קוצר נשימה
בשנים האחרונות, ככה אומרים לנו שוב ושוב, השירה בישראל חווה התעוררות ופופולריות שלא ידעה שנים (כמעט כתבתי "רנסנס", אבל בואו לא נעשה עוול לאמנות שמזוהה עם המילה הזאת במקור). ובאמת, נראה שאין סיבה לחשוב אחרת - כתבי עת חדשים לשירה צצו בכל פינה, משוררים צעירים מקימים חבורות ומשליכים בוץ רטורי על אויביהם, ובמילים פשוטות, נגמרה תקופת היובש, או שמא העובש.
אבל אפשר גם לחשוד קצת בתיאור הוורוד הזה של מהלך העניינים. השירה היא צורת כתיבה תובענית, גם לכותבים וגם לקוראים, ואם יש לה יחסי ציבור רעים, הרי שזה בדיוק בגלל שמטבעה, היא לא מתחבבת בקלות אלא מציבה דרישות גבוהות. יכול להיות, כמובן, שמאסות של אנשים יגלו פתאום שהתובענות הזו נעימה להם ומגרה את מחשבתם, אבל יש גם אפשרות אחרת: שהשירה הפכה לפופולרית לא בגלל אופיה, אלא בגלל מימדיה.
שירים הם טקסטים קצרים מאוד, וכיום, כשיש איום מחריף והולך על יכולת הריכוז האנושית, הקיצור הזה עשוי להיתפס בטעות כשווה-ערך לקלות ולזמינות; כביכול, כשיש מעט מילים, קל לכתוב ועוד יותר קל לקרוא אותן. כשאנשים מפסיקים לקרוא ספרים ארוכים בדיוק בגלל אורכם ומחפשים קריאה לא מחייבת, שאפשר לדחוק אותה אל בין סדקי היומיום ולא לפנות לה זמן מיוחד, הם יכולים בקלות לראות את השירה בתור המועמדת המושלמת לג'וב. אולי, בתקופה שמחפשת קיצור, מה שקצר הולך - ולא משנה אם מתחת לפני השטח, מדובר במקור בצורה מורכבת וקשה למדי, שמפסיקה להיות כזו כשלא לוקחים אותה ברצינות.
כל זה לא נשאר בגבולות השירה, כי כאמור, המתקפה הכללית על הריכוז שלנו רק מתגברת כל הזמן. גם טקסטים ארוכים יותר מאבדים את מעמדם כפעילות שצריך לפנות לה זמן מיוחד, והופכים למעין חומר מילוי באותם סדקים בין פעילות שגרתית אחת לאחרת. על הדוגמה האחרונה לתהליך הזה מדווח בלוג הספרים של לוס אנג'לס טיימס, בפוסט הזה.
מסופר שם על תוסף חדש לפיירפוקס, שנקרא Tumbarumba. הוא מכיל טקסט של 12 סיפורים קצרים, שנשארים חבויים במשך זמן מסוים - ואחר-כך, באופן אקראי, מכניס קטעים מתוכם אל תוך הטקסט שנמצא באתר שבו צופים. התוספת משתלבת בתוך המלל, ויוצרת אפקט מבלבל כשנתקלים בה - קוראים משפט שמתחיל, נאמר, כדיווח חדשותי וממשיך בקטע מסיפור. אם מבחינים בקטע ולוחצים עליו, נפתח הסיפור השלם.
באתר הבית של התוכנה, מגדירים אותה המפתחים כ"יצירת אמנות קונספטואלית בצורה של תוסף פיירפוקס", ומספרים שהכוונה היא ליצור דיסאוריינטציה ואפקט של אבסורד אצל הקוראים, שנתקלים בסיפורים הבלתי-קרואים באמצע טקסטים אחרים. זה רעיון מקורי, אין מה לומר, אבל הוא גם מהווה אילוסטרציה חריפה לקושי המתגבר לייחד זמן לספרות - פשוט לשבת ולקרוא, מבלי לעשות עוד שלושה דברים אחרים במקביל.
אפשר לראות את Tumbarumba כניסוי מעניין באינטראקציה בין טקסטים, ואפשר גם להפסיק לרגע להתנסח כמו אוצרי תערוכות, ולהבין שהתוסף הזה הוא יותר מכל הודאה בתפיסה תרבותית עכשווית: אם הספרות לא תתאים את עצמה לחורים קטנים ואקראיים, אלה שמפוזרים בין פעילויות פרודוקטיביות ומוכוונות-מטרה - אף אחד לא יקרא אותה. ועכשיו רק תדמיינו איזו מין ספרות תהיה לנו, כשהסופרים יקלטו לאן נושבת הרוח ויתחילו לכתוב מראש את הסיפורים שלהם כך, שמטרתם העליונה תהיה למשוך את תשומת לב הקוראים באמצע פסקה על ירידת מחירי הבנזין בחצות.
danext@gmail.com
תגים: אתרים, טכנולוגיה, לוס אנג'לס טיימס, שירה
8 בדצמבר, 2008 בשעה 1:21
אני חושב שאתה נוגע פה בנקודה נכונה, ולו בגלל שחלק ניכר מהתסיסה הוה בשירה העברית מתבטא בשירה שבאמת לא דורשת הרבה ריכוז מהקורא, כזו שנשמעת יותר כמו קופירייטינג: רעיון מוצלח, פאנץ' ליין, שורה מפוצצת שכיף לקרוא מהמיקרופון בבר. אני מכליל כאן, כמובן, וחוטא להרבה דברים טובים שקורים; אבל נדמה לי שאפשר למצוא ביטוי לאותו חוסר קשב שתיארת הן בסוג השירה שרואה אור במסגרת המהלך הנוכחי והן בכך שנראה שיש מי שמעוניינים יותר בבוץ וברייטינג מאשר בשירה עצמה.
8 בדצמבר, 2008 בשעה 12:49
אני מסכים איתך. בדיוק כמו שמאיר ויזלטיר אמר לפני כמה חודשים, "משורר צריך קודם כל לכתוב שירים, רק אחר כך לכתוב מניפסט". מה שקרה הוא שקליקות מסוימות הפכו את העיסוק הזה לטרנדי - וכמו כל טרנד, גם הוא יושלך על-ידיהן הצדה ברגע שתגיע אופנה חדשה ומלהיבה יותר. אולי כזו שדורשת עוד פחות מילים… (אני מציע להם לעבור לטוויטר).
16 בדצמבר, 2008 בשעה 20:04
אמנם קצת באיחור אבל רק עכשיו ראיתי את הפוסט הזה, והחלטתי להגיב בכל זאת .ראשית, אני מסכים איתך שיש לחשוד בתאור הוורוד של מצב השירה. אני לא חושב שבישראל יש המוני קוראי שירה כיום ולכן לא חושב שהאורך הקצר של השירה מושך אליו המוני קוראים חסרי קשב. השירה אמנם מקבלת חשיפה מעט יותר גדולה מבעשור שניים האחרונים אבל עדיין חשיפה זאת מעטה מאוד ואולי בשל כך בולטת. אני חושב שבכל זאת יש פריחה מסויימת בשירה בשנים האחרונות בארץ, אבל שינוי זה נובע לדעתי משינויים חברתיים שעוברת החברה הישראלית (למשל התפוררות המרכז התרבותי/ספרותי) שמאפשרים לקולות חדשים להשמע. לגבי השלכות הבוץ, תקשורת ההמונים תמיד העדיפה לסקר צהוב והשינוי הקונספטואלי של זך מול אלתרמן עניין אותה הרבה פחות מאשר העניין בבחור הצעיר והחצוף שיוצא בצורה בוטה נגד "גדול" המשוררים.
5 בפברואר, 2009 בשעה 14:47
אני לא מצליחה להתרכז ולקרוא ספרים שלמים כבר תקופה ארוכה ומאוד חריגה עבורי. לעומת זאת, השירה מושכת אותי. היא דורשת ריכוז, אין ספק, אבל הסיפוק מהקריאה מתקבל מהר יותר. אולי בגלל זה.