העונה החדשה
תמונות קצרות
מה, כבר 2009? רק עכשיו חרדנו ורעדנו מפני באג 2000. רק עכשיו התחילו שנות ה-90 העליזות. רק עכשיו התחלנו ליהנות מהתקופה הנהדרת של חילופי המאות - ה-19 וה-20, כמובן. אז מה פתאום 2009? לא משנה. הזמן עובר, ואין מה לעשות בנידון חוץ מאשר לשבת ביציע ולעודד או לצעוק בוז, לפי בחירתנו.
אמנם בפוסט הקודם כבר סיכמתי את השנה שהתחילה, אבל מאחר שהיום ה-1 בינואר, גם בפוסט הנוכחי יהיה קשה להתעלם מהעניין. וכדי להתחיל את השנה עם כמה שפחות הצהרות מחייבות וכמה שיותר אפשרויות פתוחות, הפעם יובאו כאן קישורים קצרים שמציגים את נקודת הזמן הנוכחית בספרות, וכל אחד יוכל לבחור עם איזה מהם להתחיל את השנה. אז מתחילים.
אחד היתרונות הגדולים של ספרים משומשים הוא החפצים שמתגלים בתוכם, לאחר שהושארו בהם על-ידי הבעלים הקודמים. הכתבה הזאת בניו יורק טיימס מביאה רשימת מלאי ביזארית במיוחד - מספריים, קליע, 40 שטרות של 1,000 דולר, קצה זנבו של סנאי, ועוד מזכרות שחלקן מעניינות הרבה יותר מהספר עצמו.
אמזון ממשיכה להמציא את עצמה מחדש, ועכשיו היא פתחה את Author Stores - מעין עמודי בית שמוקדשים כל אחד לסופר ספציפי, כדי להקל על המעריצים. כרגע קיימים כ-2,500 עמודים כאלה, והשאלה היא, כמו עם כל דבר אחר שממציאים ברשת הזו, איך לא חשבו על זה קודם.
באתר Shelf Awareness מציעים לענף הספרות לנצל את המשבר הכלכלי כדי לחזור לשורשים ולפתח את הבק-ליסט. וב-Huffington Post ממשיכים באותה רוח, עם מאמר בשם "איך להציל את הספרים מהכחדה".
מילא לקרוא על קינדל או רידר, שאמורים לדמות נייר רגיל; אבל לקרוא בטלפון סלולרי? אני מצהיר בזאת שאותי לא תתפסו עושה דבר טיפשי כל-כך. וכרגיל, גם בעניין הזה אני במיעוט.
אם חשבתם שבישראל יש הצפת כותרים בחנויות, מעניין מה תגידו על הנתון הבא: בסין פורסמו בשנה החולפת 230,000 ספרים חדשים. ובמילים אחרות, 630 ספרים בכל יום. אלה כמה מהפופולריים שבהם, וכאן אפשר לקרוא על 10 המגמות הבולטות בענף המו"לות הסיני, שמצבו מעולם לא היה טוב יותר.
כשהאי-ספרים דוחקים את רגלי הספר המודפס, הם גם, כמו תמיד בשינויי טכנולוגיה דרסטיים, מעלימים מקצועות מסורתיים. כך, למשל, במקרה של כורכי הספרים - והנה ראיון עם אחד כזה, שכבר מוגדר כ"זן בסכנת הכחדה".
מתברר שהחיבור בין רכבות לעיתונות יכול להוליד משהו יותר משמעותי מאשר חינמונים מתלהמים: נוסעים קבועים ברכבת במדינת קראלה בהודו, שהכירו אלה את אלה בזמן הנסיעות, ייסדו כתב עת ספרותי שנכתב ונערך בדרך מאיפשהו אחד לאיפשהו אחר.
והנה התשובה לשאלת השאלות: איך זה שכל, אבל כל, ספר הוא "רב מכר" - ולפעמים מוצג כך כבר על הכריכה של המהדורה הראשונה.
רוח רעה
עד כאן הלינקים. ועוד משהו לסיום, מאחר שאנחנו בעיצומם של קרבות. ראיתי ב-nrg עוד כתבה אחת, על חבורת "אנשי רוח" (בהמון מרכאות) שהודיעו ברעש וצלצולים על כוונתם לערוך הפגנה מול בית שר הביטחון, טענו שבעזה מתרחש "רצח סיטונאי", והשתמשו כמובן במילים טרנדיות כמו "גרילה" כדי לתאר את הקשקוש הפסוודו-אקטיביסטי שארגנו לעצמם.
לי יש דבר אחד לומר להם, בתור אזרח שדעתו אמורה להיות מושפעת מההפגנה הזו: איפה הייתם עד לפני שבוע, כשהטילים נפלו רק על ישראלים? למה, כשלאורך "הרגיעה" שוגרו מדי שבוע רקטות לישראל, על מטרות אזרחיות בלבד, לא שמעתי אתכם? למה מוסריותכם הנפלאה לא דרבנה אתכם להפגין גם אז? איך אתם מצפים שאאמין להצהרותיכם ההומניסטיות, כשמעשיכם מעידים על תפיסת עולם שונה לחלוטין?
מי ששואל את עצמו למה אינטלקטואליות ותרבות מעוררים כל-כך הרבה אנטגוניזם בקרב ציבורים נרחבים - חייב לבקש דין וחשבון גם מהאנשים שנושאים לשווא את שם הרוח. אותם אלה שיצרו ויוצרים משוואה בינה לבין התנשאות מרושעת, חוסר הגינות בסיסית וסירוב עיקש להכיר במציאות לא נעימה, תוך כפייה כוחנית וצווחנית של תמונת מציאות וירטואלית שמבוססת על שאיפות ולא על עובדות.
אם רוצים להבין למה אנשים מתנערים מתרבות, צריכים להודות ביושר שהאשמה היא לא רק ב"עמך", אלא גם באנשים שמהווים שלא בצדק את פניה של התרבות; אלה שהפכו אותה לבת-ערובה בידי אידיאולוגיה שמפלה בין דם לדם, שנוקטת בגזענות עצמית מבישה כדי להתנקות מגזענות כלפי אחרים. כל מה ש"אנשי רוח" כאלה עושים הוא לגרום ל"סתם" בני אדם, אלה שעושים כמיטב יכולתם לחשוב בצלילות, לומר: אם זאת תרבות, אם זאת רוח - אני לא רוצה שום חלק בזה.
danext@gmail.com
תגים: אמזון, אתרים, הודו, הוצאות, טכנולוגיה, ניו יורק טיימס, סין, פוליטיקה, ראיונות, תקשורת
1 בינואר, 2009 בשעה 13:37
צודק כהרגלך.
עוד חצי אני יוצא לצבא. קיבלתי צו 8.
לוקח איתי בתיק את איים בזרם של המינגווי ואבשלום אבשלום של פוקנר.
דן,
אולי תכתוב פוסט על איזה ספר שאהבת? כזה שפרט לך על הנימים הנכונים.
תן לחזור הביתה ולהתמוגג מאיזה פוסט משובח.
2 בינואר, 2009 בשעה 2:29
גם אתה משתלב בזרם העכור (יחד עם ארי שביט היום). חבל.
דווקא חלק מאותם יוצרים ממש שהשתתפו היום בהפגנה מול ביתו של שר הביטחון קיימו בעבר כמה הפגנות דומות במפעל פולגת בקרית גת, בשביתת המלצריות בקופי טו גו, ועם עובדי גן המדע ברחובות (אלה שלא נתנו להם להתארגן). להבנתי, זה משקף היטב את מחויבותם למטרות הומאניסטיות, גם (ובעיקר) כשמדובר באזרחי ישראל. לכן לא ברור על מה ההתקפה המכוערת שלך מבוססת. "גזענות עצמית"? לאן הופנתה הגזענות העצמית הזו כשהפגינו עם הפועלים בפולגת?
ומה ציפית שיעשו המשוררים הללו כאשר הפגיזו את שדרות? יקיימו הפגנה הקוראת להפסיק את הירי? חלקם קוראים וכותבים גם ביומיום שבין המלחמות לפתוח במו"מ, גם עם החמאס. הפרטים כרגע לא חשובים, מה שחשוב הוא שעמדה זו היא ודאי לא "גזענות עצמית".
אשמח לתגובה.
2 בינואר, 2009 בשעה 13:02
ליהו:
- בזמן האחרון לא קראתי שום דבר שהרעיד את אמות הספים, אבל אנבור ואולי אמצא משהו מהעבר הרחוק יותר.
תהיה חזק ותחזור בשלום. אני מקווה שאוכל לספק את הסחורה שביקשת
לגל:
גם אם השתמשתי במילים קשות (אך ורק יחסית לעצמי, לא לרמת השיח הנהוגה בארץ), אני לא פוסל עקרונית את העמדה שנגדה יצאתי. אני פשוט חושב שהבעיה של "אנשי הרוח" הנ"ל היא שהם מחזיקים באידיאולוגיה אפריורית, כזו ששום התרחשות לא תשנה אותה, אלא רק תתרום לחיזוקה באיזה מהלך לוגי נפתל. זה רק מדגים בעיניי עד כמה החילוניות יכולה להפוך להעתק מושלם של הדת, ועוד כזה שקשה בהרבה להשתחרר ממנו (כי לכאורה המחשבה כבר חופשית; איך משתחררים מכלא שאין לו קירות?).
האידיאולוגיה שמקוממת אותי, ושאותה ייצגו "אנשי הרוח" בהפגנה הזו (ועוד הרבה הפגנות דומות אחרות), מבוססת על הקונספציה שלפיה הפלסטינים אינם אחראים לשום דבר שהם עושים. רק לישראלים יש, לשיטתם, אחריות מוסרית למעשיהם. לפי התפיסה הזאת כל עונש שמוטל על הפלסטינים הוא פסול ולא-מוצדק, וכל עונש שמוטל על הישראלים הוא מוצדק מראש.
מה, בעצם, טוענים בהפגנות האלה? שלנו אסור להפציץ את הפלסטינים בתגובה להפצצות שלהם עלינו. ומה הבסיס לטענה הזאת? שזה לכאורה "בסדר" שהם יורים עלינו, כי אנחנו הטלנו עליהם מצור (נקבל לרגע את ההגדרה הזו, אפילו שבעיניי היא לא נכונה). איך, בשם כל הקדושים, אפשר להסביר "השקפה מוסרית" כזו, שלפיה מותר לכוון טילים לתוך בתי אזרחים בתגובה על מצור כלכלי, ובאותה נשימה אסור לכוון טילים על מחבלים שיורים את הטילים האלה? האם אפשר לקרוא בשם "איש רוח" למי שמקדם רעיונות מבישים, שלפיהם מה שמותר לערבי אסור ליהודי? הרי זו תמונת מראה של הגזענות המסורתית, וכל מטרתה היא "לכבות אש באש": כדי להיות נקיים מגזענות כלפי "האחר", מאמצים גזענות כלפי התרבות העצמית. אני בטח לא צריך לספר לך שהקללה הנוראה ביותר בשמאל היום היא "גבר לבן, עשיר ממוצא אירופי". אם זו לא גזענות, כנראה שצריך לשכתב את כל המילונים בעולם.
וזאת הסיבה שקראתי לזה "גזענות עצמית". לא, זו לא "התקפה מכוערת" כדבריך; זאת ההגדרה הכי פחות בוטה שיכולתי למצוא להשקפה השמאלית שלפיה יש שני עולמות מוסריים נבדלים, שמה שמבחין ביניהם הוא רק המוצא, הלאום והתרבות של הנפגעים. השמאל נזעק רק כשהטילים נופלים בצד הפלסטיני, ומגיב בביטול כשהם נופלים בצד שלנו. נקודה. מתקיימת כאן אפליה נוראה בין דם לדם, שמכונה משום-מה "הומניזם" - ושום להטוט רטורי לא יצליח לטייח את העובדה הזו.
העובדה שישנן התארגנויות למען מטרות בתוך ישראל לא מבטלת את העובדה המצערת, שבזמן מאבק נגד ערבים כלשהם, אהדת השמאל נתונה אוטומטית לצד הנגדי, מבלי לשאול שאלות או להטיל ספק בגישה הזו. וכאן חשוב לומר שעמדת הימין ההפוכה סימטרית - שלפיה הצד שלנו צודק תמיד, בלי תלות בנסיבות - גם היא מוטעית לדעתי. כל מה שצריך הוא להשתחרר מהשבי המחשבתי שכופה עלינו האידיאולוגיה, ולהתבונן בדברים כפי שהם, בלי תנאים מוקדמים. זה לא קשה כמו שזה נשמע.
ולכן - התשובה היא כן. כן, ציפיתי שמי שקוראים לעצמם "אנשי רוח" יקיימו הפגנה נגד החמאס כשהוא יורה נגדנו, ואז יהיה תוקף מוסרי להפגנה שלהם במקרה ההפוך. או, לחילופין, שיהיו ישרים ולא יפגינו בכלל, באף אחד מהמקרים. אי-אפשר לרקוד בו-זמנית בשתי חתונות הדמים האלה. במצב הנוכחי, השמאל אולי אומר שהוא נגד לאומנות - אבל למעשה הוא מתנגד לה רק בצד אחד של העימות, ומאמץ אותה בהתלהבות כשמדובר בצד השני. אני, לפחות, לא יכול להתייחס ברצינות למי שמבקש לשכנע אותי בעמדות מגוחכות כאלה.
והעמדה שלפיה צריך לנהל עם החמאס מו"מ - זו התחסדות שזועקת לשמיים, וחוסר נכונות לקרוא לעובדות בשמן. אם היה משתלט על ישראל ארגון טרור יהודי פנאטי, שרוצח מתנגדים פוליטיים בכיכרות, רודף הומואים, מדכא נשים ומפגיז בתי אזרחים בפלסטין כדי לשפר את מצבו המדיני - אני בספק אם מישהו מהשמאל היה מפגין בעדו או דורש לנהל איתו דו-שיח תרבותי, וזה כמובן אנדרסטייטמנט. אז מה מקור העיוורון שגורם לשמאל ול"אנשי הרוח", לצאת לרחובות בדרישה לתת לגיטימציה לארגון כזה, רק מפני שגזעם ולאומיותם של אנשיו שונים? כל עוד לא אקבל תשובה מספקת לשאלה הזאת, לא אאמין בכנות הצהרותיהם הנאורות של המפגינים האלה, ואראה אותם כגזענים שלא ראויים לדבר בשם הרוח והאינטלקטואליות.
2 בינואר, 2009 בשעה 14:23
הטענה שההתקפה הישראלית על עזה נפשעת אינה מוליכה לצידוק הירי של חמאס על ישובים בדרום. אני לא סבור שהירי של חמאס מוצדק, אבל זה לא אומר שיש להפציץ בתגובה. הקריאה למו"מ - גם עם חמאס - היא לא קבלה של מדיניותו, אלא הבנה פרגמטית (בדיוק מהסוג שאתה מבקש) שזו הדרך היחידה להוריד את מפלס האלימות משני צדי הגבול (שכן אני עדיין לא הצלחתי להבין במה המלחמה תעזור בכך, בלי קשר למידת מוסריותה). יתרה מכך, השמאל אינו מציע רק מו"מ מוגבל אלא מו"מ כחלק ממהלך מדיני רחב יותר, שנועד דווקא לחזק את הכוחות המתונים בשני הצדדים.
בכלל, אני מתרשם שאתה כותב יותר מתוך איזה דימוי מכליל ושטחי משהו של ה"שמאל". "גבר לבן, אירופי, סטרייט וכו'" ממש איננו קללה בשבילי ובשביל רבים מחבריי. המונח הזה קשור בהבנה של מבני הכוח הנוכחיים בחברה, וברצון לטשטש את הזהויות והחלוקות הישנות ולאפשר ליותר אנשים - גם לגברים לבנים - יותר חירות. אין פה שום תגובה אוטומטית, אלא כזו שנשענת על עשורים של מחקר ומחשבה. אתה כמובן יכול שלא להסכים עם הניתוח הזה של המציאות והחברה, אבל לא ברור לי מה הטעם בלעג שלך, ובפסילה מכלילה של "אנשי רוח" מסוג מסוים (בלי קשר לדמויות קונקרטיות). הרי את אותה אשמה באוטומטיות אפשר בהחלט להטיל על הקונצנזוס הישראלי, שגם כעת וגם במלחמה הקודמת התאסף מאחורי הפעולות האלימות, כמעט ללא יוצאים מן הכלל. אבל אני בכל זאת מהסס מלעשות זאת, שכן עדיף לענות לגופו של עניין, ולא לעסוק בשאלה מי אוטומטי ומי לא.
ועוד משהו: אני חושב שהלעג הזה קשור ביומרתך להיות "מחוץ לאידיאולוגיה", וכך לבדל עצמך הן מהדתיים והן מאנשי השמאל העיוורים. אני סבור שזו יומרה נואלת. צריך לנסות לחרוג מההנחות המוקדמות וממשפטינו הקדומים, אך הטענה שאכן הצלחנו לעשות זאת מסתכנת בעיוורון מוסרי ופוליטי.
2 בינואר, 2009 בשעה 15:07
גל, יש הבדל גדול - אפילו ברמה ההצהרתית - במונחים שבהם אתה משתמש לתיאור שני המצבים: "התקפה נפשעת" (מצד ישראל) לבין "לא סבור שהירי של החמאס מוצדק" (במקרה של הפלסטינים). בתור אדם שמנסה לגבש דעה, אני לא יכול שלא לשים לב לכך שבכל פעם שמנסים לשים את האירועים בקונטקסט רחב, מתברר שהזעם והלהט של השמאל נגד אלימות ישראלית שוככים והופכים להסתייגות מנומסת כשעוברים לדבר על אלימות פלסטינית. ואני שואל את עצמי למה אלימות של צד אחד נתפסת כמשהו לכעוס ולזעוק עליו, בעוד שאלימות של צד אחר נתפסת כמשהו להסתייג ממנו בחצי-פה.
מעבר לזה, אני משתדל לא להחזיק בקריקטורות והכללות של אף ציבור, ולכן אני גם לא תופס את השמאל כמקשה אחת. אם אני לועג, הלעג שלי מופנה למי שהופכים את עצמם במו-ידיהם לקריקטורה, ומסרבים בכל הכוח להכיר בעובדות שלא מסתדרות עם השקפת העולם המוכנה מראש שלהם. מקריאת הדברים שכתבת, אני משוכנע שאתה לא נמנה על אלה שחושבים באופן סלקטיבי ומתכחשים למציאות. אבל יש, בקרב אלה שאתה מגן עליהם, רבים שעושים בדיוק את זה.
דבר אחרון, לא טענתי שהצלחתי להשתחרר מאחיזת האידיאולוגיה. אמרתי רק שזו המטרה שכדאי בעיניי לשאוף אליה. בהחלט, לשם אני חותר, ואני מקווה שיום יבוא ואצליח להגשים את היעד הזה. אמרת שזו יומרה נואלת, אבל המחשבה שאפשר, בעולם שאין בו שום דבר קבוע ומתמשך, לנסח איזשהם כללים מחייבים ונצחיים שיהיו נכונים תמיד, לקרוא להם "אידיאולוגיה" ולהחזיק בה כחבילה אחת שלא מהרהרים אחריה - זה נואל פי כמה וכמה. אני מאמין שמחובתנו המוסרית להשליך את ההזדהות הפוליטית הקבועה שלנו, שמבוססת רק על קונבנציה ופחד מסנקציות חברתיות, לפח - לא משנה באיזה צד אנחנו.
4 בינואר, 2009 בשעה 18:56
דן,
קראתי עכשיו את דבריך ואמנם אין לי שום קשר למארגני האירוע שאליו התייחסת, אבל אני בהחלט כתבתי השבוע נגד המלחמה, ועוד אכתוב, ולכן חשוב לי מאוד להבהיר את הדברים מצידי.
לא ראיתי בשום מקום תמיכה של אף איש שמאל בחמאס!
אני מתנגדת לחמאס, שונאת את החמאס, פוחדת מהחמאס והייתי מאוד שמחה אם הוא לא היה.
פיגועי ההתאבדות והירי של החמאס על אזרחים ישראלים הם מעשים מכוערים, אכזריים ואיומים ובלתי מוסריים בעליל. מספיק ברור?
אבל התערבבו כאן כמה מושגי יסוד דמוקרטיים, לאחרונה.
מה זה "הפגנה"?
הפגנה היא התארגנות של אנשים נגד פעולות של השלטון שלהם, שמטרתה להשפיע על פעולות ומעשים של השלטון הזה.
כאזרחית ישראלית, אני יכולה למחות ולפגין רק נגד פעולות של הממשלה שלי, שנעשות בשמי ומשתמשות בכספי המיסים שלי, פעולות שלהן אני מתנגדת.
כשנעשית נגדי ונגד אזרחי העם שלי פעולה- איומה ואכזרית ולא מוסרית ככל שתהיה- אין לי מה למחות ולהפגין. הרי מובן מאליו שמעשי החמאס נגד אזרחים ישראלים הם גרועים. אין פה מחלוקת בכלל, ולכן אין טעם להפגין.
כשמישהו חולה במחלה קשה, למשל, הוא לא מפגין נגד המחלה. כשהממשלה לא מסבסדת לו תרופות, הוא מפגין נגד הממשלה. האם זה אומר שהוא תמך במחלה?
ולמרות שאני מתנגדת לחמאס, לחלוטין, אני קוראת למו"מ איתו. למה?
למעננו!
מפני שמלחמה מביאה למלחמה ואלימות מביאה לאלימות, לא ההיפך.
וכן, אני אומרת וכותבת במפורש שהמעשים שצה"ל עושה, גם ברגעים אלה ממש, הרג אזרחים חפים מפשע וילדים- הם איומים ואכזריים ונוראיים.
הם לא יותר רעים ממעשיו של החמאס. הם יותר חמורים בעיניי משתי סיבות- מספרית, אנחנו הורגים להם הרבה יותר אזרחים משהם הורגים לנו ועקרונית, ומוסרית (כן, יש מושג כזה. גם במלחמה), כי מפחידה אותי ההשווואה.
כי החמאס הוא ארגון טרור ששם לו למטרה להרוג אזרחים, הוא לא מתיימר ליותר מזה.
מדינת ישראל מתיימרת להיות מדינה דמוקרטית ומוסרית וככזו הסטנרטים שלה אמורים להיות הרבה יותר גבוהים מאלה של ארגון טרור.
לצערי העמוק, ההבדל היחיד בינינו לבינם נשאר ברטוריקה ובהצהרות. אנחנו מצהירים, בניגוד להם, שאנחנו לא רוצים להרוג ילדים. בפועל אנחנו הורגים הרבה יותר ילדים ממה שהם הורגים. ולכן, בצער עצום וכאב גדול, אנחנו הופכים להיות לא יותר טובים מהם.
ועל זה אני ואנשים אחרים שמתנגדים למלחמה זועקים.
5 בינואר, 2009 בשעה 2:05
כאחד מאנשי הרוח העלובים שהפגין מול מגדלי אקירוב וכאחד מהעורכים של האסופה נגד המלחמה ( http://www.asufa.blogspot.com ) וכחובב הבלוג שהופתע לראות דברים כאלה נגדו באראסאס שלו (לגיטימי כמובן), אני רוצה להסכים בדבר אחד: הכינוי אנשי רוח הוא די מגוחך ונפוח. פשוט לא מצאנו משהו יותר טוב. גם יוצרים נשמע רע. אבל היינו צריכים לכרוך יחד אמנים מסוגים שונים.
לגבי הנושא המרכזי: אנחנו האחרונים באמת שאפשר להאשים שעוזרים רק לערבים. מישהו ציין פה את האירוע שעשינו בקרית גת שהיום מופצצת, ואת האנתולוגיה אדומה לשירה מעמדית.
בועז יניב, אחד מעורכי האסופה, ועורך כתב העת היחיד לשירה שיוצא בנגב, ארגן כמה אירועים בשדרות. אני עצמי מבאר שבע, כך שקרוב לעסק. אפשר לומר שאנחנו עשינו הרבה יותר עבור הנגב מכל הבלוגרים שכותבים בעד המלחמה, ושלא למטרות רווח כמו אמרכלי המלחמה. אם להחזיר את הכדור הלוהט: אני לא רואה שהבלוג שלך היה עסוק יותר מדי בעזרה לאנשי הנגב. לא הייתי כותב את זה, אם לא היית מתחיל באד-הומינם.
אבל כל זה לא משנה. אנחנו רואים במלחמה הזו טעות, אפילו רמאות. ספין בחירות של אהוד ברק. אנחנו חושבים שהיא לא נעשתה עבור תושבי שדרות, אלא משתמשת בכאב שלהם ובמקום לפתור אותו יוצרת עוד בלגאן ומוות בדרום וגם בעזה. אומר את זה חד וחלק: אולמרט, לבני וברק לא שמים על שדרות.
אני לא חושב שאנחנו מתנגדים לכל מלחמה, או מצדיקים ערבי על כל משהו שהוא עושה. אבל, אני מניח שהיום אתה מתנגד למלחמת עירק המטופשת. והנה, אתה גם נגד סאדם. כך גם לגבי עזה. אני נגד המלחמה. אבל איני חובב חמאס. אני פשוט סבור שהיה אפשר לפתור את הקסאמים בדרך אחרת, ולא עשו זאת, ואני סבור שהפעולה ביום בחירת אובמה היתה מיותרת ונועדה להבעיר את האש, כמו פעולות דומות שעשתה ארצות הברית בזמן מלחמת ויאטנם.
אתה מדבר על הרפלקס נגד מלחמות. אני חושב שטוב שיש רפלקס כזה. אני חושב שכל מלחמה היא קודם כל רעה, אלא אם היא ממש מוצדקת. למשל מלחמת העולם השניה היא ממש מוצדקת. גם מלחמות שחרור הן כורח. אבל צריך למעט כמה שיותר במלחמות. למשל על מלחמת לבנון השניה מוסכם היום שהיא היתה מיותרת ושהציבור הונה, 90 אחוז תמכו בה. היום כבר שמעתי סיפורים מבעל מסעדה על הבלגן המתרחש במלחמה הזו.
אמשיך לקרוא את הבלוג, היום כולם עצבניים, ואחרי זה נצטרך לסבול אחד את השני. אבל אני סקרן לשמוע מה דעתך על המלחמה עוד חצי שנה.
5 בינואר, 2009 בשעה 11:57
לטלי:
אני מכבד את דעתך, אבל חולק עלייך מאוד. באשר לעניין ההפגנות - ההגדרה הצרה של הפגנה כדרישה לפעולה מהממשלה של עצמך בלבד כבר מזמן לא תופסת. אם זה היה נכון, לא היו נערכות נגדנו כרגע הפגנות בכל רחבי העולם, של אנשים שיוצאים לרחובות במדינות זרות לחלוטין בשם מה שנראה להם מוסרי. האנשים האלה תמיד מפגינים, הפגינו ויפגינו רק נגד ישראל ולא נגד החמאס, כך שמה שאמרתי על עצמנו תופס גם לגביהם. ההפגנות נועדות קודם כל להציג עמדה מוסרית, והעמדה המוסרית שלהן - בין אם בישראל או בחו"ל - נלעגת לגמרי בחד-צדדיות שלה. אי-אפשר להשתכנע מעמדה מוסרית שדוגלת בעיוורון מרצון.
שנית, אני חושב שכשאת קוראת למו"מ עם חמאס, את לא מתבוננת במציאות כפי שהיא. מושג המו"מ, שבו פותרים סכסוך בדרכי שלום ומגיעים להסכמות שמתקיימות רק מכוח אמינותם של הצדדים, לא קיים כשמדובר בארגון טרור. בואי לא נשכח: משמעותו של ארגון טרור היא שימוש ברצח והטלת אימה כדי להשיג יעדים אידיאולוגיים, במקרה זה דתיים-קיצוניים. המחשבה על מו"מ, בפרט כשזה ארגון טרור שמצהיר שיעדו הסופי הוא חיסול מדינת ישראל, ושכל הסכם הוא מבחינתו רק הפוגה להתארגנות לקראת היעד הזה - היא מוזרה לכל הפחות.
האידיאולוגיה של החמאס בעניין הזה ברורה ומוצהרת, ושום דבר לא ישנה אותה. המחשבה שהסכם כלשהו עם ארגון כזה יוביל לשקט אמיתי היא אשליה מסוכנת. גם הרגיעה האחרונה הובילה רק להצטיידות של החמאס בעוד ועוד רקטות, הכל בשם המטרה הסופית המקודשת. ואני מזכיר שהרגיעה היתה קיימת רק בתקשורת. במציאות נפלו כל הזמן רקטות (עקבתי אחרי הדיווחים האלה), רק שמספרן היה קטן מכדי שמישהו כאן בתל אביב ייחס להן חשיבות. הרגיעה, המו"מ והשלום קיימים רק באשליות שלנו.
שלישית, בנקודה שבה אנחנו נמצאים, לי אישית אין שום יומרות להיות טוב ממישהו אחר. רצוני היחיד הוא לחיות בשקט, ושאומות העולם יכירו בזכותי הבסיסית לכך. מוסר הוא חשוב, אבל כדי שאנשים יוכלו להיות מוסריים, הם צריכים להיות בחיים. הזכות לחיים גוברת בעיניי על המוסר בכל עימות בין השניים.
תאמיני לי, הייתי פעם שמאלני אדוק. האמנתי שניתן להגיע לשלום, ושהכל רק באשמתנו. כשנתניהו אמר, עוד בחתימת הסכמי אוסלו, שיירו קטיושות על אשקלון - לעגתי לו. עכשיו אני מודה בטעותי, וזה הדבר היחיד שאנשים ישרים יכולים לעשות.
לצ'יקי:
הדברים שכתבת בהחלט הצליחו לגעת בי - אחרי הכל, גם אני לא אוהב מלחמות. גם אני רוצה שיהיו כמה שפחות מהן. האמת, קצת עייפתי מלהסביר את עמדתי (בדיוק עשיתי את זה בתגובה לטלי, ונותרתי בלי אוויר כדי לענות לך…). רק אגיד שמהרבה סיבות, ובעקבות תהליך מתמיד של מחשבה וביקורת עצמית, אני חושב שהפעולה כרגע מוצדקת. ואולי תופתע לשמוע, אבל גם המלחמה בלבנון עדיין מוצדקת בעיניי. לגבי עיראק, אני כל הזמן משנה את דעתי.
אני חושב שהבעיה המרכזית היא שגם מי שמתנגד למלחמה, עושה את זה בלי להציע אלטרנטיבה אמיתית. לא, מו"מ עם ארגון טרור דתי קיצוני הוא לא אופציה, אלא אם אתה רוצה לבצר ולהנציח שלטון של אנשים שלא שמים *** על זכויות אדם, ומאמינים שמותר לרצוח כאוות נפשם כדי להשיג יעדים אידיאולוגיים. כמו שעניתי לגל - לא היית מקבל בשום אופן שלטון של ארגון כזה אם הוא היה משתלט על ישראל, ולא היית קורא לשום מו"מ איתו.
במילים אחרות, אנחנו נמצאים במצב שבו כל האפשרויות רעות, וצריך לבחור באפשרות הכי פחות רעה. לא הטובה - אלא הפחות גרועה. כל עוד לא מתמודדים בכנות עם ההבנה הזאת, אי-אפשר בכלל להתקדם לשום מקום. אני בהחלט מאמין שכל עוד לא מציעים אלטרנטיבה ריאלית - אי-אפשר לבקר מתוך עמדה מוסרית. מוסר שלא יכול להתממש במציאות הוא לא מוסר, אלא אמצעי שמאפשר למחזיקים בו לתפוס את עצמם כטובים יותר מהכלל. מוסריות אמיתית היא כזו שלא מתפרקת במגע עם האוויר. ואגב, אם המלחמה היא "ספין בחירות של אהוד ברק", מה תגיד על הרקטות? אולי גם הן ספין של מישהו?
צריך לזכור שאת הרגיעה, את הנסיגה, את ההסכמים - את כל זה ניסינו. לא בצורה מושלמת, עם תקלות גדולות מצדנו, אבל ניסינו. הצרה היא שרבים בשמאל מצדיקים למעשה ירי טילים, פיגועי התאבדות וטרור מתמיד נגד אזרחים, על בסיס הטענה שיש כיבוש (ביו"ש) ומצור (בעזה), ול"עם מדוכא" מותר להילחם בהם איך שבא לו, בלי שמישהו יטיף לו מוסר. מצטער, אבל אם מותר לאחוז בנשק כאמצעי לפתרון בעיות פוליטיות, על אחת כמה וכמה שמותר לאחוז בו כדי להגן על חייך מפני אחרים שמשתמשים בו. כל עוד לא יוצאים בבת-אחת נגד האלימות מכל הצדדים, אין תוקף לשום עמדה מוסרית פרטנית וחד-צדדית בתוך הסכסוך. כל עוד אין אלטרנטיבה, אין נקודת משען שממנה אפשר לשלול את מה שנעשה בפועל.
כמו שאמרתי, אני בהחלט מזדהה עם חלק ממה שכתבת, אני פשוט לא חושב שבנסיבות הנוכחיות אפשר לבסס על השאיפות האלה תוכנית פעולה ממשית. אולי אני טועה בקשר לזה, אבל חשבתי והתחבטתי (כל הזמן אני עושה את זה) וזו דעתי. בכל מקרה, אני שמח שאתה מביע דעה שונה משלי, כי אני תמיד רוצה לבדוק את עצמי ולא להירדם בתוך קונספציות. כך שלפחות מבחינתי, אני בהחלט רואה אותנו סובלים אחד את השני בלי בעיה גם בעתיד.
5 בינואר, 2009 בשעה 19:04
לדן,
גם אני מכבדת את עמדתך וחולקת עליך מאוד- זה היה צפוי, לא?…
תפקידן של הפגנות, בראש ובראשונה, לשנות מדיניות של שלטון, בעיקר השלטון של המפגינים אבל יש עוד עניין, וזה אולי עונה לשאלתך על ההפגנות בעולם.
הפגנה (בניגוד למאמר פובליציסטי, לפעמים…) היא משהו קונקרטי עם דרישה לפעולה. יש הרבה עניינים שעליהם יש הסכמה מקיר לקיר שהם שליליים, אבל כשלא מדובר על דרישה לפעולה ספציפית ומדידיה, אף אחד לא יוצא להפגין נגדם.
כך יש , למשל, הפגנות בעד סגירת מפעלים מזהמים (דרישה קונקרטית) ולא הפגנות נגד זיהום באופן כללי. הפגנות, לפחות היעילות שבהן, מגיעות עם דרישה לפעולה ספציפית.
יתרה מזאת. מלחמה זו פעולה ברורה, מיידית וחד משמעית. הפתרונות שאני מציעה הם פתרונות איטיים והדרגתיים הרבה יותר. הידברות שבצידה השקעת אנרגיה ותקציבים משמעותיים בבנייה, בעשייה, בחינוך, בבריאות, בפסיכולוגיה ובתרבות, הצגת אלטרנטיבה אמיתית לחיים לשני העמים ובשני הצדדים. האם במצב כזה בו יהיה טעם ותקוה לחייהם של הפלסטינים כל הדוגלים בטרור ייעלמו? לא. אבל במצב כזה השפעתם תקטן חזרה לגודלה האמיתי. ההמונים, בשני הצדדים רוצים רק לחיות בשקט. כשאתה מאפשר להם לחיות בשקט ולהתפרנס בכבוד, אתה שומט את השטיח מתחת לרגליהם של הקיצוניים. אבל זה לא סקסי, רייטינגי ורועש כמו מלחמה, ולכן לא רלבנטי ולא פרקטי לקיים הפגנות המונים בעד פתרונות כאלה- עמוקים, הדרגתיים, משמעותיים.
באופן אישי אני לא מתה על הפגנות. בהפגנות קשה לדייק בניסוח, בהפגנות אנשים אחרים עלולים לומר דברים שאתה לא מסכים איתם. אבל למה אתה טוען שההפגנות הן חד צדדיות ולא יוצאות נגד האלימות בשני הצדדים?
אחת הססמאות הנפוצות בהפגנות האחרונות נגד המלחמה היתה "בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות". זה חד צדדי?
נכון, ארגוני טרור משתמשים בכוח ובהשלטת אימה כדי להשיג את האידיאולוגיה שלהם. עכשיו שמעתי בטלויזיה את דני גילרמן, איש רציני ושקול, אומר שמטרת המבצע היא להוכיח לחמאס שהמחיר על "התעסקות אתנו" יהיה גבוה.
המחיר הגבוה הוא מאות אנשים שהרגנו השבוע, רבים מאוד מתוכם ילדים קטנים, רבים מאוד מתוכם אזרחים. זה הופך אותנו ללא יותר טובים מארגון טרור נאלח וזה נורא מפחיד אותי, דן.
גם מבחינת התהום המוסרית שמדינת ישראל הידרדרה אליה, וגם כי החמאס אדיוט ואכזר לא פחות, וגם הם יכולים ורוצים להוכיח לנו שנשלם מחיר כבד על ההתקפה שלנו.
אז מה הועלנו בדיוק?
אני לא אומרת שרק אנחנו טועים. אנחנו טועים ושוגים מרה, שוב ושוב, וכמונו גם הצד השני. אבל אם כל תומכי המוות משני הצדדים הצליחו להפסיד את ההכרה שלך בכך שבכוחנו לבחור בשקט ובשלום (לא שלום של פרפרים וציפורים ועולם מושלם. שלום של הפסקת ההרג ההדדי), אז בחשבון הסופי הם ניצחו. וזה מפחיד אותי אולי יותר מכל השאר.
דן, אני רואה בך אדם הגיוני וחושב. אעריך את זה אם תקרא מה שכתבתי
http://www.notes.co.il/tali/51343.asp
נדמה לי שברור משם שההתנגדות שלי למלחמה נחרצת וחד משמעית, אבל אין פירושה הסכמה עם שום מעשה אלימות של אף אחד.
אני ממליצה לך לקרוא גם את דבריו של נחי אלון
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3650141,00.html
וחותמת באיחולי שקט וחיים לכולם.
5 בינואר, 2009 בשעה 20:55
תודה על הקישורים ועל המילים האחרות. קראתי בראש פתוח, אבל לא שוכנעתי. באמת שאפשר להמשיך את הדיון הזה עוד הרבה זמן, כי בסופו של דבר שנינו מסכימים על האידיאל, רק לא על דרך המימוש שלו.
אגיד עכשיו משהו פסימי, אבל לדעתי מפוכח: דמוקרטיה לא יכולה לנצח אויב אידיאולוגי חסר מוסר ולהישאר בעצמה מוסרית. הבחירה היא אכזרית, בין חיים בלתי-מוסריים למוות מוסרי. אין אמצע ואין אפשרויות טובות. אני אפילו לא משוכנע שהשיטה הדמוקרטית יכולה לנצח את הטרור האיסלאמי מבלי לוותר בדרך על הדמוקרטיה עצמה. גם זה ייתכן.
לכן אני מאמין שהדמוקרטיה במערב לא תשרוד עוד הרבה זמן. ככל שהאיסלאם יתפשט וייעשה אלים יותר, כך יותר ויותר חלקים במערב יצטרכו להתמודד עם הבחירה האכזרית הזו. רובם יבחרו בחיים, במחיר המוסר והדמוקרטיה.
לא אוכל להאשים אף אחד שיבחר כך, כי עם כל רצוני להיות מוסרי, אני לא יכול לבחור במוסר שהורג אותי. המשפחה של סבא וסבתא שלי היתה מאוד מוסרית, ונקטה באי-אלימות. כולה נרצחה. וכשממשיכי דרכם המוצהרים של הרוצחים ההם עומדים מולי, אני נחוש בדעתי שלא לטעות בבחירתי ולגמור בתור תמונה מצהיבה על קיר של מישהו שלא הכיר אותי מעולם.
הלוואי שיכולתי להאמין שאם רק נשקיע בחינוך, ברפואה ובתרבות, הטרור יאבד מאחיזתו. התפיסה הזאת נוסתה ונכשלה. אירופה, יפן וארה"ב שטפו את הפלסטינים בכסף ובפרויקטים לרווחת האוכלוסייה, וברגע שנערכו בחירות בעזה, התושבים בחרו בחמאס. ילדים לומדים בבתי הספר, בכל הרשות הפלסטינית, מספרי לימוד אנטישמיים. ישראל לא מופיעה בכלל במפות, והיום, בהפגנה בוושינגטון, הזכירו לנו המפגינים עם מי יש לנו עסק וקראו "לשחרר את חיפה, לשחרר את תל אביב" (כלומר, למי ששכח, זה לא ייגמר בקווי 67′). ואפשר, כאמור, להמשיך ולהמשיך. הלוואי, הלוואי, שאת צודקת ואני טועה. אני מוכן לאכול את כובעי בכל רגע. אבל כאמור, אני מעדיף להיות חי ובלתי-מוסרי מאשר מת ומוסרי. הכי טוב להיות חי ומוסרי, אבל כרגע, לא בטוח שאפשר.
6 בינואר, 2009 בשעה 14:08
אוי, דן.
מפחיד ומייאש אותי לקרוא את דבריך.
עכשיו 2009, לא 1940. היטלר מת! הנאצים נוצחו! אנחנו המדינה החזקה ביותר באזור, יש לנו נשק ואנחנו משתמשים בו- גם, שוב ושוב, נגד ילדים קטנים וחפים מפשע.
אנחנו לא בשואה, אנחנו במלחמה. והאלטרנטיבה של המלחמה היא לצאת גם לא מוסרי וגם מת. גם רוצחים מתועבים וגם קורבנות.
המשפחה של סבא וסבתא שלך היתה מיעוט נרדף, לא מדינה ריבונית.
א ני לא מרוצה מספרי הלימוד הפלסטיניים, ואגב, גם לא מספרי הלימוד שלנו. בימים כתיקונם אני גם פועלת בנידון, עם אנשי חינוך משני הצדדים. אבל תאמין לי דן, שעם כל הכבוד הבאמת רב ששנינו רוחשים לספרים- פצצות טון שמוחקות משפחות שלמות מחנכות ילדים פלסטינים לשנאת ישראלים ויהודים הרבה יותר מכל ספר לימוד שיכול להיות.
שאלוהים ישמור אותנו, את כולנו. גם מפני עצמינו.
7 בינואר, 2009 בשעה 12:22
מה עם הפצצת בית הספר של אונר"א אתמול? כנראה שזה בסדר כי לפני שנה היה שם קרב עם חמושים. או שאולי זה בלתי נמנע, ואם זה לא היה קורה - בכל מקרה הם היו ממציאים משהו בסגנון כדי לנגח אותנו (דבריו של נחמן שי)? ובכל מקרה - הם "ממשיכי דרכם המוצהרים של הרוצחים ההם" (זה כבר ציטוט שלך). אתה יודע שב - VOD יש ערוץ "עופרת יצוקה" שמשדר כל מיני הפצצות של צה"ל? נשמע לך כמו משהו מוסרי? חשבת פעם על הקשר התרבותי בין זה לבין סוג הסופרים וסוג הספרים שיש כאן?
אנחנו אנשי בסדר
אנשי בסדר גמור
אצבע בתחת ושיר בגרון
כי טוב ומסריח וחם
אתה צבוע. לא רוצה לקרוא אותך יותר.
7 בינואר, 2009 בשעה 19:55
לטלי: אני מניח שכבר לא נשכנע זה את זו, או להפך, וזה בסדר. כמו שאמרתי, אשמח מאוד לטעות ולגלות שהצדק נמצא איתך. אין לי שום אהבה לנקודת המבט שאני מציג, אני פשוט מאמין שהיא, לצער שנינו, נכונה. אני מתפלל שהכובע כבר עושה את דרכו אל הצלחת שלי.
ליונה: אני מוותר על הניסיון לענות לך לגופו של עניין, כי הגבת באגרסיביות ואז הודעת בחגיגיות שאתה לא רוצה לקרוא יותר - ואני לא אוהב לנהל דיאלוגים בשיטת "פגע וברח". רק אגיד שאני, דעות כמו שלך, מעוניין לקרוא - ודווקא בגלל שהן מנוגדות לשלי כרגע. לדעתי, אף דעה לא שווה הרבה אם היא חלשה עד כדי כך שהיא לא יכולה לעמוד אפילו בהשמעת הדעה המנוגדת. חבל שאתה, לעומת זאת, מאמין בהימנעות מדעות אחרות - דווקא זה מעיד לא מעט על מידת ביטחונך בעמדות שאתה משמיע.
8 בינואר, 2009 בשעה 19:58
תודה על תגובתך. נסכים עם זה שאנחנו לא מסכימים. עם זאת, אני בטוח שאתה אומר את דעתך עם הרבה מחשבה. אני לא שותף למה שיונה כותב, אני נהנה לקרוא אותך ומותר להיות חלוקים לגבי מלחמה מוצדקת או לא. מה הקשר בין קינדל לבין הניה?
התומכים או המתנגדים לא אשמים בדבר: ממילא שנינו לא נתנו הוראה לסגת או להיכנס, לא הרגנו איש ואנחנו לא מרויחים מנדטים מהמלחמה, אז זה ילדותי להתחיל להחרים אנשים כשרוב גדול תומך במלחמה. חרם כזה רק דופק את המחרים.
למעשה, זה ילדותי כמו לפתוח במלחמה שגורמת לך עצמך נזק בלי לשנות את נחישות הצד המותקף, אם מישהו שמע על מלחמה כזו בסביבה.
11 בינואר, 2009 בשעה 9:11
מה אתם רוצים? ענף הספרות גמור בעידן האינטרנט. רק אם צומת ספרים מכריז על מבצע 4 ב100 יש קליינטים…….. זה מצב חמור מאד, אנשים. תבינו את המו"לים. זה או לא לתרגם- או לתרגם ככה. מה אתם מעדיפים?
12 בינואר, 2009 בשעה 2:14
דן , הלינק למדוע כל ספר הוא רב מכר אינו שמיש - וחבל. אני מאוד סקרן לקרוא את ההסבר.
12 בינואר, 2009 בשעה 10:42
תיקנתי, עכשיו זה אמור לעבוד. ליתר ביטחון, הנה הכתובת:
http://www.thisismoney.co.uk/ask-an-expert/consumer/article.html?in_article_id=460589&in_page_id=513