ליבריסטאן

בלוז לכיסא המפלט

המשפט הבא עומד להיות מקורי, נועז וחדשני בערך כמו טורי הדעה המפוטמים והמבושמים שמתפרסמים בשערי העיתונים הגדולים: אף אחד לא אוהב דחיות. ואם יש משהו שאפשר לאהוב פחות מדחיות סתם, הרי שאלה דחיות ספרותיות. ככה זה בתרבות שמזהה את היצירה באופן מוחלט עם היוצר, ומייחסת לו בעלות וכוונה מראש בכל מה שקשור אליה.

אפשר, כמובן, להתווכח עם הזיהוי האוטומטי הזה. קחו סופר גדול שאתם אוהבים, ותשאלו את עצמכם לרגע, האם הרעיונות שלו הם באמת שלו. מאיפה באו הרעיונות אל ראש הסופר? האם הוא התכוון שיבואו? יצר אותם מרצון, במחשבה תחילה? ישב ליד השולחן ופקד עליהם לצוץ ברגע זה, ובצורה מסוימת שנקבעה על-ידו? לא צריך לחשוב הרבה כדי לראות שהדבר שאנחנו מזהים באופן הטוטלי ביותר עם היוצר, הרעיונות שלו, בכלל לא בא ממנו. כך שבמובן מסוים, כל אמן הוא רק אמן מבצע - מישהו שקולט, ממקור שלא ידוע לו אישית, בסיס ליצירה ומפרש אותו בדרכו.

מה שלא הופך את הדחיה לקלה יותר. בין אם דוחים את הפרשנות על הרעיון או את הבעלות המוחלטת עליו, דחיה של דבר שכתבת היא לא חוויה נעימה. אבל מצד שני, גם דחיינות ספרותית מפתחת את הספרות. איך? היא מאלצת את אנשי ההוצאות להעשיר את השפה במגוון רחב של דרכי ביטוי מנומסות, בלתי-ישירות, אדיבות, שנועדו להעביר את משמעות שבנסיבות אחרות היתה מבוטאת פשוט ככה: "הספר שלך ממש מחורבן, ואנחנו לא רוצים לפרסם אותו". ובעברית, שרמיזות, דקויות ונימוסים עדינים הם לא בדיוק הצד החזק שלה, התרומה הזאת לאוצר המילים צריכה להיות מוערכת אפילו יותר.

ועכשיו נכנסת אמנות הדחיה בשערי הספרות עצמה: ביל שפירו, עורך בהוצאת רנדום האוס, מזמין את הציבור לשתף אותו בנוסחי דחיה מעניינים שהתקבלו אצלם - בכל נושא, כולל דחיות ספרותיות - לטובת ספר חדש, שייצא ב-2010 ויאגד את הטקסטים המוצלחים ביותר שיתגלו. אל הלינק הזה הגעתי דרך בלוג הספרים של גרדיאן, שבו מספרת הכותבת על הנושא מהזווית ההפוכה - בתור אקס-דחיינית סדרתית בהוצאת ספרים.

מי שרוצה לעשות לעצמו תרפיה בהלם, מוזמן להיכנס גם לאתר הזה - שמציג לראווה מכתבי דחיה ספרותיים מכל הסוגים והמינים. תצוגת האכזריות הזו מקיפה ויעילה עד כדי כך, שתוך כדי הקריאה אפשר לשמוע שוב ושוב רעשי גריסה והתנפצות - בין אם הם בוקעים מהאגואים הנרמסים, או שמא מהלבבות הנשברים מרוב צער. כל זה קורה לצד המוטו המנחם, "Remember: someone out there will always say no".

מה שבטוח, הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק לייחס כזו חשיבות לדחייה בכלל ולספרותית בפרט. האתר הנ"ל משתדל לצחוק על כל העניין, ובאמת, מה שמצחיק הוא בעיקר המחשבה שאם דוחים את מה שכתבת, פירוש הדבר האוטומטי הוא שדוחים את כל-כולך ומרסקים את ציפור נפשך. היוצר הוא לא היצירה, הדחיין הוא לא הדחייה, אז בואו ניתן לשתיהן להתווכח ביניהן כמה שהן רוצות, ונלך בינתיים לעשות משהו מועיל במקום אחר.

סובל דיחוי

פיתרון אפשרי אחר לבעיית הדחייה הספרותית הוא לכתוב במסגרת שאין בה דחייה כזו. כלומר, באינטרנט. את המיון משאירים, במקרה הזה, לקוראים עצמם, שהם שמחליטים אם ומה לקרוא. מאחר שממילא, בסופו של דבר - אחרי שהמבקרים והידענים גמרו לחצוב להבות בעד ונגד - כל אדם מחליט בינו לבין עצמו מה טוב ומה רע בעיניו, אולי זה אך טבעי שכך הדברים יתנהלו.

הבעיה היחידה היא שלפעמים, האינטרנט מגיע כעסקת חבילה. מישהו החליט פעם שהרשת לא רק מאפשרת הגעה לקהל רחב, אלא גם מחייבת את שיתופו המלא בכל דבר שמתרחש בנוכחותו, ומאז זה הפך לאקסיומה שנדבקה לפעילות האינטרנטית ומסרבת להתפנות ממנה. כן, השיתוף המלא הוא אפשרות טכנית; אבל מי אמר שהוא צריך להתגשם תמיד?

לדעתי, בכל מה שקשור לספרות, כדאי לנצל את הרשת מההיבט ההפצתי, ולא מההיבט השיתופי. דוגמה לסוג השני של שימוש באינטרנט אפשר לראות כאן: אתר בשם Make Literature, שמאפשר (או שמא: מכריח) את הגולשים לכתוב ספרות באופן קולקטיבי, קצת כמו הסיפורים האלה שהיינו כותבים בשיעורים משעממים בתיכון, שבהם אנשים שונים כותבים שורות שונות לסירוגין.

האתר מצדיק עצמו בעזרת שלל סיסמאות אופנתיות - ווב 2.0, SMS, רשתות חברתיות - אבל לא מסביר למה, בעצם, טוב יותר לכתוב ספרות באופן קולקטיבי, אקטיבי, ריאקטיבי ובלתי-סלקטיבי. מבחינתו, ומבחינת רבים, עצם האפשרות הטכנית גוררת אוטומטית את מימושה-שלה.

אבל אני מנחש שניסיונות כאלה לא יקבלו מעמד ולא יצברו פופולריות. למה? בדיוק בגלל שהם לא כוללים את אופציית הדחייה. עם יד על הלב, כדי לחוות סיפוק ממשהו, רוב האנשים צריכים להרגיש שקיימת סכנה להידחות ממנו; רק כאפשרות היפותטית, אמנם, אבל לגמרי אותנטית וסבירה. האותנטיות של סכנת הדחייה היא שמחוללת את תחושת ההישג, בכך שהיא לא מתממשת. אי-ההתממשות שלה מיוחס, על-ידי האדם, לאיכויותיו-שלו, לא למקרה שרירותי, וככה הוא מרגיש אישור לקיומו ולכישוריו.

כמדיום חופשי ופתוח לכל, האינטרנט מנוע מלספק את הצורך הזה. כולם יכולים לכתוב ולפרסם, וכולם יכולים להשתתף בכתיבתו של האחר, אבל כדי להרגיש ערך, עדיין צריך שמישהו יוכל להשליך אותך מכל המדרגות - ויבחר, במקום זה, לפתוח בפניך את הדלת ולהזמין אותך פנימה. הנה עוד סיבה להיפטר מהרפלקס המותנה הזה, לזהות את היצירה עם היוצר: במקום שנסתכל על היצירה עצמה, ולא משנה איך, מה, מי, מתי ואיפה - הוא גורם לנו להפסיק לייחס לה ערך אוטונומי, ומוריד אותה למעמד בובת וודו של האגו.

danext@gmail.com

תגים: אתרים, גרדיאן, הוצאות

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום חמישי, 4 בדצמבר, 2008 בשעה 15:04 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.