנם התחילו לקרוא על מכשירים אלקטרוניים, אבל הפסיקו להתנהג כמו אווזים שעומדים מיוזמתם בתור למכונת הפיטום. קוראי 2009 קראו לאט, מעט, בלגימות קטנות ומדודות. כל ספר קיבל אצלם כבוד מלכים, ונעלמו מגדלי הבבל הספרותיים מהשידות שלצד מיטותיהם. ויש גם מי שמאמינים, שרק מפני שהקוראים התעוררו פתאום והתחילו לכבד באמת את הספרות, רק בגלל זה התרחשו מלכתחילה כל שאר הנפלאות של 2009.

אח, איזו שנה נהדרת היתה לנו, נכון? אם תרצו, אין זו אגדה.

danext@gmail.com

רגע לפני שהשנה נגמרת, אני רוצה לעשות כאן ניסוי. לפחות למשך הפוסט הזה, את מקום הדעה הברורה והמגובשת יתפוס שיטוט מתנודד ולא-מכוון, שמטרתו לנסות להגיע - תוך כדי הכתיבה - להבנה כלשהי של שאלה שאין לי תשובה ברורה עליה: מה בעצם הבעיה שלי, כקורא, עם ספרות ישראלית?

הרבה "למה" יש כאן, למשל: למה אני לא קורא אותה כמעט לעולם, למה היא מעוררת בי כאלה אמוציות שליליות, ובעיקר - למה, בעוד שלגבי ספרות זרה אין לי צורך להכליל ולדבר על משהו שגדול מיצירה בודדת או סופר מסוים, את הספרות המקומית אני תמיד רואה כמו גוש אחד מונוליטי, "הספרות הישראלית", שעצם אזכור שמו חוסם ומשבית אצלי כל רצון לקרוא.

הרצון להתמודד עם רתיעתי הפבלובית, המוצדקת או לא, מספרות מקור התעורר אצלי כשקראתי את הרשימה הזו של אריק גלסנר ב-nrg, שם הוא מסכם את 2008 בתחום הזה. ואיך הבנתי שיש כאן עניין לחקירה? כי אפילו עצם המחשבה לקרוא את הרשימה עורר בי אי-נוחות, רק מפני שהנושא הוא ספרות ישראלית. עד כדי כך. וכשנעשיתי ער לזה, מיד התחלתי לקרוא - נאלצתי להחזיק את עצמי בכוח כדי שלא אברח - והתעדכנתי, על פני השטח, בקטלוג שלם של יצירות שאליהן לא התוודעתי כקורא.

הכשל המיידי באמירה כוללנית כמו "אני לא קורא ספרות ישראלית, כי היא בדרך כלל גרועה בעיניי", הוא זה הברור מאליו: איך אני יודע שהיא גרועה, אם אני לא קורא אותה? ואיך הכל, או אפילו הרוב המוחלט, יכול להיות גרוע? בוודאי יש איים של איכות גם כאן. אבל עם כל ההכרה שלי בכשל הזה, אני עדיין מרגיש באינטואיציה שהוא דווקא לא כשל, אלא רגש אותנטי שיש לו על מה להסתמך. וזה בדיוק המקום שממנו אפשר להתחיל: לברר מה, למען השם, גורם לריחוק האפריורי הזה.

בעיית הסיפור

אנסה את שיטת האסוציאציות החופשיות. הדבר הראשון שעולה במוחי כשאני מנסה לענות על השאלה ששאלתי, הוא זה: הסיפור. מבחינתי, ברמה הכי ישירה וברורה, הבעיה של הספרות הישראלית היא בסיפורים, וזה הגורם המאחד, שהופך אותה בעיניי למהות אחת, רציפה ובלתי-מושכת. אני מתכוון בזה לשלד הכי ראשוני וכללי של הסיפור, או למהלך המוצא שלו; במילים אחרות, אותו גרעין שניתן לתיאור בקיצור נמרץ, ועליו, גם בספרות זרה (או בקולנוע), קמה ונופלת משיכתי ליצירה כלשהי.

התיאורים על גב הספרים הם אחד האלמנטים המושמצים ביותר בספרות, אבל בקריאה מאומנת אפשר ללמוד מהם כל מה שצריך לדעת על הסיפור. את הספרים הטובים ביותר שקראתי פגשתי באופן הזה: זרם חשמלי ביני לבין השלד הסיפורי. מספיקות כמה מילים, לא יותר, כדי לדעת. וכאן צריך לומר שעם כל היותי אנטי-קראן של ספרות מקור, אני דווקא קראן לא רע של התיאורים הקצרים האלה על אחורי הספרים הישראליים, ולפעמים גם של העמוד הראשון ושל איזה עמוד אקראי בהמשך הספר.

אני לא זוכר מתי, בפעם האחרונה, הרגשתי את הזרם החשמלי הזה לנוכח תיאורו של ספר מקומי, לא כל שכן במהלך קריאת עמוד מתוכו. אולי זה קרה לפני כמה שנים, כשנתקלתי בנבלות של קניוק, שהפך מיד לאחד הספרים האהובים עליי - בכלל, לא רק מכאן. בכל הספרות הישראלית יש רק שני אנשים שאני יכול לסמוך בעיניים עצומות, מבחינת הסיפור, על כל דבר שכתבו: אורלי קסטל-בלום (שעליה כתבה ב-ynet, בשבוע שעבר, אריאנה מלמד) וחנוך לוין ז"ל, בין אם זו הפרוזה שלו ובין אם כל דבר אחר.

עברתי שוב על הרשימה של גלסנר, והתופעה חזרה על עצמה - האימה, האימה! מלבד בשני מקרים, כל תיאורי הספרים, גם אלה שהמבקר הגדיר כ"טובים מאוד", לא הזיזו ולו שריר בגופי. רק אותם שניים (לא אציין שמות) הצליחו, וגם זה בקושי, לגרות ניצוץ רגעי וחלוש על מסך המוניטור המטפורי המחובר למוח שלי. אני אפילו לא מדבר על העובדה שיש לי נטייה בלתי-ריאליסטית חזקה, ורוב העלילות שם ריאליסטיות מאוד - כי גם לריאליזם אני יכול להתחבר כל עוד יש בו "משהו", שאני לא יכול להגדיר. חיפשתי וחיפשתי את ה"משהו" הזה, ולא מצאתי אותו.

צרות אחרות

למה אין לספרות הישראלית, כמעט לעולם, את ה"משהו" שאני מחפש? אפשר היה לטעון שהבעיה היא באופי הדרישה שלי, אלמלא הייתי מוצא ספרים שעומדים בה, ורבים מהם, כל עוד הם אינם מכאן. אני יכול להעלות עוד גורם אפשרי, והוא השפה. כשהיצירה נכתבת או מבוצעת בשפת האם שלך, אין ולא יכולות להיות שום הנחות בעניינה. אם יש זיוף, הוא מורגש מיד - וכשזה מתחבר לסיפורים חסרי מעוף, התוצאה לא יכולה להיות אלא עצובה ועלובה. אבל את זה אפשר לומר על כל שפה שמכירים טוב ומקרוב, ואמנם, גם בשפות זרות שאני קורא אני עולה מיד על הזיופים. ועדיין, לפחות מההתרשמות שלי, שם יש הרבה פחות מהם. מה שכן, יכול להיות ששם אני בוחר יותר בזהירות מלכתחילה.

גורם שלישי נובע, אולי, מהעובדה שאני מעדיף לקרוא ספרות קצת יותר ותיקה. ומאחר שרוב הסופרים הקאנוניים שלנו לא מדברים אליי בכלל מבחינה סיפורית, למעשה לא נותרות לי הרבה אפשרויות. אפשר לומר שמבחינתי, השוואה בין הרמן הסה או אלבר קאמי לא"ב יהושע או דויד גרוסמן היא לא הוגנת מראש. אבל פה ושם אני כן קורא סופרים חדשים יחסית מחו"ל, כמו מישל וולבק או הרוקי מורקמי, שהראשון מביניהם הוא אפילו אחד מאליליי הרשמיים. סופרים כאלה בישראל כמעט לא מצאתי, ותאמינו לי שחיפשתי.

טוב, הרבה מילים שפכתי כאן, ולא נראה לי שהצלחתי לאתר ולבודד את הקושי המדויק שלי עם הספרות הישראלית. מצד שני, למרות שבאתי מוכן לשנות את דעתי תוך כדי הרהור, גם לא הצלחתי לפוגג ולו מעט מהרתיעה והחשד שלי כלפיה. יש לי בעיה עם הספרות הישראלית, ואני יודע עליה רק את זה: היא עשויה בהחלט להיות מוצדקת. ואם אני מסיים בשורה התחתונה הזו, הטיפשית מעט, זה רק כדי להמשיך לחשוב הלאה מכאן - וכל מי שהספרות המקומית מתקשה לחמם את לבו מוזמן להצטרף לאנליזה.

danext@gmail.com

משבר הכלכלי הוא מסוג התופעות שקל להאשים אותן בכל דבר שקורה, מהתמוטטות של חברות ענק ועד לנזילה בתקרה בליל חורף אלים. מאחר שזה אכן כל-כך קל, פשוט ונעים, הנטייה היא לעשות בדיוק את זה. וכשהוצאות ספרים מתקצצות, משתטחות, נסגרות, טובעות ומאבדות את שפיותן מסביב לעולם, ובעיקר בארה"ב ובבריטניה, אין לכאורה צעד מתבקש יותר מאשר להוסיף גם את גורלן העגום לרשימת חטאיו של ידידנו המשבר, שאשמתו המוחלטת והאפריורית מתחילה להאפיל על זו של עמנואל גולדשטיין.

אבל יש הסבר אחר להתמוטטותו הסלואו-מושנית של ענף הספרות: ניהול גרוע, מכל מיני היבטים. זו הטענה של הסופר לורנס אוסבורן במאמר הזה בפורבס. לדבריו, עורך בכיר באחת ההוצאות הגדולות טען באוזניו, ש"מעט מאוד מהקיצוצים והמיזוגים של התקופה האחרונה נובעים מהמפולת הכלכלית. הם תוצאה של כמה שנים של החלטות רעות".

בתוך אותן "החלטות רעות", אוסבורן מונה בין היתר כישלון באיתור סופרים ברמה גבוהה באמת, היעדר מנהיגות ופיקוח עריכתי על הספרים, פזרנות בחלוקת מקדמות עתק לכותבים שלא מצדיקים את זה, ועוד. עוד סיבה למצבה הירוד של התעשייה, לטענתו, הוא שקיעתה של ביקורת הספרות וירידתו לחצי של מספר החנויות העצמאיות בארה"ב, מ-4,000 ל-2,000.

אוסבורן מאשים את המו"לות בארה"ב בירידה ל"תרבות הסלבריטאות הרדודה כנייר, שמגדירה בערך כל תחום אחר", וטוען שבתי ההוצאה לאור מחסלים את עצמם בכך שהם מנסים להתחרות במירוץ של מישהו אחר, ו"מקצצים את הדבר האחד שבשבילו אנחנו פונים אליהם: הכתיבה עצמה".

המאמר עוסק אמנם בעיקר במה שקורה באמריקה, אבל אפשר, בלי הרבה מאמץ, לזהות בו גם את עצמנו. גם כאן, אחרי הכל, אוהבים לקצץ בדיוק את החלק הלא נכון של הבעיה. גם אצלנו, הטייסים המטפוריים - ראשי חברות, גופים, ארגונים פוליטיים ומה לא - יעדיפו תמיד, כשהמטוס מתחיל לאבד גובה, להשליך החוצה קודם כל את הנוסעים ורק אחר כך, אם בכלל, את המזוודות.

את ההתנערות המתמדת מכל דבר בעל ערך מתרצים, כרגיל, באמירה החצופה והמתנשאת כל-כך, "זה מה שהציבור רוצה". זה היופי באמירה הזאת: היא מאפשרת לבעליה להישמע ליברלי עד אין קץ, ולצייר את מתנגדיו בתור המתנשאים האמיתיים, אלה ש"רוצים לקבוע לאנשים מה לצרוך".

אבל יש בעיה אחת קטנה: בכל תחום, גם התרבותי, אנשים יכולים לבחור אך ורק בין אופציות קיימות, ממשיות, לא דמיוניות ולא היפותטיות. אני לא יכול לקנות בחנות ספר שלא נמצא שם, או שלא יצא לאור. אני לא יכול לראות בטלוויזיה תוכנית איכותית שלא נוצרה מעולם. לכן, הטענה ש"זה מה שהציבור רוצה" היא שקרית מראש; הניסוח הנכון צריך להיות: "לא השארנו לציבור ברירה אחרת".

וזו חשיבות המאמר של אוסבורן: הוא מצליח להראות עד כמה, במסווה של "זה מה שהציבור רוצה", גופים עסקיים מסוגלים לנסר את הענף שעליו הם יושבים ולמנוע, למעשה, מהציבור לרכוש מהם את הדבר היחיד שיש להם להציע לו מלכתחילה, את הדבר שהוא עשוי היה לרצות אם רק היו מאפשרים לו. נראה לי שאין קורא שלא ישמח לקרוא את השורות האחרונות במאמר, שפונות ישירות להוצאות הספרים ההיסטריות, העסוקות בהשמדת כל מה שטוב בספרות בתקווה לרווחים קלים, ומזכירות להן:

"We the readers, the people, are not dumbed down media serfs obsessed with celebrities, dosh and movie rights. You are".

danext@gmail.com

לפעמים, גם ספינה טבועה חוזרת לשוט על פני המים - ואפילו אם זה רק בתור פיסת עץ שהשתחררה ממקומה וצפה על הגלים, כל עוד עומד עליה מישהו ומנווט אותה לאנשהו, זה מספיק. וכך קרה גם במקרה של "ספינת הספרים", הלא היא תוכנית הטלוויזיה הצרפתית הוותיקה Le bateau livre, שנפלה קורבן להתקפת טורפדו פתאומית באמצע השנה.

את השלב הקודם בסיפור תיארתי אי-שם ביוני, בפוסט הזה: עורך ומגיש התוכנית, פרדריק פרנה, גילה יום אחד שמתכוונים למנוע משיקולי "פופולריות" את שובה של התוכנית לעונה חדשה, ויצא למלחמה - כולל מכתב פתוח לנשיא סרקוזי, שמגנה את היחס המידרדר לספרות במדינה. זה לא עזר לו, והתוכנית ירדה.

לכאורה, סוף פסוק. אבל אתמול נראו כמה בועות אוויר במים שמעל למקום טביעתה של התוכנית, ומהמעמקים חזר ועלה פרנה - הפעם בבלוג אישי חדש שפתח, בשם Le bateau libre ("הספינה החופשית", ובמקור זה נשמע כמובן הרבה יותר טוב. אי-אפשר היה לצפות למשחק מילים אלגנטי יותר מזה: גם זהה כמעט לשמה של התוכנית המנוחה, וגם מתחייב שלא תחזור על עצמה ההתעללות התאגידית).

בפוסט הראשון שלו, פרנה מסביר למה החליט להפעיל את הבלוג, ושווה לקרוא בעיון את דבריו. הוא מזכיר ש"פוטרתי מ-France 5 ביוני 2008 מפני שעשיתי (מזה 12 שנה) תוכנית ספרותית יותר מדי… ספרותית, כנראה. קרי: אליטיסטית. 'היו יותר מדי סופרים בתוכנית הזו…', אמר לפי הדיווחים מנהל ב-France-Télévisions. חייבים לצחוק, לא?"

בהמשך הוא כותב: "נפתח דף חדש, אני ממשיך במאבק, כי רק המאבק קיים. הכוונה היחידה שלי כאן היא לחלוק איתכם את תחושותיי האישיות. השנאה לספרות נוכחת בכל מקום בצרפת, לא רק בטלוויזיה. לכן צריך להיאבק.

"אני מקדיש את הפוסט הראשון בבלוג למדאם דה לה פאייט, הסופרת שכתבה את רומן האהבה וההתבוננות הצרפתי הראשון, 'הנסיכה מקלב', שמפחיד כל-כך את הנשיא שלנו. מי ייתן שזה יתפרש כפרובוקציה או אקט של מחאה שאומר הרבה על ההתכחשות לתוכנית" (למי שזוכר, סרקוזי תועד ביולי האחרון כשהוא מתבטא בפומבי נגד לימוד הרומן בבתי הספר, כמו שסיפרתי כאן).

נכון, אפשר להתרשם כבר מעצם העובדה המקורית, שערוץ טלוויזיה ממלכתי בצרפת הקדיש מקום במשך שנים לתוכנית ספרות משפיעה כל-כך. אבל עובדה שאפילו שם, בממלכת הספרים הבלתי-מעורערת, מקומו של התחום הזה לא מובטח באף גוף שראשיו חרדים לרייטינג שלהם. אם אישיות תרבותית כמו פרנה צריכה לצאת לגלות באינטרנט, משהו במיינסטרים רקוב מיסודו.

הצד הטוב הוא שככל שהמיינסטרים ימשיך לוותר בנדיבות, שלא לומר בגסות, על כל נכסיו הגבוהים והחשובים, כך האינטרנט יקבל הכרה בתור הזירה התרבותית החופשית האמיתית, ויפסיק להיתפס כמקום ש"מידרדרים" אליו בלית-ברירה, רק אחרי שמוצו כל שאר האופציות. או כמו שפרנה אומר על הבלוג שלו: "זאת אולי רק סירה קטנה, אבל אני אהיה האדמירל היחיד שלה". אולי ככה, לאט-לאט, יתאספו מספיק ספינות עצמאיות כדי להשיב מלחמה לציי הבערות והטמטום, שהולכים ותופסים בעלות על האוקיינוסים.

danext@gmail.com

הדבר הקבוע היחיד שקיים הוא השינוי, את זה כולם כבר יודעים מזמן. ובכל זאת, לפעמים מפתיע עד כמה השינוי יכול להיות מהיר ודרסטי - במקרה הטוב 180 מעלות, במקרה הרע משהו בכיוון ה-900 מעלות (או במילים אחרות, הרבה סיבובים במקום, שנגמרים באחורה פנה עם סחרחורת רצינית).

תסתכלו, למשל, על האופן שבו ספרים וסופרים זוכים לחשיפה ולמגע עם הקהל. עד לפני שנה-שנתיים, לא יותר, המקום שבו נקבע הגורלות בתחום הזה היה חנות הספרים. השאלה ההמלטית, "לקרוא או לא לקרוא" - ובגרסה היותר קפיטליסטית, "למכור או לא למכור" - קיבלה תשובה רק בצורה אחת: האם הספר יצליח להשתחל לעמדה טובה בחנויות, מול עיניהם של הקוראים. עדיף, כמובן, על סטנד הספרים החדשים או המומלצים (זה ממילא היינו-הך ברוב המקרים), אבל בסופו של דבר, כל פינה בחנות נחשבה לטובה. העיקר שהספר ייכנס פנימה.

אבל מתישהו, המצב הזה השתנה לגמרי. בגלל האינפלציה האדירה במספר הכותרים החדשים שיוצאים לאור ומגיעים לחנויות, המושג "חנות ספרים" עבר הצטמקות - הוא מתאר, למעשה, רק את סטנד הספרים החדשים/מומלצים/במכירת חיסול. רק ספר שנוחת שם יצליח, אולי, להגיע לקוראים כלשהם.

ומה קורה בינתיים במדפים? מלחמת הישרדות, שבה, בגלל מגבלת המקום הקשיחה, ספרים חייבים לעוף החוצה כדי לפנות מקום לחדשים מהם, ושום ספר לא זוכה לטווח ראוי של תשומת לב. לאותו גורל, אגב, שותפים גם הספרים שלא הוכיחו את עצמם באור הזרקורים שליד הקופות. אם יש משהו שהסטנד לא סובל, זה Late Bloomers.

וכך קרה דבר אבסורדי: נכון להיום, חנות הספרים הממוצעת היא המקום שבו הסיכוי של ספר להגיע לקוראים הוא הנמוך ביותר. אם עד לא מזמן, סופרים נאבקו והקיזו דם כדי שמפיצים יכניסו את ספריהם לחנויות הרשת הגדולות, כי אחרת הספר היה נידון לכליה מראש - הרי שעכשיו, זו נעשתה הדרך הבטוחה ביותר לוודא שאף אחד לא יכיר אותו. ספר שנקלע למערבולת המסחרית של מדפי החנויות הופך לכמעט בלתי-נראה, וכל צורה אחרת של הפצה מבטיחה לו יותר - מעט מאוד, אבל עדיין יותר - תשומת לב.

זה מה שהכריח את הסופרים להפוך למין אנשי אנטי-רנסנס: לא רק אמני המילה הכתובה, אלא גם אשפי פרסום ושיווק לעת מצוא, שמשקיעים 80% ממרצם בהמצאת דרכים יצירתיות להגיע לאנשים. דוגמה לגימיקים כאלה, שנכפו על הסופרים, אפשר לראות במקרה של מייק הפנר.

האיש הוא סופר אמריקאי שהגיע כבר להישגים נכבדים בלב העולם הספרותי, ובכל זאת בחר להוציא את ספרו החדש ב-500 עותקים שמונחים באקראי במקומות ציבוריים, ניתנים לקריאה בחינם - ולא מוצעים למכירה בשום חנות. הפנר ידע, שחנות הרשת של ימינו היא המקום הבטוח ללכת בו לאיבוד, והעדיף לפעול בשוליים של השוליים כדי להגיע לקהל של ממש.

וזאת אחת ההשפעות החריפות של גודש הכותרים על מצב הספרות, כזאת שממעטים לדבר עליה. סופר שהוא רק סופר, נטו, 100%, נחשב היום למקצוען לוקה בחסר, אחד שלא מבין איפה הוא חי. הסופר של היום נידון, בעל כורחו, להיות הכל - פרסומאי, רואה חשבון, מפיק אירועים, ליצן חצר, אייטם רכילותי, הכל חוץ מסופר. כי ברגע שחנות הספרים מאבדת את יכולתה להפגיש בין ספר לבין קוראים, תודות למבול ספרים שיצא מכלל שליטה - אין ברירה אלא לנסות את מזלך מחוצה לה. ובחוץ, כידוע, קר, וכדי להתחמם אין ברירה אלא לשרוף כמה ניירות.

danext@gmail.com