ליבריסטאן

סיכומי שנה הם לא הדבר הכי הכרחי, ובטח שלא הכי מקורי ונועז - במיוחד במדינה שבה השנה מסתיימת פעמיים בהפרש של שלושה חודשים, בליווי מבול כפול של סיכומים היפראקטיביים בתקשורת. אחרי הכל, תופעות באשר הן, ובמיוחד תרבותיות, לא מצייתות לכללי חלוקה שרירותיים של רצף הזמן. וגם 2008 היא 2008!!!1! רק כשצריך למלא עמודים, הרבה מהם, באיזה מוסף תרבות יגע שעט בעיניים כלות על כל בדל נושא בסביבה.

ובכל זאת, הרפלקס המותנה דורש לסכם משהו. בואו לא נשכח ששנה היא פרק זמן ארוך ורב-מעללים עד כדי כך, שאנשים מתנשקים מרוב שמחה על סיומו. אבל מאחר ש-2008 נגמרת רק עכשיו, ויהיה קצת יומרני להביא סיכום ספרותי שלה בו-ברגע וללא פרספקטיבה כלשהי, בחרתי לסכם במקומה את 2009. כן, את השנה הנכנסת.

מטבע הדברים, זה לא יהיה סיכום רגיל. הוא לא מתבסס על עובדות, רק על משאלות, ונכתב מתוך ידיעה ברורה שסיכוייו לדמות למציאות שואפים לאפס המוחלט. אבל מאחר שאנחנו עוסקים כאן ב-Fiction, נראה לי שזה לא נורא כל-כך. אני עומד לדווח כאן בזמן עבר על שנה ספרותית שהיתה נהדרת מכל הבחינות, חוץ מהעובדה השולית שהיא עדיין לא התחילה. את המימוש בפועל אשאיר למקצוענים האמיתיים, כל אחד בתחומו.

הסופרים

משהו מוזר קרה לסופרים, גם בארץ וגם בעולם, לאורך 2009: הם נעשו שתקנים ורציניים. אפילו הסופרים הידועים והחשובים ביותר, אפילו אלה שנהגו לכתוב ספרים במהירות שמתחרה בכושר הייצור של סדנת יזע סינית, לקחו כולם פסק זמן מהעשייה והתכנסו בדל"ת אמותיהם.

לא רק שהם לא כתבו כלום, הם גם לא הופיעו בשום מקום: לא התראיינו על נושאים שהם לא מבינים בהם, ומיעטו להתראיין בכלל; לא הרצו, הנחו, השתתפו בפאנלים או ריאיינו סופרים אחרים; לא השתתפו בהפגנות ולא הורו לציבור מה עליו לעשות כדי להיחשב לבן-תרבות.

מה הם כן עשו? פשוט ישבו וחשבו על הספרים הבאים שלהם, במקום לכתוב אותם אוטומטית. אלה מהם שכן הוציאו ספר, עשו זאת בנימה מתנצלת - והתוצאות היו מופתיות. 2009 היתה שנה שבה יצאו מעט ספרים עם שמות גדולים עליהם, אבל לא זכורות שנים ספרותיות טובות כמוה בעשורים האחרונים.

העורכים, המתרגמים והשאר

לפחות בישראל, 2009 היתה שנה מצוינת גם לבעלי התפקידים שמלווים את העשייה הספרותית מאחורי הקלעים - עורכים, מתרגמים, מגיהים, לקטורים ואחרים. בעקבות טקס וודו סודי ביותר, שנוהל על-ידי מכשפה שהובאה במיוחד מאי נידח בים הקריבי, התעוררו בוקר אחד כל ראשי ההוצאות וקרעו לגזרים את חוזי ההעסקה המבזים שהיו נהוגים אצלם עד לתחילת השנה.

שיטת הפרילנסרים הופלה לקול מצהלות ההמון, וכל אנשי המקצוע הספרותיים הועברו להעסקה ישירה בהוצאות, במשכורות בלתי-מבישות ועם תנאים סוציאליים. התשלום למתרגמים לפי "גיליונות דפוס" הושלך למגרסת הנייר של ההיסטוריה, וגם שיטת החישוב של שכר הסופרים שונתה, כך שהסופרים יקבלו אחוז מההכנסות שמשקף את תרומתם, הצנועה והשולית ביותר, לקיומו של הספר.

כל התהליכים האלה הביאו לעלייה דרמטית באיכות העבודה על הספרים; מתרגמים מכל העולם באו לישראל כדי ללמוד מקרוב על מה שכונה, בעיתונות הבינלאומית, "רנסנס תרגומי בלוונט".

החנויות

לאחר שכבר הוספדו מעל כל במה אפשרית, חזרו חנויות הספרים העצמאיות והפכו לעמוד השדרה של ענף הספרות. גם כאן, ישראל שימשה דוגמה בולטת למדינות אחרות. קהל הקונים התחיל, יום בהיר אחד באמצע החורף, לנטוש את חנויות הרשת הגדולות ולנהור לחנויות השכונתיות הקטנות, המעטות מביניהן שעוד נותרו.

שוב ושוב חזרו ההסברים הבאים: "נמאס לי שבכל חנות נמצאים אותם ספרים", "אני רוצה יחס אישי", "אני מעוניין שהכסף שלי יתגמל קפדנות ומצוינות ולא בינוניות וחנפנות". כתוצאה מהפופולריות המתגברת של חנויות הספרים העצמאיות, התחילו מוסדות חדשים כאלה להיפתח בכל מקום, לעתים קרובות על חורבותיהן של פיצוציות ושווארמיות, שלא התקרבו אליהם מבחינת הפוטנציאל הכלכלי.

באמצע 2009 הצטרפו שתי הרשתות הגדולות, שחששו לעתידן הכלכלי, לטרנד החדש: הן הסירו את הלוגו שלהן מכל החנויות שבבעלותן, חיסלו את רשימות הספרים המומלצים וציוו על צוותי המוכרים לבחור ולהזמין ספרים כרצונם. הן אפילו החלו לשלוח מבקרים סמויים מטעמן, שרשמו דו"חות והטילו סנקציות על חנויות רשת שסירבו להיעשות אינדיבידואליות, ושאופיין הזכיר יתר על המידה חנות אחרת כלשהי ברדיוס של 3.5 קילומטרים.

ההוצאות

חוק חדש שנכנס לתוקף ביולי 2009 חייב כל הוצאת ספרים, שבראש מעייניה נמצא הרווח הכספי ולא האיכות האמנותית, לשנות את הגדרתה המקצועית מ"הוצאה" ל"הכנסה". על אותן "הכנסות" הוטל "מס הכנסה" מיוחד בגובה 200% מהמחזור, מכה שהיתה גרועה מספיק כשלעצמה, גם אלמלא גרמה לנזק תדמיתי כבד בקרב ציבור הקוראים.

החוק החדש, שלווה גם בפעילות נמרצת של גופי ממשלה שונים, אילץ את בתי ההוצאה לאור, לפחות את אלה מהם שרצו לשרוד, לשנות לחלוטין את דרכי פעולתם. הקריטריונים להוצאת ספרים חדשים הוקשחו באופן ניכר; משרד הפנים העניק 1,243 אשרות עבודה מיוחדות ללקטורים חסרי-הומור שהובאו ברכבת אווירית מספרייה תת-קרקעית בסנט פטרסבורג, שם גודלו מינקותם; המשטרה פשטה שוב ושוב על מעוזי הברנז'ה ואכפה בברוטליות תקנות אנטי-פרוטקציה לשעת חירום.

כל זה הוביל לירידה דרמטית במספר הספרים שיצאו לאור, ולעלייה דרמטית לא פחות באיכותם ובחשיפה שלהם. מאחר שהספרים היו טובים במידה שאי-אפשר היה להתכחש לה, הם חזרו וכבשו מקום של כבוד בתודעה הציבורית, וההוצאות המקומיות הפכו לגופי תרבות עילאית מהמפוארים בהיסטוריה האנושית, שמיקדו אליהם, כרגיל, קנאה מרה מצד תעשיית הספרות בחו"ל.

השיא הגיע כשפרס נובל לספרות לשנת 2009 הוענק, פה אחד ובאקט יוצא-דופן, להתאחדות הוצאות הספרים בישראל. "נמחקה חרפת לה קלזיו", צהלו במאמר המערכת של לה פיגרו.

התקשורת

העשור המשברי ביחסי הספרות והתקשורת הגיע לסיומו בבת אחת ב-2009, כשאמצעי תקשורת מכל הסוגים הפכו לחלוטין את תפיסת העריכה שלהם בתחום. המהפך התחולל בתחילת השנה, במפגש מיוחד של עורכים ראשיים בעיתונים, באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו, שהוקדש לנושא זה בלבד.

הנוכחים היכו על חטא, התחייבו לשנות מהיסוד את היחס המחפיר שגילו עד אז כלפי הספרות, ואף עמדו בכך. שמועות עקשניות טוענות שגם במאורע הזה שיחקה תפקיד מרכזי אותה מכשפת וודו, שהצליחה - בעזרת כמה נוצות יען, מיצי מרה אורגניים ורגלי צפרדע מעושנות - להסדיר את תנאי העבודה בענף המו"לות.

ואלה רק כמה מהשינויים המפתיעים שהתחוללו השנה בתחום התקשורתי: הביקורות חזרו להיות ארוכות ומפורטות, 1,000 מילה לפחות; כל העיתונים הגדולים גייסו מבקרים במשכורת מלאה, שהבטיחה להם את היכולת להקדיש זמן לקריאת הספרים החדשים שיצאו לאור בעברית (מזל שלא היו רבים כאלה) ולכתיבה רצינית עליהם;

רשימות רבי המכר בוטלו לגמרי והוחלפו ברשימת המלצות על ספרים שכדאי לקרוא (נימוקו של אחד העורכים: "במקום שנתחנף לקהל ונדרבן אותו לקנות את מה שהוא ממילא קונה, החלטנו להציע אלטרנטיבות איכותיות שאחרת לא היו מגיעים אליהן"); אתרי החדשות הקימו כולם מדורי ספרות שהחלו להתחרות באלה של העיתונים במידת רצינותם ועומקם; בטלוויזיה וברדיו מיהרו להגיב עם תוכניות ספרות משלהם, שקיבלו מראש חסינות מאימת הרייטינג והפכו למרות זאת ללהיט מפתיע בקרב הצופים (כולל מסעודה המפורסמת, שלראשונה זכתה שיתייחסו אליה כאל יצור חושב);

הראיונות המביכים, הפתולוגיים, עם סופרים חדשים שמדברים על טראומות ילדות כאמצעי לשיווק ספרם האחרון - ראיונות אלה נכרתו כאחרון הגידולים הממאירים והוחלפו בשיחות עומק, שהוגבלו רק לספרים שנמצאים בחנות מעל חודש (כן, גם זה קרה לראשונה ב-2009 - ספרים לא הושלכו למחסן בתום 2.033 שניות מרגע נחיתתם על המדף);

על סופרים נאסר להשתתף בפרויקטים מיוחדים, כתבות פוליטיות וכל דבר אחר שמשמש מסווה שקוף וציני לתאוות יח"ץ שאינה יודעת גבולות (נימוקו של עורך בכיר, בפרפרזה על הרצל: "נדע לרתקם אל שולחנות הכתיבה שלהם, כשם שנרתק את הצבא המקצועי שלנו אל קסרקטיניו").

הקוראים

למרות התהפוכות העצומות בשדה הספרותי, שהיו נראות דמיוניות לגמרי אילו הושמעו ב-2008, אם צריך לבחור תחום אחד שבו אירע שינוי משמעותי באמת, הרי שזה התחום: 2009 היתה השנה של הקוראים. השנה שבה הם התבגרו, נגמלו מהגודש ומהפינוק האינסופי שלהם, מאסו בצריכה הבולימית ובקריאה האנורקטית, התחילו לשלם מחיר הולם בעבור הספרים ולא שכחו לדרוש בעבורו תמורה הולמת בפני עצמה.

כן, הם אמנם התחילו לקרוא על מכשירים אלקטרוניים, אבל הפסיקו להתנהג כמו אווזים שעומדים מיוזמתם בתור למכונת הפיטום. קוראי 2009 קראו לאט, מעט, בלגימות קטנות ומדודות. כל ספר קיבל אצלם כבוד מלכים, ונעלמו מגדלי הבבל הספרותיים מהשידות שלצד מיטותיהם. ויש גם מי שמאמינים, שרק מפני שהקוראים התעוררו פתאום והתחילו לכבד באמת את הספרות, רק בגלל זה התרחשו מלכתחילה כל שאר הנפלאות של 2009.

אח, איזו שנה נהדרת היתה לנו, נכון? אם תרצו, אין זו אגדה.

danext@gmail.com