רבים מול רבים יותר
צרה כמותית
בהארץ הופיע ראיון קצר ומעניין עם הסופר האיטלקי קלאודיו מאגריס, שהגיע לישראל לצורך הכינוס הספרותי שהתקיים בירושלים בין סופרים משתי המדינות. לקראת סוף הראיון, הוא מתבטא בנושא חשוב - ההשפעה הפרדוקסלית של גודש המידע על מידת הידיעה התרבותית:
משונה למדי, לדבריו, שדווקא כיום, כשאנו מוצפים במידע, אנו יודעים בעצם פחות משידענו פעם: "אדם כמוני למשל, הקורא עיתונים וצופה בטלוויזיה, לא יודע מה באמת מתרחש באפגניסטאן, מי באמת שולט שם. למעשה, הוא יודע פחות משידע קורא שעקב אחר התכתובת של רודיארד קיפלינג".
הוא מודע אמנם ליתרונות העולם הווירטואלי, המאפשר לכאורה חופש ביטוי בלתי מוגבל, אבל חושש שיפעל בסופו של דבר כחרב פיפיות: "מאז החלו כלי התקשורת הגדולים לעסוק בספרות, הם חושפים אמנם לציבור מספר רב יותר של סופרים, אבל מוחקים את קיומם של מי שלא הוזכרו; פעם ידענו שישנם גם סופרים החיים בצל, ואילו היום מפקיעים מהם את זכות הקיום".
דעתו של מאגריס מקבלת אילוסטרציה במה שכתבה יקירת הבלוג, אסתי סגל, על הצפת הכותרים הבלתי-נתפסת בשוק הספרים בישראל - כ-6,700 ספרים חדשים ב-2008 לבדה. בעקבות הפוסט הראשון שלה, שבו קשרה בין הצונאמי המודפס הזה לבין התערערות מעמד הספרות והתרבות בכלל, היא זכתה לכל מיני תגובות נדהמות, שלא לומר כעוסות, מאנשים שלא הבינו מה הקשר ומה בעצם הבעיה - ובתגובה הסבירה את הנקודה לעומק בפוסט הזה.
ובמיוחד בשביל מי שקורא את הפוסטים של סגל ואת הראיון עם מאגריס, וכל מה שיש לו לומר על כך הוא Bring them on, הנה לכם דעתו של האיש והאגדה, פרידריך ניטשה. היום, בחנות ספרים משומשים, נתקלתי במקרה בקטע הרלוונטי - אפוריזם 520 באנושי, אנושי מדי - ונראה לי שהוא מסכם יפה את העניין כולו בכמה מילים קצרות:
We belong to an age whose culture is in danger of perishing through the means to culture
כן, חברים, מוצרי וחפצי התרבות עצמם יכולים להרוס את התרבות, ואפילו לעשות את זה טוב בהרבה ממה שלא זוכה להילה תרבותית. למה? כי כשמשהו הוא אנטי-תרבותי במופגן, כשהוא מנוגד כל-כולו לתרבות, קל לשים אותו במקומו - בחדר האשפה, וכמה שיותר עמוק. אבל כשהתרבות עולה על גדותיה, מתפוצצת מרוב שפע ונחנקת מרוב אהבה-כביכול, כשהכל כאילו בסדר ומעולם לא היה מצבנו טוב יותר, בדיוק אז היא מתה בלי לדעת בכלל מה פגע בה. מה שנקרא: Killing me softly, but surely.
ספר התרגום הפנימי
על אף שאצלנו, הרעיון לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית עורר בעיקר מחאה, זעם והשתוללות רטורית, מעבר לים לא עושים עניין גדול מתרגומים שמתבצעים בתוך אותה שפה. ההבדל בולט בהרבה לעין כשלוקחים בחשבון את העובדה הבאה: מפעל התרגום של אברהם אהוביה זכה ליחס מבטל למרות שגישר על פער לשוני של כ-2,000 שנה - בעוד שבאנגלית, למשל, נהוג לגשר על פערים קצרים בהרבה, של מאות שנים בודדות, ושם איש לא מטיל ספק בנחיצות התרגום כדי לאפשר את הבנת הטקסט בימינו.
והאמת היא שהתרגום האנגלי-אנגלי החדש בשכונה מתעסק גם הוא עם יצירה בעלת מעמד קאנוני גבוה מאין כמוהו: Paradise Lost של מילטון. למה צריך תרגום שלם של יצירת ענקים, שנכתבה באנגלית ב-1667, לאנגלית של 2008 - אפילו בהתחשב בכל השינויים שעברה השפה? המתרגם, ד"ר דניס דניאלסון מאוניברסיטת סטנפורד, מביא לעזרתו את איש הדת והסופר האנגלי בן המאה ה-18, ג'ון ווסלי, שכבר ב-1763 כינה את היצירה "בלתי ניתנת להבנה מבחינת קוראים רבים", וקרא לתיווך שיאפשר לקהל בן זמנו לקרוא ולהבין אותה. ומה שהיה נכון אז, נכון בהרבה עכשיו.
ולא רק השפה עצמה שונה; התרגום החדש כתוב בפרוזה, לעומת המקור השירי. אבל כמו במקרה של תרגום התנ"ך בישראל, הטקסט העדכני לא מיועד להיות תחליף אוטונומי, אלא עזר ללימוד עצמי: הספר מציב את שני הטקסטים במקביל, כך שכל קטע במקור מופיע מול התרגום שלו.
את כל התהפוכות האלה סוקר פרופ' סטנלי פיש (אין קשר לבנק ישראל) במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס. אי-אפשר לזלזל במעמד של Paradise Lost בתרבות הספרותית בשפה האנגלית, ובכל זאת, הפלא ופלא, פיש לא מתלהם, לא קורא להגליית המתרגם לאי השדים ולא יורה אש חיה בכל מי שמעז להתקרב ולגעת בטקסט המקורי.
המאמר שלו ארוך, שקול, ולמרות הביקורת המסוימת שיש לו על הכרעות סגנוניות וטקסטואליות שעשה המתרגם, השורה התחתונה היא שהספר הוא "כלי פדגוגי בעל עוצמה" ו"מתנה לכל מורה של מילטון". הנה, מתברר שגם כשמדברים על פרות קדושות, לא חייבים לעשות את זה בזעם קדוש; אולי, עוד לפני שמדברים על תרגום התנ"ך, כדאי קודם כל לתרגם את תרבות הדיון הזו לעברית.
danext@gmail.com
תגים: הארץ, ניו יורק טיימס, שירה, תרגום
4 בדצמבר, 2008 בשעה 9:01
יש כמה הבדלים משמעותייםבין פרדייס לוסט לתנך. הראשון הוא שכדובר אנגלית סבירה - פרדייס לוסט הוא חידה בשבילי. כדובר עברית סבירה - התנך מאוד נגיש לי. הביטויים הקשים בתנך הם ביטויים קשים גם בתרבות העברית המודרנית (זלדה, רביקוביץ', עגנון, באר ואפילו מאיר שלו) וחוסר הבנה שלהם לא מעיד על פער בין שפה עתיקה ולא משומשת לבין השפה המודרנית אלא על פער בין שפה עשירה לשפה דלה מאוד. מי שמאוד מתקשה עם התנך גם לא יטרח לקרוא את התרגום המפשט. מי שמתעניין במילטיון והתקשה עם השפה דווקא ישמח מאוד לקרוא את ה"תרגום" ואז גם את המקור.
ההבדל השני הוא במעמד הקנוני. אמנם פרדייס לוסט היא יצירה קנונית אבל מעמדה שונה לחלוטין ממעמד התנך בתרבות העברית. אף אחד לא מצפה מדובר האנגלית הממוצע - אדם שנדגם אקראית מרחובות לונדון או ניו-יורק (עד כמה שאלו ממוצעים) לדקלם שורות של מילטון. לעומת זאת, קיים מין אתוס כזה (שאולי הולך ומתפורר) שאדם עברי צריך להכיר מעט את התנך כטקסט תרבותי מכונן. אני לא אומר שזה טוב או רע, מוצדק או לא אלא שזה המצב. לכן תרגום התנך מזעזע יותר מתרגום מילטון. כלומר מה שמזעזע זה שאהוביה בא ואומר לנו - התנך זה כמו מילטון והאדם הממוצע לא מבין כלום. זה מזעזע כי זה שינוי תפיסתי של "מה זו תרבות עברית" וזה גם לא נכון כי כמו שכתבתי למעלה - מי שהדיאטה תרבותית שלו מורכבת מספרים "מודרניים" טובים ולא מהאח הגדול ופנאי פלוס, לא יתקשה לקרוא את התנך.
יצא ארוך. כמו התנך כמעט.
4 בדצמבר, 2008 בשעה 15:20
נכון, אני מסכים איתך בנקודה הזו שהתנ"ך הרבה יותר נגיש לקריאה (בחלקיו הלא-ארמיים…) לקורא מודרני מאשר פרדייס לוסט. אבל זה קורה אך ורק מפני שהשפה שלנו לא היתה בשימוש חי, ולכן היא עוברת בצורה די שלמה את כל התקופה הארוכה שמפרידה בינינו לבין התנ"ך. עובדה שהשפה של מילטון, אחרי 400 שנה, כבר לא מובנת טוב - ולא רק כי היא פואטית, אלא פשוט כי האנגלית השתנתה דרך השימוש.
מה שקורה בעברית הוא שהחל מתחילת המאה, היא משתנה בקצב הולך ומואץ, ותהליך כזה דן אותנו להתרחקות גוברת מהיכולת להבין את התנ"ך כמו שהוא. השפה המדוברת והכתובה היום משתנה, ויום יבוא והיא תתרחק מהתנ"ך במידה כזאת, שהוא יהיה לא מובן כמעט בכלל. אני בכלל לא בטוח שריאלי לצפות שתינוק שנולד היום, למשל, יידע ליישם את חוקי השפה שהוא יכיר מחייו היומיומיים על העברית של התנ"ך ולקרוא אותו כפי שהוא. בעצם, התרגום של אהוביה עושה את מה שעושים כל הזמן בתרגום של ספרים רגילים: חוזרים ומתרגמים אותם, כי השפה מתיישנת ומאבדת קשר להווה. רק שכאן, המקור גם הוא בעברית.
4 בדצמבר, 2008 בשעה 16:19
אני מסכים לגבי השינויים התכופים של העברית והעתיד (הקודר?) שלה. אני רק חושב שהיום התנך עדיין מובן לכל קורא ספרים עברי. והחלקים הארמיים? לך אצל מאיר אריאל וחיית המתכת שלו.
ולגבי העברית, בדיוק קראתי ספר פרובוקטיבי-משהו בשם עברית שפה מדוברת שטוען שהעברית הייתה שפה מדוברת לאורך השנים (כמובן שזה לא יעבור בלי פוסט שיכתב כשיהיה לי זמן). מדוברת או לא - ברור שהשינויים שעברו על העברית בחצי הראשון של המאה הקודמת הם כאין לעומת השינויים בחצי השני והשינויים בחצי השני הם טיפה בים לעומת העשור האחרון.