הפקולטה למכתבים
החינוך לספרות, ממש כמו הצריכה והייצור שלה, מחפש עכשיו את דרכו והולך בזיג-זג. מצד אחד, ויתורים וקיצוצים מהסוג המוכר והרע, ומצד שני ניסיונות לשמור על מעמדו גם בעידן שבו - דווקא כשהכלכלה מוכיחה עד כמה היא צריכה השגחה של אנשים עם השכלה רחבה - כל התמקדות בתרבות נתפסת כלוקסוס מיותר.
לוס אנג'לס טיימס, בדיווח מוועידת ה-Modern Language Association (שמוכרת בכל העולם תודות לכללי הציטוט האקדמי שניסחה - MLA) בסן פרנסיסקו, הביא ראיון קצר עם מנכ"לית ההתאחדות, רוזמרי פיל; לדבריה, מספר המשרות האקדמיות בתחומי השפה והספרות האנגלית ברחבי ארה"ב ירד השנה ב-22.2%, והירידה בתחום השפות הזרות היתה 19.6%.
באתר ההתאחדות אפשר למצוא גם דו"ח, שלפיו חלה "עלייה דרמטית" בהעסקת מרצים במסלול ללא קביעות, בין אם במשרה חלקית או מלאה, באותם תחומים אקדמיים. מתברר שלא רק באוניברסיטאות בישראל אוהבים את שיטת ה"מרצה מן החוץ", שגם מוחזר אל אותו חוץ ברגע שהוא ממצה את תפקידו הנקודתי והארעי עד אימה.
ואת מצב הבלבול ששורר בחינוך הספרותי מייצג דיווח אחר באתר של אותו עיתון, בו מסופר על תחרות לבתי ספר שנערכת בחסות ספריית הקונגרס, ונקראת "מכתבים על ספרות" (אפשר לקרוא עליה גם כאן). התחרות, שכבר הסתיימה השנה, פתוחה בפני תלמידי כיתות ד' עד י"ב מכל רחבי ארה"ב, בשלוש רמות גיל, והמתחרים אמורים לכתוב במסגרתה מכתב לסופר כלשהו, חי או מת, מכל ז'אנר שיבחרו. הרעיון הוא לתאר את האופן שבו עבודתו של הסופר השפיעה על כותב המכתב, שינתה את השקפתו, וכדומה.
הרעיון הזה יפה בדיוק מפני שהוא חסר יומרות, ותמרות אש ועשן. לכתוב סתם מכתב? היום? הרי ברגע הראשון זה נשמע מוצדק בערך כמו לבקש מהתלמידים להשתמש בחשבוניה. אבל אין דרך טובה יותר להבין ולכבד את המילה הכתובה, מאשר להשתמש בה מתוך מטרה מוצהרת להגיע לאדם אחר. אחרי הכל, אפשר לומר שספר הוא פשוט מכתב ארוך, ארוך, ארוך (ולפעמים דווקא קצר) שממוען לכותב עצמו, עם Carbon Copy לכל הקוראים.
האמת, כשרואים את שני הקטבים המנוגדים בחינוך הספרותי, אפשר דווקא להתעודד. כי אולי הילדים האלה, שזוכים לחינוך מסוג שמשתדל לא להשניא את הספרות, הם שימלאו אחר-כך את עמדות ההוראה באקדמיה. ואז, אולי, הם ימשכו אל הכיתות את האנשים שבמוקד אהבתם עומדים הספרים הגדולים והטובים, ולא הספרים שהם-עצמם כותבים בתגובה עליהם. כמו תמיד, משבר יכול להיות הזדמנות טובה לשנות כיוון.
נ.ב.
אני מקווה שנוכל בקרוב לחזור ולדבר על נושאים תרבותיים, ורק עליהם, מבלי שזה יישמע תלוש ואסקפיסטי. עד אז, אמשיך לחשוב כל הזמן על האנשים שמגינים על המדינה הזאת ברגעים אלה, ולאחל להם שישלימו את המשימה החשובה שקיבלו ויחזרו הביתה בשלום.
danext@gmail.com
4 בינואר, 2009 בשעה 19:02
אכן, התחרות הזאת נשמעת כמו דבר יפה (למרות שאני לא משתגעת על האלמנט התחרותי…).
ספר הוא מכתב ארוך זו הגדרה יפה שאני מאמצת בחום. משהו דומה מופיע ב"כשהמלאכים נחים" של דונלד הרינגטון.
לגבי הנ.ב. אני מזדהה עם ה"זיגזוג" בין תרבות לבין המציאות, זה גם מה שאני עושה בימים טרופים אלה, אם כי מעמדה שונה לגמרי. חובה לכתוב על החיים כשענייני חיים ומוות עומדים על הפרק, אבל חובה לכתוב לא רק על החיים אלא גם על טעם החיים, קרי תרבות.
אני מצטרפת לאיחולי החזרה בשלום, אבל חולקת עליך מאוד לגבי המידה בה המשימה שלהם מגינה על המדינה וחולקת גם לגבי השלמת משימתם- שחלקים רבים מתוכה אינם מוסריים בעיניי.
והעמדה המורכבת הזאת היא ההיפך מהתייחסות "אוטומטית"…
רק טוב. ושקט. וחיים. ושלום. לכולם. אמן.
4 בינואר, 2009 בשעה 22:39
גם אני חשבתי שהתחרות הזו מקסימה, וזה הזכיר לי (בקשר הגיוני? אני לא בטוחה, בראש שלי יש לזה היגיון) שיחה עם ידיד שאמר שבנסיעות האוטובוס, כשהוא לא יכול לקרוא ספר מטעמי בחילה, הוא מקשיב לספרים מוקלטים.
אני אמרתי שהקריאה, פיזית, היא חלק מהחוויה עבורי, המילים הכתובות משדרות משהו שונה לחלוטין ממילים מוקלטות ומוקראות, ולכן אני לא רואה את עצמי מנצלת את הדוגמא הזו.
4 בינואר, 2009 בשעה 23:20
בעצם מתוך הדברים שלך עולה שכיום ממלאים את האקדמיה מרצים שבמוקד אהבתם עומדים הספרים שהם-עצמם כותבים בתגובה על ספרים אחרים.
עכשיו הכל מובן - לא מדיניות מוצהרת של האוניברסיטה להקטין את מספר המרצים הקבועים, אלא המרצים החוצפנים האלו שדורשים משכורת גם על עבודת מחקר הם שגורמים לפקולטות לבטל תקנים.
נו, עכשיו הכל ברור. המרצים מן החוץ הם מן החוץ כי הם לא באמת אוהבים ספרות, אלא תאבי בצע שרודפים אחרי חצי משכורת מינימום שעבורה למדו 8-9 שנים. המצב באמת קשה.
5 בינואר, 2009 בשעה 11:19
לנשמה אחרת: אין לי בעיה שתגיד דברים בשם עצמך, רק אל תייחס לי השתמעויות שלא הבעתי. ממה שכתבתי אפשר להבין שלדעתי, חובתה של האוניברסיטה להעסיק אנשים בצורה הוגנת והולמת, ושיטת ההעסקה המשונה הזו של מרצים מן החוץ לא מקובלת עליי. החלק שבו המרצים מן החוץ "לא באמת אוהבים ספרות" - לא יודע מאיפה לקחת אותו, מעולם לא טענתי את זה.
מה שכן טענתי הוא שבחלקים מסוימים באוניברסיטאות, ובהם החוגים לספרות, התרחקו מאוד מהספרות עצמה ועברו לעולם ערטילאי שכולו טוב (בעיניהם) ורע (בעיניי). ולזה יש לדעתי חלק בפופולריות המתמעטת שלהם. בהקשר הזה, אני ממליץ לך, ולכולם, לקרוא את המאמר הבא:
http://chronicle.com/free/v55/i17/17b01401.htm
לטלי: הלוואי שיהיה כבר שקט. כמובן שאנחנו חלוקים בדעותינו על האופן שבו השקט הזה יכול להתממש, אבל לפחות למטרה הזו כולנו שואפים.
ל-suki: גם אני לא ממש מחובבי הספרים המוקלטים. יש בזה משהו שהופך את הספר לסוג אחר לגמרי של יצירה, ואני, כמוך, חושב שלמילה הכתובה יש חלק מרכזי בכך שספר הוא ספר (אחרי הכל, לא מדובר פה בעלילה שצריך להעביר אותה בכל צורה שהיא, אלא בצורה שהיא חלק מהיצירה).
6 בינואר, 2009 בשעה 21:02
סליחה, אולי כתבתי קצת מהר מדי.
זו הפיסקה שגרמה לצרות:
"ואז, אולי, [הילדים] ימשכו אל הכיתות את האנשים שבמוקד אהבתם עומדים הספרים הגדולים והטובים, ולא הספרים שהם-עצמם כותבים בתגובה עליהם. כמו תמיד, משבר יכול להיות הזדמנות טובה לשנות כיוון."
אתה בפירוש קורא כאן לשינוי כיוון באוניברסיטאות שיביא יותר אנשים = יותר כסף למחלקות לספרות. כנראה שהטענה שאתה מצדיק העסקת מרצים מן החוץ מרחיקת לכת מדי, אבל בכל זאת יש פה הטלת אשמה על המחלקות לספרות למצבן העגום, בעוד שהמציאות היא שיש פה מעגל קסמים - קיצוץ במרצים גורם למיעוט קולות, גיוון ועניין במחלקות, ומי שלא מתיישר לפי הקו של המרצים המעטים שנשארו מתקשה למצוא את מקומו.
שוב סליחה על התגובה האגרסיבית, אבל קשה לשמוע את זה כשרואים מה קורה במחלקות לספרות בישראל, ועוד ממישהו כמוך שבאמת חובב ספרות.