ליבריסטאן

כמו בכל אינפלציה אחרת, כך גם בתחום המילולי: מעולם לא היתה תקופה שהיו בה כל-כך מעט גאונים, וכל-כך הרבה אנשים שמכונים בלי צדק בשם הזה. אבל למרות שהיום, כל מי שמסוגל לבצע עבודה יצירתית בלי יותר מדי שגיאות זוכה להיקרא "גאון" בטון מעריץ, די ברור שבין מקצוענות, אפילו מושלמת, לבין גאונות פעורה תהום עצומה. והחלק הראשון בגישור על התהום הזו הוא בהבנה שגאונים הם דבר נדיר מאוד, הבנה שנעלמה לגמרי מהשטח. בואו נאמר שאם פושקין היה כותב היום את מוצרט וסליירי, הכתבים בתקשורת היו מתקשים לזהות את הגאון האמיתי מבין השניים.

בכל הקשור לספרות, אם תשאלו אותי, היום אין יותר גאונים. התקופה הזאת נגמרה. במילים אחרות, היום אין לנו אף מוצרט, רק הרבה מאוד סליירים: סופרים שעושים הכל על הצד הטוב ביותר, ובאמת שאי-אפשר למצוא דבר אחד רע בספרים שלהם - ובכל זאת, התוצאה נטולה כל משמעות וחשיבות.

אם רוצים להבין לאן נעלמו הגאונים, מקום טוב להתחיל בו יהיה הכתבה הזאת שהתפרסמה בהארץ: ראיון עם פרופ' אליעזר ויצטום, שכתב יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר ספר בשם גאונות ושיגעון, שבודק את הקשר בין מצב נפשי של אמנים גאונים, בעיקר סופרים ומלחינים במקרה הזה, לבין היצירתיות שלהם.

אפשר להתווכח בלי סוף על השאלה, האם הזווית הביוגרפית - במיוחד זו שנחקרת על-ידי פסיכיאטרים - בכלל רלוונטית לעיסוק באמנות, וגם ויצטום עצמו מדבר על כך בראיון. אבל לא משנה איך רואים את הקשר הנפשי-יצירתי, אפשר אולי למצוא כאן הסבר לשאלה למה, בעצם, אין היום סופרים גאונים.

כשניסיתי לחשוב מה מבדיל גאון מטכנאי מושלם, הגעתי למסקנה - וגם על זה אפשר כמובן להתווכח - שקיים ביניהם הבדל אחד משמעותי מאוד: גאון הוא מי שמשתמש ביכולת הטכנית שלו כדי להגיע למקומות, שאנשים שגרתיים לא רוצים ו/או לא יכולים להגיע אליהם. הקריטריון המבחין הוא לא עצם השליטה האמנותית, אלא ההעזה להפעיל אותה בכיוון מסוים מאוד.

אפשר להשתמש לצורך העניין בדימוי של צוללת: גם מוצרטים וגם סליירים מחזיקים ברשותם צוללת מדגם זהה, אבל רק הראשונים צוללים איתה לעומק משמעותי - בדרך כלל עומק כזה, שמעמיד במבחן את גוף הצוללת ולפעמים גם מרסק אותה על מי שבתוכה. גאון הוא רק מי שלא מפחד לקחת את הצוללת למסע אל תוך החושך המוחלט והלחץ האטמוספרי האדיר, שמפחיד - ובצדק רב - את כל שאר האנשים.

ואיך מתקשר עניין השיגעון לכל זה? פשוט מאוד: בימינו, הדבר המוקצה ביותר שאדם יכול לעשות הוא להטיל ספק בעצמיותו, בממשות ובתקפות של העולם שסביבו, ולצלול בעוצמה אל תוך המעמקים. הרבה פעמים מאשימים את הפסיכיאטריה, שכביכול מתפתחת לרמה שמונעת מאנשים להתנסות בכאב ובפירוק כל המוכר והיקר להם. אבל מי שאשם בזה הוא רק האנשים עצמם, שבורחים אל פני המים ברגע שניתנת להם ההזדמנות, ורואים כל העמקה כסוג של אי-שפיות. מעטים האמנים שיטרחו לצאת היום למסעות נוראים, כאלה שיעמידו במבחן את עצמם ואת הקהל שלהם; והמחיר הוא יצירות רדודות בהתאם.

כמובן שקשה לעסוק בכתיבה משמעותית כשנמצאים במצב נפשי קשה, אבל העניין הוא שכיום אין לגיטימציה אפילו להכיר באפשרות קיומו של מצב כזה. כשגאון אמיתי מדבר על מחוזות רחוקים וזרים של הנפש, הוא עושה את זה מתוך היכרות; אבל כשטכנאי מוצלח עושה כך, זה על בסיס שמועות בלבד, מתוך פחד להסתכן בעצמו.

ההעזה, הנכונות להשליך הכל מאחור, כולל הצלחה, כדי להגיע לאיזו אמת - זה מה שחסר לאמנים בתקופה הזו. הבעיה היא לא בכך שהסופרים היום "שפויים מדי", אלא בכך שהם שואפים בכל הכוח להיות שפויים, כדי להרוויח את המנעמים שנלווים לזה (ובמיוחד את אהבת הקהל, שבדרך כלל לא מעוניין שיפחידו ויאתגרו אותו). ובגלל זה, כשהצוללת שלהם מנסה לרדת אפילו מטר אחד מתחת לפני המים, היא כבר מתפוצצת, והזיוף דולף ממנה לכל עבר. לא, לא צריך להיות מטורף כדי ליצור משהו משמעותי - אבל כדאי לפחות לשקול לוותר על האחיזה בשפיות המדומיינת, ששום דבר אמיתי לא ייצא ממנה.

danext@gmail.com

אנשים שחיים בתקופות מעבר טכנולוגיות הם נושא שגורר, לפחות מכיווני, התעניינות מיידית. והאמת היא שמאמצע המאה ה-19, והרבה יותר במאה האחרונה, קצב ההתפתחות הואץ במידה כזאת שכל אדם מצא את עצמו בעמדה הלשעבר-ייחודית הזאת. אני חושב בהקשר הזה על סבא שלי, שממנו שמעתי כילד סיפורים על החיים בכפר הפולני שבו הוא גדל. תקופת חיים של אדם אחד, שהתחילה בעידן העגלה והסוס, הטלגרף, העיתון - והסתיימה בין מכוניות חשמליות, טלפונים סלולריים ואינטרנט בכל חור.

היום, בעקבות הפוסט הזה ב-Huffington Post, הבנתי שגם אני, ואנחנו, כאנשים קוראים, כלולים בסטטיסטיקת אנשי המעבר. הכותב, יו מקגווייר, טבע את המונח "קוראים היברידיים": אנשים שנולדו וגדלו בחברת ספרים, ומנהלים היום יחסים תקינים עד סוערים עם צורות קריאה דיגיטליות כמו אתרים או מכשירי קריאה ניידים. במילים אחרות, כל אלה שהולכים ונסחפים לתוך הקריאה הדיגיטלית, אבל לא שוכחים את אהבתם הישנה - הספר המודפס - ומרגישים נוח בשני סוגי הקריאה.

מקגווייר מעלה את התהייה הלא ממש נעימה, מה יקרה כשהקוראים ההיברידיים ייעלמו מהשטח לטובת קוראים שגדלו מהרגע הראשון בסביבה דיגיטלית (ואז, מי שיגיד "קורא היברידי" בטח יתכוון לדור 4.57 של קינדל, כזה שיוכל לקרוא במקומנו את הספר ולהגיש סיכום בן פסקה אחת של העלילה, או משהו בסגנון). תהייה כזאת היא לא דבר תלוש, בהתחשב בזה שכל הילדים שנולדו בשנים האחרונות הם קהל מועמדים פוטנציאלי לקריאה בלעדית על מחשבים, מסכים ושאר סוגי אלקטרוניקה. וזה, כמובן, במקרה הטוב - שבו הם יקראו משהו מלכתחילה.

אז חברים, תתחילו להתכונן לימים הנפלאים, שבהם כל מי שמחזיק בזיכרונות טובים מספרים מודפסים יוכרז כאדם אנכרוניסטי, טרחן וחסר-תקנה, שלא מבין את הקדמה ומעז לעמוד בדרכה המקודשת. טוב, בעצם הימים האלה כבר כאן, אבל הם רק ייעשו מעצבנים יותר ויותר. רק תדמיינו איזה יחס יקבל, בסביבה תרבותית שמאלילה את הטכנולוגיה, הרעיון שספר מודפס עשוי להיות מוצלח יותר ממקבילו המוקרן. הנה ניסוי מחשבתי קטן: תחשבו שמישהו אומר לכם "אני מעדיף טלפונים עם חוגה" או "אני מתכתב כל הזמן עם חברים במכתבים", ותרגישו איך, בלי לרצות, הפה כבר מתעקם שלא בצדק.

ועד שנחשוב איך לשמור על מעמדנו בעידן שבו המושכות יהיו בידי אנשים שלא נגעו מימיהם בספר (ולא במובן מטפורי כלשהו) - אפשר לפחות ליהנות משלהי תקופת הקוראים ההיברידיים. הבי-בי-סי מדווח שלפי סקר שנערך בבריטניה, חצי מהנשאלים הגברים ושליש מהנשים שיקרו בקשר לספרים שקראו. ולמה? כדי להרשים אחרים בעולמם הספרותי, ואגב כך גם האינטלקטואלי, ולעשות עליהם רושם טוב. ובינתיים, באתר הניו יורקר אפשר לראות סרט אנימציה נהדר, שמתאר טיול בעיר שכולה עשויה מספרים, עכשוויים ופחות עכשוויים. מנייר, כמובן.

נכון, בעוד שנים ספורות כל אדם שחרד לתדמיתו לא יעז אפילו להזכיר ספרים, אלא אם הוא ירצה שהדייט יסתיים בו-במקום. ונכון, הסרט הזה בטח ייחשב למשהו ארכאי, שריד מעידן הדינוזאורים, בערך כמו תיעוד נדיר של טיסה בצפלין מגרמניה לאמריקה. אין סיבה לקנא באנשי העתיד; תודה לאל שאנחנו, עדיין, היברידיים.

danext@gmail.com

אנשים כותבים הם בעלי המקצוע היחידים שאין צורך לפטר אותם - הם ממילא מפוטרים מלכתחילה, גם כשהם עובדים. כי האדם הכותב, אפילו כשיש לו עבודה, נמצא תמיד בחברת מונה שדופק. הוא יכול לדפוק חמש דקות או חמישים שנה, אבל דבר אחד בטוח: לא משנה כמה המצב התעסוקתי נראה רגוע ובטוח, הדפיקות שלו נשמעות בבירור ברקע. לכתוב ולקבל על זה כסף - המידה שבה המשפט הזה מתאר את המציאות היא פונקציה של דבר אחד בלבד: הזמן שלוקח למישהו בהנהלת החשבונות לגלות את האנומליה הזו ולטפל בה.

משבר כלכלי, כמו זה הנוכחי, הוא כמובן הזדמנות טובה להפוך את הנרמז למפורש, ולדחוף מילימטר אחד הצדה את הכמעט-פיטורים התמידיים האלה. לפחות בחו"ל, ענף הספרות מצטרף למגמה בענפי המדיה והפרסום ומפטר עובדים רבים, מקפיא תוכניות להוצאת ספרים, ובקיצור, מזכיר לכותבים בשכר עד כמה הגדרת המקצוע שלהם לא מובנת מאליה.

לפחות לדעתו של מארק ל. פינסקי, כותב בניו ריפבליק, המצב הזה מצדיק התערבות - כזו שתהיה לא פחות דרסטית מתוכניות החילוץ וההצלה המסחררות של ענפי הפיננסים והתעשייה השונים. במאמר שנושא את הכותרת Write Now, פינסקי טוען שאם, כפי שמסתמן, נשיא ארה"ב הנכנס אובמה שואף ללכת בדרכו של פרנקלין רוזוולט ולחלץ את הכלכלה באמצעות יוזמות ממשלתיות מסיביות - גם לכותבים למיניהם מגיעה יוזמה כזאת, ישירה ומיוחדת להם, כדי להציל אותם מהתמוטטות הענפים שבהם הם מועסקים.

המאמר מציע לאובמה לחדש פרויקט שהוקם במסגרת הניו-דיל המקורי (ואני, לפחות, לא ידעתי על קיומו): Federal Writers' Project. התוכנית הזו, שפעלה בין 1935 ל-1939, העסיקה בערך 6,600 אנשי מקצוע - עיתונאים, סופרים, עורכים, מבקרים, צלמים ועוד - ואלה הוציאו לפועל עבודות יזומות במסגרתה. אחד התוצרים החשובים של הפרויקט היה סדרת ענק של מדריכים לכל אחת מ-48 מדינות הברית (אז) ושלוש טריטוריות אמריקאיות. בין המועסקים שם, היו גם אנשים שהפכו מאוחר יותר לסופרים ידועים, בהם ג'ון סטיינבק וסול בלו.

פינסקי אמנם מודה שהתערבות ממשלתית בכלכלה היא עניין בעייתי, ולאו-דווקא צריך לאמץ אותה בכל התחומים. ועם זאת, הוא מדגיש את התרומה התרבותית העצומה שהיתה ל-Federal Writers' Project - ומזכיר לנו, אגב כך, שהתמוטטות של מגזרים כמו התקשורת והספרות לא מזיקה רק למועסקים בהם, ולא רק לתחום הכלכלי, אלא גם לזה התרבותי. שימו לב שבעוד כולם מניחים כמובן מאליו שאסור לתת לענקי רכב כמו ג'נרל מוטורס ופורד להתמוטט, מעטים מפקפקים בשאננות ההפוכה לגמרי, שמאפשרת לגופי מדיה ותרבות לצנוח אל התהום בזמנם החופשי.

נכון, הרעיון לייסד גוף ממשלתי שיעסיק אנשי תוכן נראה מוזר וחולמני, אבל עם ההיסטוריה אי-אפשר להתווכח: גוף כזה אכן הוקם, ותרם את שלו לשיקום הכלכלה ולהצלת האזרחים מתוך ההריסות. הממשל שהקים אותו ידע מה הוא עושה, אחרת לא היה משקיע כספים רבים בפעילות מהסוג הזה בעיצומו של משבר כלכלי עולמי. כן, עד כמה שזה נשמע מדהים, השקעה גדולה בתרבות ובאנשים שפועלים במסגרתה נחשבה אז לאחת מהדרכים להוציא את הכלכלה מהבוץ. נראה לכם שזה יקרה שוב? אני לא הייתי מהמר על האפשרות הזו. יש לי תחושה שהמאה ה-21 לא מוכנה עדיין להתמודד עם החידושים של המאה ה-20.

דבר מוזר, ולא בלתי צפוי, קורה לי כשאני נכנס בימים אלה לחנויות ספרים: אני מרגיש כאילו נכנסתי לחנות DVD. כי את התחושה המסוימת שאני חווה עכשיו מול מדפי הספרות העמוסים, הכרתי עד היום רק במקומות כמו האוזן השלישית.

באופן קבוע, כשאני מגיע לשם בכוונה תחילה לשכור סרט, התגובה הראשונה שלי היא התלהבות אדירה מהמבחר האדיר והאפשרויות הבלתי-נגמרות. אני מתחיל לשוטט בין המדפים, מוציא את הסרטים, מסתחרר מעיצובי העטיפה היפים ומתיאורי העלילות - ולאט-לאט, מבלי לדעת איך ולמה, אבל בוודאות גמורה, ממלאת אותי תחושה מתגברת של מיאוס.

בשלב מסוים אני מבין, שהדבר היחיד שכיף לי לעשות עם כל הסרטים האלה הוא לראות את האריזות שלהם, ולא את תוכנם. פשוט, בדרך כלל, להסתובב ביניהם ולחשוב עליהם כעל אופציות מגרות זה הרבה יותר כיף מאשר לצפות בהם, כמו שגיליתי פעם אחר פעם. הסרטים הפכו בשבילי לנשאי עיצוב ואווירה, ספוגים בהילה של רעיונות מלהיבים, דברים שמבטיחים הרבה יותר משהם מקיימים - ולכן, כל מה שנותר לעשות בהם, ברוב המקרים, הוא לטייל ביניהם וליהנות מההבטחה מבלי להעמיד אותה במבחן.

ועכשיו זה קורה לי גם עם ספרים. בגלל הצפת הכותרים האימתנית, יש היום הרבה יותר דגש על עיצוב שמושך תשומת לב - וגם אם הוא רע, ברוב המקרים, עדיין יש מספיק ספרים כדי ליצור איים מתוחכמים ונעימים לעין. וגיליתי, שככל שהעיצוב יותר טוב, ככה (במקרה שלי) פוחת הרצון, או אפילו הצורך, לקרוא את הספר שמאחוריו. ככל שהספר הוא יותר "מוצר" שעומד בזכות עצמו כמהות פיזית, עם יופי ונוכחות על המדף, עם סוגסטיה משכנעת של רעיונות מעניינים - כך הוא מתייתר כנשא של הטקסט עצמו.

בפוסט הזה כבר דיברתי על סכנות האובר-עיצוב בכל הקשור ליצירת אפתיה כלפי הספר, אבל עכשיו אני רואה, שיש בעיה גם בעיצוב טוב ומוצלח - בכך שהוא מהווה חוויה חלופית לקריאה. בקיצור, אני לא יודע אם זה רק אני או שיש כאן תופעה אמיתית, אבל מבחינתי - השיטוט בחנות ספרים, אלא אם הם משומשים, לעולם לא מסתיים ברכישה של ספר. לפני יומיים הייתי במכירת הספרים בבית ציוני אמריקה: היו שם הרבה ספרים שנחמד להחזיק ביד, נחמד לדמיין את עצמי יודע את תוכנם, נחמד להעמיד על המדף בתור חפץ נוי, ורק דבר אחד ממש לא יעלה על הדעת - לקרוא אותם. מהר מאוד הרגשתי צורך עז לצאת משם, כמובן בלי לקנות כלום.

כשמדברים על עתיד הספר המודפס, אחת הטענות שנשמעות שוב ושוב היא שהדרך שלו לשרוד עוברת במסלול העיצובי; אנשים אוהבים למשש, להסתכל על עטיפה יפה, להשתמש בה לייפוי הבית (או לייפוי של עצמם). אבל יכול גם להיות, שהשתכללותו המתמדת של עיצוב הספרים תוביל לבעיה חדשה: הספר יהפוך לחפץ שאין צורך לפתוח אותו, ושאפילו לא מעורר רצון לעשות זאת, כי כל הערך שלו נמצא בחלקו החיצוני.

דוגמאות למגמה הזאת אפשר למצוא בבלוג Book Design Review, בפוסט שמציג את עיצובי הכריכה הטובים של 2008 בעיני הכותב. יש שם כמה עטיפות יפהפיות באמת, מוצלחות בכל קנה מידה ועשויות בטעם טוב, אלא מה? הן כל-כך מוצלחות בהעברת ריגוש וגוונים רעיוניים, ששום טקסט לא יצליח להתחרות בהן. לא כי הטקסט לא מסוגל, אלא כי כשמחזיקים ביד כריכה שנראית טוב עד כדי כך, רוצים רק דבר אחד: שכל העמודים הבאים ייראו כמוה. רוצים להחזיק ספר תמונות אולטרה-צבעוני, לא לקרוא סימנים משעממים בשחור-לבן.

הוכחה קיצונית עוד יותר אפשר למצוא באתר העיצוב Typophile.com, שמקיים עכשיו תחרות מעניינת בין הגולשים: לעצב כריכה של ספר פיקטיבי, שתורכב ממאמר אקראי בוויקיפדיה ומחיפוש הכותרת שלו במאגר התמונות החדש שהעלתה גוגל למגזין Life.

עד כה, התוצאות, שאפשר לראות כאן, באמת מרהיבות - חלקן אפילו יותר מעיצובי הספרים האמיתיים. ושוב, דווקא כשהעיצוב קולע למטרה, מפגין טעם ואיזון, מבלי להגזים ומבלי לצעוק, הוא דורס לגמרי את פעולת הקריאה ומעלים אותה תחתיו. במיוחד כשיש הרבה ספרים בחנות, וצריך לצאת משם עם אחד - עצם פעולת הבחירה וההיסוס המשכר בין כל האפשרויות, בין כל הכריכות היפות, הופכת לסיפוק בפני עצמה. מה גם שזה סיפוק מיידי, בניגוד לקריאה הממושכת והקשה לעתים קרובות. ואנחנו כבר יודעים מה קורה כשסיפוקים מדורגים ואיטיים נלחמים על חייהם מול אחיהם המידיים.

danext@gmail.com

הודעה חשובה לכל מי שפחד מהיום שבו תעלה למסך תוכנית א-לה כוכב נולד, רק עם סופרים במקום זמרים: אפשר להשמיע את צפירת ההרגעה, so to speak. כי היום הזה הגיע. יותר נכון, הוא יגיע ביוני 2009, אז ישודר בארה"ב הפרק הראשון של The Write Stuff - תוכנית ריאליטי שבה ייבחר, מבין 14 מתמודדים, הטֶלֶה-סופר הראשון בהיסטוריה (ובוודאי שלא האחרון).

ממש כמו בשאר ה"נולדים" למיניהם, גם כאן יישב פאנל של סופרים (אל תצפו לחתני פרס נובל, אבל עדיין), שישפוט בשידור את כישורי המתמודדים וידיח אותם בזה אחר זה - או כמו שהפרוצדורה המרנינה מתוארת באתר התוכנית, "one by one they will be eliminated until only one is told they have 'The Write Stuff'."

ומה מקבלים בתמורה? הזוכה יקבל, בין השאר, חוזה לפרסום ספר אחד בהוצאת Hollygrove מניו אורלינס (שאם לשפוט על-פי אתר הבית שלה, מתנגדת עקרונית לתמונות ברזולוציה טובה); "תוכנית שיווק מפורטת שנכתבה על-ידי סופר מרשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס, ג'.ל. קינג, שתוכננה כדי להפוך את הספר להצלחה"; חוזה ייצוג, כתבות מגזין ועוד ועוד. האודישנים, למי שמעוניין, מתחילים בינואר בשלל ערים בארה"ב, בעיקר בדרום ובמערב התיכון, והפרקים ישודרו בתת-אתר מיוחד של יו-טיוב, כאן.

ואם נזכרים שרק לפני שבועיים דובר פה על החלטת ממשלת בריטניה, לשתף את הציבור בבחירת "המשורר הלאומי" שיחליף את אנדרו מושן, אפשר כבר להתחיל להתכונן לביאת המשיח. כי כמו כל רעידת אדמה בלתי-מורגשת שמתרחשת אי-שם בארץ דוברת אנגלית, גם זאת בוודאי תנחית אצלנו, במעמקי הלוונט, צונאמי בגובה הר, שימחה כמה וכמה משאריות התרבות המקומית שעוד נותרו.

אמנם The Write Stuff נראית כרגע כמו הפקה די מרושלת, אם לשפוט על-פי אתר הבית שלה, שמזכיר את ימי Geocities הכעורים והנלעגים. אבל התת-אתר ביו-טיוב כבר נראה יותר רציני, ואפשר להמר שגם האתר הראשי יעבור מטמורפוזה לקראת תחילת השידורים. בכל מקרה, מרושל או לא, הרעיון בוודאי לא יישאר בגבולות הגזרה שבין אטלנטה ליוסטון.

וגרוע מזה. אם משווים את אמריקן איידול לשיבוט הישראלי שלה, כוכב נולד, מבינים שכיוון התנועה כאן הוא אחד: מלמטה לעוד יותר למטה. כלומר, יותר וולגרי, יותר נחות, והרבה פחות מקצועי. כי בתרבות העכשווית, גם כשהמקור טיפשי ואפסי בפני עצמו, אסור לזלזל ביכולת שלו להידרדר לתהום בלי תחתית כשהוא מועבר בזכיינות למדינות אחרות.

התוכנית הישראלית, שבטח יקראו לה סופר נולד (כי למי יש כוח להמציא שמות חדשים), עלולה בהחלט להיות מפגן של שיכרון כוח וממון, שבו ישתתפו - נגיד - רשת ספרים גדולה בתור נותנת חסות; הוצאות שקשורות אליה, בתור נותנות הפרסים; וסופרי ההוצאות האלה, שישמשו כשופטים.

כל זה יתאפיין באיכות הספרותית הידועה, שמתלווה למלחמת גוג ומגוג מסחרית בין גופי שיווק זועמים. ובואו לא נשכח את חברות הסלולר הבלתי-מתכלות, שאולי אפילו יציעו לקהל לשלוח ב-SMS קטעים בני 60 תווים, שיוכנסו לספרו של הזוכה בתוכנית. מפחיד כמה שקל לדמיין את כל זה. כן, חברים, הצונאמי מגיע, אבל אפשר לפחות להתנחם בידיעה שלא משנה כמה גדול הוא יהיה, לא יהיה לו הרבה מה לחסל.

danext@gmail.com