ליבריסטאן

בשנים האחרונות, ככה אומרים לנו שוב ושוב, השירה בישראל חווה התעוררות ופופולריות שלא ידעה שנים (כמעט כתבתי "רנסנס", אבל בואו לא נעשה עוול לאמנות שמזוהה עם המילה הזאת במקור). ובאמת, נראה שאין סיבה לחשוב אחרת - כתבי עת חדשים לשירה צצו בכל פינה, משוררים צעירים מקימים חבורות ומשליכים בוץ רטורי על אויביהם, ובמילים פשוטות, נגמרה תקופת היובש, או שמא העובש.

אבל אפשר גם לחשוד קצת בתיאור הוורוד הזה של מהלך העניינים. השירה היא צורת כתיבה תובענית, גם לכותבים וגם לקוראים, ואם יש לה יחסי ציבור רעים, הרי שזה בדיוק בגלל שמטבעה, היא לא מתחבבת בקלות אלא מציבה דרישות גבוהות. יכול להיות, כמובן, שמאסות של אנשים יגלו פתאום שהתובענות הזו נעימה להם ומגרה את מחשבתם, אבל יש גם אפשרות אחרת: שהשירה הפכה לפופולרית לא בגלל אופיה, אלא בגלל מימדיה.

שירים הם טקסטים קצרים מאוד, וכיום, כשיש איום מחריף והולך על יכולת הריכוז האנושית, הקיצור הזה עשוי להיתפס בטעות כשווה-ערך לקלות ולזמינות; כביכול, כשיש מעט מילים, קל לכתוב ועוד יותר קל לקרוא אותן. כשאנשים מפסיקים לקרוא ספרים ארוכים בדיוק בגלל אורכם ומחפשים קריאה לא מחייבת, שאפשר לדחוק אותה אל בין סדקי היומיום ולא לפנות לה זמן מיוחד, הם יכולים בקלות לראות את השירה בתור המועמדת המושלמת לג'וב. אולי, בתקופה שמחפשת קיצור, מה שקצר הולך - ולא משנה אם מתחת לפני השטח, מדובר במקור בצורה מורכבת וקשה למדי, שמפסיקה להיות כזו כשלא לוקחים אותה ברצינות.

כל זה לא נשאר בגבולות השירה, כי כאמור, המתקפה הכללית על הריכוז שלנו רק מתגברת כל הזמן. גם טקסטים ארוכים יותר מאבדים את מעמדם כפעילות שצריך לפנות לה זמן מיוחד, והופכים למעין חומר מילוי באותם סדקים בין פעילות שגרתית אחת לאחרת. על הדוגמה האחרונה לתהליך הזה מדווח בלוג הספרים של לוס אנג'לס טיימס, בפוסט הזה.

מסופר שם על תוסף חדש לפיירפוקס, שנקרא Tumbarumba. הוא מכיל טקסט של 12 סיפורים קצרים, שנשארים חבויים  במשך זמן מסוים - ואחר-כך, באופן אקראי, מכניס קטעים מתוכם אל תוך הטקסט שנמצא באתר שבו צופים. התוספת משתלבת בתוך המלל, ויוצרת אפקט מבלבל כשנתקלים בה - קוראים משפט שמתחיל, נאמר, כדיווח חדשותי וממשיך בקטע מסיפור. אם מבחינים בקטע ולוחצים עליו, נפתח הסיפור השלם.

באתר הבית של התוכנה, מגדירים אותה המפתחים כ"יצירת אמנות קונספטואלית בצורה של תוסף פיירפוקס", ומספרים שהכוונה היא ליצור דיסאוריינטציה ואפקט של אבסורד אצל הקוראים, שנתקלים בסיפורים הבלתי-קרואים באמצע טקסטים אחרים. זה רעיון מקורי, אין מה לומר, אבל הוא גם מהווה אילוסטרציה חריפה לקושי המתגבר לייחד זמן לספרות - פשוט לשבת ולקרוא, מבלי לעשות עוד שלושה דברים אחרים במקביל.

אפשר לראות את Tumbarumba כניסוי מעניין באינטראקציה בין טקסטים, ואפשר גם להפסיק לרגע להתנסח כמו אוצרי תערוכות, ולהבין שהתוסף הזה הוא יותר מכל הודאה בתפיסה תרבותית עכשווית: אם הספרות לא תתאים את עצמה לחורים קטנים ואקראיים, אלה שמפוזרים בין פעילויות פרודוקטיביות ומוכוונות-מטרה - אף אחד לא יקרא אותה. ועכשיו רק תדמיינו איזו מין ספרות תהיה לנו, כשהסופרים יקלטו לאן נושבת הרוח ויתחילו לכתוב מראש את הסיפורים שלהם כך, שמטרתם העליונה תהיה למשוך את תשומת לב הקוראים באמצע פסקה על ירידת מחירי הבנזין בחצות.

danext@gmail.com

בלוז לכיסא המפלט

המשפט הבא עומד להיות מקורי, נועז וחדשני בערך כמו טורי הדעה המפוטמים והמבושמים שמתפרסמים בשערי העיתונים הגדולים: אף אחד לא אוהב דחיות. ואם יש משהו שאפשר לאהוב פחות מדחיות סתם, הרי שאלה דחיות ספרותיות. ככה זה בתרבות שמזהה את היצירה באופן מוחלט עם היוצר, ומייחסת לו בעלות וכוונה מראש בכל מה שקשור אליה.

אפשר, כמובן, להתווכח עם הזיהוי האוטומטי הזה. קחו סופר גדול שאתם אוהבים, ותשאלו את עצמכם לרגע, האם הרעיונות שלו הם באמת שלו. מאיפה באו הרעיונות אל ראש הסופר? האם הוא התכוון שיבואו? יצר אותם מרצון, במחשבה תחילה? ישב ליד השולחן ופקד עליהם לצוץ ברגע זה, ובצורה מסוימת שנקבעה על-ידו? לא צריך לחשוב הרבה כדי לראות שהדבר שאנחנו מזהים באופן הטוטלי ביותר עם היוצר, הרעיונות שלו, בכלל לא בא ממנו. כך שבמובן מסוים, כל אמן הוא רק אמן מבצע - מישהו שקולט, ממקור שלא ידוע לו אישית, בסיס ליצירה ומפרש אותו בדרכו.

מה שלא הופך את הדחיה לקלה יותר. בין אם דוחים את הפרשנות על הרעיון או את הבעלות המוחלטת עליו, דחיה של דבר שכתבת היא לא חוויה נעימה. אבל מצד שני, גם דחיינות ספרותית מפתחת את הספרות. איך? היא מאלצת את אנשי ההוצאות להעשיר את השפה במגוון רחב של דרכי ביטוי מנומסות, בלתי-ישירות, אדיבות, שנועדו להעביר את משמעות שבנסיבות אחרות היתה מבוטאת פשוט ככה: "הספר שלך ממש מחורבן, ואנחנו לא רוצים לפרסם אותו". ובעברית, שרמיזות, דקויות ונימוסים עדינים הם לא בדיוק הצד החזק שלה, התרומה הזאת לאוצר המילים צריכה להיות מוערכת אפילו יותר.

ועכשיו נכנסת אמנות הדחיה בשערי הספרות עצמה: ביל שפירו, עורך בהוצאת רנדום האוס, מזמין את הציבור לשתף אותו בנוסחי דחיה מעניינים שהתקבלו אצלם - בכל נושא, כולל דחיות ספרותיות - לטובת ספר חדש, שייצא ב-2010 ויאגד את הטקסטים המוצלחים ביותר שיתגלו. אל הלינק הזה הגעתי דרך בלוג הספרים של גרדיאן, שבו מספרת הכותבת על הנושא מהזווית ההפוכה - בתור אקס-דחיינית סדרתית בהוצאת ספרים.

מי שרוצה לעשות לעצמו תרפיה בהלם, מוזמן להיכנס גם לאתר הזה - שמציג לראווה מכתבי דחיה ספרותיים מכל הסוגים והמינים. תצוגת האכזריות הזו מקיפה ויעילה עד כדי כך, שתוך כדי הקריאה אפשר לשמוע שוב ושוב רעשי גריסה והתנפצות - בין אם הם בוקעים מהאגואים הנרמסים, או שמא מהלבבות הנשברים מרוב צער. כל זה קורה לצד המוטו המנחם, "Remember: someone out there will always say no".

מה שבטוח, הגיע הזמן להתבגר ולהפסיק לייחס כזו חשיבות לדחייה בכלל ולספרותית בפרט. האתר הנ"ל משתדל לצחוק על כל העניין, ובאמת, מה שמצחיק הוא בעיקר המחשבה שאם דוחים את מה שכתבת, פירוש הדבר האוטומטי הוא שדוחים את כל-כולך ומרסקים את ציפור נפשך. היוצר הוא לא היצירה, הדחיין הוא לא הדחייה, אז בואו ניתן לשתיהן להתווכח ביניהן כמה שהן רוצות, ונלך בינתיים לעשות משהו מועיל במקום אחר.

סובל דיחוי

פיתרון אפשרי אחר לבעיית הדחייה הספרותית הוא לכתוב במסגרת שאין בה דחייה כזו. כלומר, באינטרנט. את המיון משאירים, במקרה הזה, לקוראים עצמם, שהם שמחליטים אם ומה לקרוא. מאחר שממילא, בסופו של דבר - אחרי שהמבקרים והידענים גמרו לחצוב להבות בעד ונגד - כל אדם מחליט בינו לבין עצמו מה טוב ומה רע בעיניו, אולי זה אך טבעי שכך הדברים יתנהלו.

הבעיה היחידה היא שלפעמים, האינטרנט מגיע כעסקת חבילה. מישהו החליט פעם שהרשת לא רק מאפשרת הגעה לקהל רחב, אלא גם מחייבת את שיתופו המלא בכל דבר שמתרחש בנוכחותו, ומאז זה הפך לאקסיומה שנדבקה לפעילות האינטרנטית ומסרבת להתפנות ממנה. כן, השיתוף המלא הוא אפשרות טכנית; אבל מי אמר שהוא צריך להתגשם תמיד?

לדעתי, בכל מה שקשור לספרות, כדאי לנצל את הרשת מההיבט ההפצתי, ולא מההיבט השיתופי. דוגמה לסוג השני של שימוש באינטרנט אפשר לראות כאן: אתר בשם Make Literature, שמאפשר (או שמא: מכריח) את הגולשים לכתוב ספרות באופן קולקטיבי, קצת כמו הסיפורים האלה שהיינו כותבים בשיעורים משעממים בתיכון, שבהם אנשים שונים כותבים שורות שונות לסירוגין.

האתר מצדיק עצמו בעזרת שלל סיסמאות אופנתיות - ווב 2.0, SMS, רשתות חברתיות - אבל לא מסביר למה, בעצם, טוב יותר לכתוב ספרות באופן קולקטיבי, אקטיבי, ריאקטיבי ובלתי-סלקטיבי. מבחינתו, ומבחינת רבים, עצם האפשרות הטכנית גוררת אוטומטית את מימושה-שלה.

אבל אני מנחש שניסיונות כאלה לא יקבלו מעמד ולא יצברו פופולריות. למה? בדיוק בגלל שהם לא כוללים את אופציית הדחייה. עם יד על הלב, כדי לחוות סיפוק ממשהו, רוב האנשים צריכים להרגיש שקיימת סכנה להידחות ממנו; רק כאפשרות היפותטית, אמנם, אבל לגמרי אותנטית וסבירה. האותנטיות של סכנת הדחייה היא שמחוללת את תחושת ההישג, בכך שהיא לא מתממשת. אי-ההתממשות שלה מיוחס, על-ידי האדם, לאיכויותיו-שלו, לא למקרה שרירותי, וככה הוא מרגיש אישור לקיומו ולכישוריו.

כמדיום חופשי ופתוח לכל, האינטרנט מנוע מלספק את הצורך הזה. כולם יכולים לכתוב ולפרסם, וכולם יכולים להשתתף בכתיבתו של האחר, אבל כדי להרגיש ערך, עדיין צריך שמישהו יוכל להשליך אותך מכל המדרגות - ויבחר, במקום זה, לפתוח בפניך את הדלת ולהזמין אותך פנימה. הנה עוד סיבה להיפטר מהרפלקס המותנה הזה, לזהות את היצירה עם היוצר: במקום שנסתכל על היצירה עצמה, ולא משנה איך, מה, מי, מתי ואיפה - הוא גורם לנו להפסיק לייחס לה ערך אוטונומי, ומוריד אותה למעמד בובת וודו של האגו.

danext@gmail.com

צרה כמותית

בהארץ הופיע ראיון קצר ומעניין עם הסופר האיטלקי קלאודיו מאגריס, שהגיע לישראל לצורך הכינוס הספרותי שהתקיים בירושלים בין סופרים משתי המדינות. לקראת סוף הראיון, הוא מתבטא בנושא חשוב - ההשפעה הפרדוקסלית של גודש המידע על מידת הידיעה התרבותית:

משונה למדי, לדבריו, שדווקא כיום, כשאנו מוצפים במידע, אנו יודעים בעצם פחות משידענו פעם: "אדם כמוני למשל, הקורא עיתונים וצופה בטלוויזיה, לא יודע מה באמת מתרחש באפגניסטאן, מי באמת שולט שם. למעשה, הוא יודע פחות משידע קורא שעקב אחר התכתובת של רודיארד קיפלינג".

הוא מודע אמנם ליתרונות העולם הווירטואלי, המאפשר לכאורה חופש ביטוי בלתי מוגבל, אבל חושש שיפעל בסופו של דבר כחרב פיפיות: "מאז החלו כלי התקשורת הגדולים לעסוק בספרות, הם חושפים אמנם לציבור מספר רב יותר של סופרים, אבל מוחקים את קיומם של מי שלא הוזכרו; פעם ידענו שישנם גם סופרים החיים בצל, ואילו היום מפקיעים מהם את זכות הקיום".

דעתו של מאגריס מקבלת אילוסטרציה במה שכתבה יקירת הבלוג, אסתי סגל, על הצפת הכותרים הבלתי-נתפסת בשוק הספרים בישראל - כ-6,700 ספרים חדשים ב-2008 לבדה. בעקבות הפוסט הראשון שלה, שבו קשרה בין הצונאמי המודפס הזה לבין התערערות מעמד הספרות והתרבות בכלל, היא זכתה לכל מיני תגובות נדהמות, שלא לומר כעוסות, מאנשים שלא הבינו מה הקשר ומה בעצם הבעיה - ובתגובה הסבירה את הנקודה לעומק בפוסט הזה.

ובמיוחד בשביל מי שקורא את הפוסטים של סגל ואת הראיון עם מאגריס, וכל מה שיש לו לומר על כך הוא Bring them on, הנה לכם דעתו של האיש והאגדה, פרידריך ניטשה. היום, בחנות ספרים משומשים, נתקלתי במקרה בקטע הרלוונטי - אפוריזם 520 באנושי, אנושי מדי - ונראה לי שהוא מסכם יפה את העניין כולו בכמה מילים קצרות:

We belong to an age whose culture is in danger of perishing through the means to culture

כן, חברים, מוצרי וחפצי התרבות עצמם יכולים להרוס את התרבות, ואפילו לעשות את זה טוב בהרבה ממה שלא זוכה להילה תרבותית. למה? כי כשמשהו הוא אנטי-תרבותי במופגן, כשהוא מנוגד כל-כולו לתרבות, קל לשים אותו במקומו - בחדר האשפה, וכמה שיותר עמוק. אבל כשהתרבות עולה על גדותיה, מתפוצצת מרוב שפע ונחנקת מרוב אהבה-כביכול, כשהכל כאילו בסדר ומעולם לא היה מצבנו טוב יותר, בדיוק אז היא מתה בלי לדעת בכלל מה פגע בה. מה שנקרא: Killing me softly, but surely.

ספר התרגום הפנימי

על אף שאצלנו, הרעיון לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית עורר בעיקר מחאה, זעם והשתוללות רטורית, מעבר לים לא עושים עניין גדול מתרגומים שמתבצעים בתוך אותה שפה. ההבדל בולט בהרבה לעין כשלוקחים בחשבון את העובדה הבאה: מפעל התרגום של אברהם אהוביה זכה ליחס מבטל למרות שגישר על פער לשוני של כ-2,000 שנה - בעוד שבאנגלית, למשל, נהוג לגשר על פערים קצרים בהרבה, של מאות שנים בודדות, ושם איש לא מטיל ספק בנחיצות התרגום כדי לאפשר את הבנת הטקסט בימינו.

והאמת היא שהתרגום האנגלי-אנגלי החדש בשכונה מתעסק גם הוא עם יצירה בעלת מעמד קאנוני גבוה מאין כמוהו: Paradise Lost של מילטון. למה צריך תרגום שלם של יצירת ענקים, שנכתבה באנגלית ב-1667, לאנגלית של 2008 - אפילו בהתחשב בכל השינויים שעברה השפה? המתרגם, ד"ר דניס דניאלסון מאוניברסיטת סטנפורד, מביא לעזרתו את איש הדת והסופר האנגלי בן המאה ה-18, ג'ון ווסלי, שכבר ב-1763 כינה את היצירה "בלתי ניתנת להבנה מבחינת קוראים רבים", וקרא לתיווך שיאפשר לקהל בן זמנו לקרוא ולהבין אותה. ומה שהיה נכון אז, נכון בהרבה עכשיו.

ולא רק השפה עצמה שונה; התרגום החדש כתוב בפרוזה, לעומת המקור השירי. אבל כמו במקרה של תרגום התנ"ך בישראל, הטקסט העדכני לא מיועד להיות תחליף אוטונומי, אלא עזר ללימוד עצמי: הספר מציב את שני הטקסטים במקביל, כך שכל קטע במקור מופיע מול התרגום שלו.

את כל התהפוכות האלה סוקר פרופ' סטנלי פיש (אין קשר לבנק ישראל) במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס. אי-אפשר לזלזל במעמד של Paradise Lost בתרבות הספרותית בשפה האנגלית, ובכל זאת, הפלא ופלא, פיש לא מתלהם, לא קורא להגליית המתרגם לאי השדים ולא יורה אש חיה בכל מי שמעז להתקרב ולגעת בטקסט המקורי.

המאמר שלו ארוך, שקול, ולמרות הביקורת המסוימת שיש לו על הכרעות סגנוניות וטקסטואליות שעשה המתרגם, השורה התחתונה היא שהספר הוא "כלי פדגוגי בעל עוצמה" ו"מתנה לכל מורה של מילטון". הנה, מתברר שגם כשמדברים על פרות קדושות, לא חייבים לעשות את זה בזעם קדוש; אולי, עוד לפני שמדברים על תרגום התנ"ך, כדאי קודם כל לתרגם את תרבות הדיון הזו לעברית.

danext@gmail.com