קפקא על הסוף
"הספרות היא נוכחות הולכת ודועכת בחברה המודרנית שלנו, והופכת יותר ויותר לעיסוק אקדמי. אנשים צעירים ואינטליגנטיים קוראים ספרות באוניברסיטה, וכשהם מסיימים אותה, הם מפסיקים. כשהם מרגישים צורך להזין את הדמיון, הם מדליקים טלוויזיה".
כך, במילים שמעטים יוכלו להכחיש את נכונותן, כותב דייוויד פרם (Frum) בבלוג שלו, בפוסט שמשוטט מהמשפט של קפקא ועד להידלדלותה של הספרות ככוח מרכזי בתרבות העכשווית. פרם מתחיל בתיאור איכויותיו ונפלאותיו של המשפט, ומביע חשש שהתכונות האלה, שהפכו אותו לחלק חשוב כל-כך בקאנון הספרותי, מושכות פחות ופחות אנשים כיום.
הוא אפילו ערך ניסוי קטן בעזרת Google Blogsearch, כדי לבדוק איך זה משתקף בתחומי העניין של הבלוגרים. חיפוש של Franz Kafka ו-The Trial הניב 7900 תוצאות. לעומת זאת, חיפוש של HBO ו-The Wire הראה 59,000 תוצאות; HBO ו-The Sopranos הראה 79,000; ו-Battlestar Galactica, תחזיקו חזק - 399,000. בבלוגוספירה, אם ככה, המשפט לא אהוד במיוחד על המושבעים.
פרם לא מתנגד לסדרות טלוויזיה, וגם אומר במפורש, ובצדק, שהן מסוגלות למלא חלק מהתפקידים המסורתיים של הספרות. אבל, וזה אבל גדול, לא את כולם - ולא באופן המעמיק שהיא מסוגלת לו. "אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם שנעשה עיוור צבעים או כבד שמיעה, מנותק מקשרים עמוקים שהיו פעם נחלת הכלל", הוא אומר, ואפשר להזדהות עם התחושה.
כשהוא מנסה לאתר את הסיבות לאיבוד מעמדה של הספרות, הוא מגיע כמובן לכל החשודים המיידיים - שינויים טכנולוגיים, חברתיים, תרבותיים וגם חינוכיים. בפוסט המשך שפורסם השבוע, הוא גם מביא תגובה מעניינת של קורא שבעיניו, דעיכת הספרות קשורה בדעיכת המחויבות החברתית של הפרט.
נכון שאם לספרות היה שקל על כל פעם שהספידו אותה, היה אפשר כבר מזמן לשלם שכר סופרים מופקע לכל המעוניין. ובכל זאת, הפעם נראה שיש סיבות אמיתיות לחשוש לגורלה; מעולם לא היינו קרובים יותר לחזון של האקסלי בעולם חדש מופלא, על אנושות מסוממת ומעוקרת שמכורה לגירויים חושיים חסרי פשר ומובן.
אבל אולי דווקא הדעיכה הזאת, החזרה למימדים טבעיים - מצורת אמנות בתפוצה המונית לצורת אמנות אינטימית ואפילו שולית - אולי דווקא היא תציל את הספרות ותשיב אותה לזרועות עצמה. אולי, כש"הספרות" תקרוס מעודף משקלה ומעטים יקנו ספר, שלא לדבר על לקרוא אותו, נקבל במקומה סוף-סוף ספרות - בלי ה"א הידיעה ובלי מרכאות, בלי כלום חוץ ממחויבות ליושר אמנותי של ממש.
אחרי הכל, בואו לא נשכח, המעטים והטובים תמיד היו ותמיד יהיו, והם לא פעלו בשום "שדה", "מילייה" או "זירה תרבותית". הם רק עשו את שלהם, ישירות על חומר המציאות ובלי תיווך של הגדרות מכלילות, והגשימו עולם ומלואו. בודהה לא היה בודהיסט, ישו לא היה נוצרי, וכשקוראים בקשב אמיתי מגלים, למרבה ההפתעה, שקפקא בכלל לא כתב סיפורים קפקאיים.
danext@gmail.com
8 בינואר, 2009 בשעה 19:23
ההשוואה הנ"ל מאוד בעייתית מכיוון שמדובר על תוכניות עכשיוויות מדוברת שמספרם יחסית מועט (נגיד פחות ממאה), לעומת מאות אלפי ספרים שיצאו במהלך ההיסטוריה האנושית.
אם תחפש למשל התייחסיות ל"מורק ומינדי" אני מצפה שתמצא מספר תוצאות נמוך בהרבה מזה המתייחס ל"המשפט"
9 בינואר, 2009 בשעה 13:30
ברור שכמו כל השוואה מהסוג הזה, גם זו מהווה רק רמיזה, אם בכלל, למשהו שקורה במציאות. אבל השאלה לא ממש קשורה למספר התוכניות מול מספר הספרים, אלא לתפקיד שיש לאלה מול אלה בתודעה הציבורית.
אגב, לא יכולתי לעמוד בפיתוי וחיפשתי "mork and mindy" ב-Google Blogsearch, וקיבלתי 10,057 תוצאות - לעומת ה-7,900 של "המשפט" + "פרנץ קפקא"… אני בטוח שלתוצאה כזאת לא ציפית
אם אפילו תוכנית זניחה וטיפשית כזו יותר פופולרית בבלוגוספירה מאשר "המשפט", אולי המצב גרוע עוד יותר משחשבנו.
9 בינואר, 2009 בשעה 19:19
אני לא מאמינה בנבואות חורבן הספרות.
ספרים משיכים לצאת, אנשים ממשיכים לקנות ולקרוא, ואפילו יש את הקינדל ודומיו שהופכים את עניין לנוח יותר (למרות שלא הסגנון שלי. אני אוהבת להחזיק ספר ממש.)
כן, רוב האנשים רואים טלויזיה ולא קוראים. אבל מה היה לפני זה? אז רוב האנשים עשו דברים אחרים, או קראו רומנים למשרתות. מה, אתה חושבת שהאנשים שהיום צופים בריאליטיבאדיקות היו קוראים את קפקא לפני 50 או 70 שנה? אני לא. אני נוטה להאמין שעולם כמנהגו נוהג, תמיד.
9 בינואר, 2009 בשעה 20:20
הטענה הכי מדהימה בכתבה היא בכלל הפסקה הראשונה. ממתי סטודנטים יושבים וקוראים ספר אקדמאי? וגם אם כן, מדובר בספר אקדמאי, שכל קשר בינו לספר "רגיל" מקרי בהחלט.