ליבריסטאן

שנת סיפור

הרבה גורמים כבר אובחנו כאחראיים לדעיכת מעמדה של הספרות, אבל אחד מהם נותר רוב הזמן בצל. הגורם הזה הוא ה"נרטיביזציה" של העולם. לאו-דווקא במובן הפוסטמודרניסטי, אלא יותר במובן הפשוט של המילה: המציאות הפכה לפקעת מייגעת של סיפורים - החל בהתפייטויות מתייפייפות על תפריט של מסעדה וכלה בתפיסת עולם של פוליטיקאי שאפתן, הכל נשמע כמו סיפור מעיק שמספרו נסחף בו יתר על המידה.

הנקודה החשובה היא לא בנרטיב עצמו, כי כבר מזמן ידוע שהמציאות היא שדה קרב של סיפורים בעימות מתמיד - אלא בתחושת עומס היתר, במודעות המכבידה והולכת לקיומו של הנרטיב הלהוט להכרה ולאהבה. מכאן כבר ברור למה הספרות בבעיה: כשהחיים ממילא מזכירים אזור דמדומים שנתון תחת שליטת יוסף המספר, זה משפיע בוודאי על קריאת סיפורים כפעילות טקסית ומכוונת שדורשת זמן ומאמץ מיוחדים לה.

נרטיב מרכזי של התקופה האחרונה, ובוודאי של היום - ה-20 בינואר - הוא נשיאותו החדשה של ברק אובמה בארה"ב. זה נרטיב שמספר על מעין סופרמן, אינטלקטואל עילאי ואולטרה-קולי, שירד מהאולימפוס להציל את אמריקה ואת העולם כולו. כבר עכשיו ברור שאובמה יהיה סוג חדש של סלבריטי, כזה שמזכיר יותר דמות משיחית מאשר אישיות ציבורית בעלת תכונות ארציות.

אפילו בכתבה כמו זו (בניו יורק טיימס), שמתארת את העדפותיו הספרותיות של הנשיא החדש, מופיעות מסקנות מרחיקות לכת על משמעות הספרים בתפיסת עולמו (במשפט אחד: הוא קורא, משמע הוא אינטליגנציית-על). כך שהנרטיב הולך ומתנפח, וכמו בכל יצירה פוסטמודרנית שמכבדת את עצמה, הוא-עצמו עובר לחזית והופך לנושא העיקרי. אלא שהיצירה הזאת היא המציאות שלנו, שהולכת ונעשית פחות ופחות אמינה ורצינית בכל יום שעובר. וכת אובמה היא רק משל: עצם פעולת המחיה, הדבר הזה שנקרא "לחיות", הופך לשוטטות מתמדת במרחבי ספר ענק שלא מצליח יותר לשכנע, וזועק נואשות לעריכה קפדנית.

עוד דוגמה למגמת הגוזמה הנרטיבית שמשתלטת על העולם, ובאותו הקשר, אפשר לראות כאן. הידיעה מספרת על ג'ון פולי, מורה ממדינת אורגון, שאומר שעכשיו, עם תחילת כהונתו של הנשיא השחור הראשון, צריך להוציא את האקלברי פין מתוכנית הלימודים בגלל תכניו, שהם לטענתו גזעניים כלפי שחורים - ולהחליף אותו ביצירות מודרניות יותר, וכמובן פוליטיקלי-קורקטיות יותר. בטוח שלמארק טוויין היתה יכולה להיות אבחנה שנונה במיוחד על הרעיון, אם הוא עדיין היה בינינו.

למה האק היה מותר לקריאה אתמול, והיום לא? אפשר לראות את זה כביטוי סמלי לעידן חדש ביחסי הגזעים. ואפשר גם לראות את זה כאמירה מסוג אחר לגמרי: אתמול הנרטיבים היו בספרים, היום הם במציאות. מי שיש לו סינדרלה בבית הלבן, לא צריך אותה על גבי דפים.

השאלה היא רק האם הצורה הנרטיבית של הספרות, שמתקיימת בצניעות, בחופשיות ובמישור הפרטי, תוחלף מתישהו בצורה נרטיבית שתשתלט לגמרי על החיים עצמם, ותהיה בעלת אופי אחר לחלוטין. מי שמושפע יתר על המידה מהסיפור המרגש התורן, צריך לזכור היטב מה בעצם הצרה בכך שהמציאות הופכת לשעת סיפור נצחית: בצעדי ענק אנחנו מפסיקים להיות הקהל, והופכים להיות הדמויות.

הצד האפל

בפוסט הקודם כתבתי, בין היתר, על הסקר שלפיו נרשמה עלייה בקריאה בקרב הציבור האמריקאי. מי שחשב שהנתון הזה, והמסקנות שביססתי עליו, היו אופטימיים מדי - מוזמן להיכנס לפוסט הזה, שמציע נקודת מבט אחרת לגמרי על אותו סקר. הכותרת שלו היא, באופן לא מפתיע, "למה אני נשאר פסימי".

danext@gmail.com