ליבריסטאן

אנשים כותבים הם בעלי המקצוע היחידים שאין צורך לפטר אותם - הם ממילא מפוטרים מלכתחילה, גם כשהם עובדים. כי האדם הכותב, אפילו כשיש לו עבודה, נמצא תמיד בחברת מונה שדופק. הוא יכול לדפוק חמש דקות או חמישים שנה, אבל דבר אחד בטוח: לא משנה כמה המצב התעסוקתי נראה רגוע ובטוח, הדפיקות שלו נשמעות בבירור ברקע. לכתוב ולקבל על זה כסף - המידה שבה המשפט הזה מתאר את המציאות היא פונקציה של דבר אחד בלבד: הזמן שלוקח למישהו בהנהלת החשבונות לגלות את האנומליה הזו ולטפל בה.

משבר כלכלי, כמו זה הנוכחי, הוא כמובן הזדמנות טובה להפוך את הנרמז למפורש, ולדחוף מילימטר אחד הצדה את הכמעט-פיטורים התמידיים האלה. לפחות בחו"ל, ענף הספרות מצטרף למגמה בענפי המדיה והפרסום ומפטר עובדים רבים, מקפיא תוכניות להוצאת ספרים, ובקיצור, מזכיר לכותבים בשכר עד כמה הגדרת המקצוע שלהם לא מובנת מאליה.

לפחות לדעתו של מארק ל. פינסקי, כותב בניו ריפבליק, המצב הזה מצדיק התערבות - כזו שתהיה לא פחות דרסטית מתוכניות החילוץ וההצלה המסחררות של ענפי הפיננסים והתעשייה השונים. במאמר שנושא את הכותרת Write Now, פינסקי טוען שאם, כפי שמסתמן, נשיא ארה"ב הנכנס אובמה שואף ללכת בדרכו של פרנקלין רוזוולט ולחלץ את הכלכלה באמצעות יוזמות ממשלתיות מסיביות - גם לכותבים למיניהם מגיעה יוזמה כזאת, ישירה ומיוחדת להם, כדי להציל אותם מהתמוטטות הענפים שבהם הם מועסקים.

המאמר מציע לאובמה לחדש פרויקט שהוקם במסגרת הניו-דיל המקורי (ואני, לפחות, לא ידעתי על קיומו): Federal Writers' Project. התוכנית הזו, שפעלה בין 1935 ל-1939, העסיקה בערך 6,600 אנשי מקצוע - עיתונאים, סופרים, עורכים, מבקרים, צלמים ועוד - ואלה הוציאו לפועל עבודות יזומות במסגרתה. אחד התוצרים החשובים של הפרויקט היה סדרת ענק של מדריכים לכל אחת מ-48 מדינות הברית (אז) ושלוש טריטוריות אמריקאיות. בין המועסקים שם, היו גם אנשים שהפכו מאוחר יותר לסופרים ידועים, בהם ג'ון סטיינבק וסול בלו.

פינסקי אמנם מודה שהתערבות ממשלתית בכלכלה היא עניין בעייתי, ולאו-דווקא צריך לאמץ אותה בכל התחומים. ועם זאת, הוא מדגיש את התרומה התרבותית העצומה שהיתה ל-Federal Writers' Project - ומזכיר לנו, אגב כך, שהתמוטטות של מגזרים כמו התקשורת והספרות לא מזיקה רק למועסקים בהם, ולא רק לתחום הכלכלי, אלא גם לזה התרבותי. שימו לב שבעוד כולם מניחים כמובן מאליו שאסור לתת לענקי רכב כמו ג'נרל מוטורס ופורד להתמוטט, מעטים מפקפקים בשאננות ההפוכה לגמרי, שמאפשרת לגופי מדיה ותרבות לצנוח אל התהום בזמנם החופשי.

נכון, הרעיון לייסד גוף ממשלתי שיעסיק אנשי תוכן נראה מוזר וחולמני, אבל עם ההיסטוריה אי-אפשר להתווכח: גוף כזה אכן הוקם, ותרם את שלו לשיקום הכלכלה ולהצלת האזרחים מתוך ההריסות. הממשל שהקים אותו ידע מה הוא עושה, אחרת לא היה משקיע כספים רבים בפעילות מהסוג הזה בעיצומו של משבר כלכלי עולמי. כן, עד כמה שזה נשמע מדהים, השקעה גדולה בתרבות ובאנשים שפועלים במסגרתה נחשבה אז לאחת מהדרכים להוציא את הכלכלה מהבוץ. נראה לכם שזה יקרה שוב? אני לא הייתי מהמר על האפשרות הזו. יש לי תחושה שהמאה ה-21 לא מוכנה עדיין להתמודד עם החידושים של המאה ה-20.