ליבריסטאן

לפחות בתחומי הרשת, כל מה שקשור לקינדל נראה כמו סוג של הווה מתמשך. בתשעת החודשים שעברו מאז שהתחלתי לעקוב אחרי המכשיר, הגישה הבסיסית כלפיו ברוב המקורות נשארה בדיוק כשהיתה: מוזר, מעניין, נחכה ונראה. וזה למרות שתשעה חודשים, בטכנולוגיה, הם הרבה מאוד זמן. הרבה יותר מהתשעה שעוברים בין החלק הנעים והקצר של לעשות ילדים לבין החלק המסויט והבלתי-נגמר.

מהרגע הראשון, הזירה התחלקה לשניים: אלה שרואים במכשיר את האנטיכריסט שיביא למות הספרות כפי שאנחנו מכירים אותה, ואלה שרואים בו רק את הכריסט, בלי האנטי - כלומר המשיח הספרותי החדש בשכונה, שיהפוך את הקריאה להרבה יותר כיפית, נגישה ומה לא. והוויכוח סביב השאלה הזאת, האם קינדל הוא אויב או ידיד, ממשיך כאילו לא הגענו כבר לדור השני של המכשיר.

לפעמים הבדלי הגישות האלה מתאפיינים בקיצוניות כמעט קומית. והנה דוגמה אחת. בניו יורק טיימס הופיעה עכשיו כתבה על הקינדל 2, שבה נשאלת בין היתר השאלה ("האם זהו סופו של הספר המודפס?"), והתשובה היא "don't be silly". לפי הכותב, "שום דבר בארץ הטכנולוגיה לעולם לא מחליף שום דבר [...] כולם ישגשגו, וישרתו כל אחד את הקהל שלו". והוא מוסיף עוד טענה: יותר משהספר המודפס צריך לפחד מהקינדל, דווקא קינדל הוא שצריך לפחד - מהטלפונים הסלולריים.

והנה, במקום אחר באותו עיתון, אפשר לפגוש את נציגי המחנה הנגדי. נשיא ה-Author's Guild של ארה"ב, רוי בלאונט, ממשיך את הוויכוח סביב פונקציית ההקראה של המכשיר (שעליו כתבתי בשני פוסטים עוקבים בתחילת החודש, כאן וכאן), וטוען שהיא מפירה זכויות יוצרים ופוגעת בזכותם של אנשי תעשיית הספרים להתפרנס מעיסוקם. כמו שגם אני טענתי, בלאונט מאמין שהקול הסינתטי לא איכותי כמו קריינים אנושיים - אבל מספיק כדי שאנשים יתפשרו ויזנחו את ספרי האודיו, שאותם אפשר להשיג רק בתשלום נוסף. ואם לנסח את זה במילים שבהן השתמשתי פה: הקמצנות תכריע את הפינוק.

גם ב-Georgetown Independent הכינו לקינדל קבלת פנים צורבת, כיאה לשמו. המאמר הזה חוזה שהמכשיר אכן יביא, פשוט ככה, להרס הספרות. למה? כי המעבר להפצה דיגיטלית מטשטש, ולמעשה מעלים, את ההבדל בין קנייה לגניבה. כבר לא מדובר בהורדת עותק לא-חוקי ברשת לעומת רכישה של מוצר פיזי בחנות; כששתי האופציות כרוכות בהורדה של קובץ, האופציה היא "לשלם או לא לשלם". ואפשר לנחש במה יבחרו הרוב. ושוב, נסכם במילים שלי: במקרה הזה הקמצנות והפינוק יעשו ביניהם שלום, יאחדו כוחות ויכריעו צד שלישי - את הספרות.

עד עכשיו, היינו בתחומי הוויכוח המוכרים. מי שמחפש דעה חדשה באמת, יכול למצוא אותה במאמר של הטכנולוגיסט טים או'ריילי (מייסד O'Reilly Media), שפורסם בפורבס. לדבריו, "אם אמזון לא תאמץ סטנדרטים פתוחים של אי-ספרים כמו epub, שמאפשרים לקרוא ספרים על מגוון של מכשירים, הקינדל ייעלם תוך שנתיים-שלוש".

להצדקת העניין, או'ריילי מביא סיבות טכניות (הפורמט המוגן של אמזון לא תומך בתכונות מסוימות, שהפורמטים הפתוחים כן תומכים בהן) ותרבותיות (בעיית השימושיות של פורמטים שכבולים למכשירים מסוימים ונמצאים בבעלות בלעדית של חברות). הסיבות האלה, כמו שהוא מראה במאמר הארוך שלו, כבר יוצרות בשטח אלטרנטיבות אמיתיות, שעשויות/עלולות לאיים על מעמד הקינדל אם לא ישתלב בהן.

ובאמת, המאמר הזה מעלה סוגיה חשובה הרבה יותר מאשר זו של דפוס-מול-אלקטרוניקה. כי אם נראה היה שהאי-ספרים בעיקר מסירים מחסומים וגופים מתווכים בין היצירה לבין הקורא - עכשיו צריך להכיר בכך שהם גם מכניסים למשוואה גורם אחד משמעותי, שלא היה שם קודם: החברה שמחזיקה בזכויות על המכשיר שבו קוראים, ו/או על פורמט הטקסט שבו מופיעה היצירה.

במרחב המחיה של הספר המודפס, העכשווי, מעורבות שתי ישויות מסחריות שיש להן השפעה ישירה על מה שאנחנו קוראים: ההוצאה והחנות. אבל ביקום של האי-ספר, המקום המרכזי ייתפס על-ידי בעלי המדיום עצמו - בין אם המכשיר, הפורמט או שניהם. וכמו במקרה של תוכנות, מבחינת החוק המדיום הזה נשאר בבעלותם גם אם לכאורה קנינו אותו במיטב כספנו. כך שקינדל הוא לא רק תחליף היי-טקי לספר מנייר; הוא גם סוג חדש של ספר, שלעולם לא יימצא ברשותכם המלאה (אפילו לא מתחת לשמיכה).

וזה עוד משהו שגורם לספרים הנוכחיים להיראות מוצלחים במיוחד: כדי להשתמש בטכנולוגיה של מילוי דף בסימנים בעלי משמעות, אף אחד (עדיין) לא צריך לקבל רשות מגורמים עסקיים. ספר שקניתם הוא שלכם, אבל אי-ספר הוא תמיד רק קולוניה שמוחכרת לכם עד להודעה חדשה. ומנגד, הפורמטים החופשיים לא מאפשרים אפילו הגנה מינימלית על זכויות יוצרים, שזה עניין מעיק בפני עצמו. בנסיבות כאלה, ספרי הנייר נראים לא כמו הדור הקודם, אלא כמו הטכנולוגיה העתידנית של הספרות: הם פותרים באלגנטיות סבך שלם של בעיות, שקשה לדמיין אותן נעלמות בלעדיהם.

danext@gmail.com

בימים כתיקונם, פרסי האוסקר הם דבר שבהחלט כדאי לעבור עליו לסדר היום. הרי כבר מזמן אין שום קשר הכרחי בין איכות הסרט לבין העובדה שהוא מקבל פרס מאותה "אקדמיה" מסתורית-אך-צווחנית בהוליווד. אבל בסיבוב האוסקרים של 2009 קרה דבר מעניין: בין הסרטים הזוכים והמועמדים היתה נוכחות מורגשת לאדפטציות שמקורן בספרות. אז הפשלתי שרוולים, הרמתי את המכנסיים לגובה הברכיים, ונכנסתי עמוק למדמנת המסחור הזו כדי להוציא משם את הפרטים הרלוונטיים.

נתחיל באגף הזוכים: הסרט שהצליח ברוב הקטגוריות העיקריות, Slumdog Millionaire (בעברית: נער החידות ממומביי. מכאן והלאה יצוינו רק השמות באנגלית) מבוסס על הספר Q&A של ויקראם סווארופ. פרס שחקנית המשנה ניתן לקייט וינסלט על תפקידה ב-The Reader, שמבוסס על ספרו של ברנהרד שלינק.

ונעבור לרשימת המועמדים. המועמד (בין היתר) בקטגוריית הסרט הטוב, The Curious Case of Benjamin Button, מבוסס על סיפור של פ. סקוט פיצג'רלד. בקטגוריית שחקן המשנה, Revolutionary Road מבוסס על הספר של ריצ'רד ייטס. בקטגוריית "הסרט הזר" (שם משונה מנקודת מבטנו, ובכלל), Entre les murs (בין הקירות) הצרפתי מבוסס על ספר באותו שם של פרנסואה בגודו.

כך שבסך הכל היו חמש אדפטציות, שאחת מהן היתה הכוכבת, so to speak, של הערב. השנייה התחרתה בחמש קטגוריות מרכזיות (כולל שתיים שבהן ההתמודדות היתה בין היתר מול Slumdog Millionaire), והצליחה להגיע לפרס באחת. גם מבחינה ספרותית המצב לא היה רע - ל-Revolutionary Road (מ-1961) יש כבר מעמד של יצירת מופת, ועל פיצג'רלד אין צורך להרחיב את הדיבור.

מה כל זה אומר? קודם כל, המגמה הפרו-אדפטציונית הזו משתלבת מצוין בהידלדלות הרעיונית החמורה של הוליווד. כבר שנים ארוכות לא נולד שם סרט בולט שמבוסס על רעיון מעניין ואותנטי, כזה שאי-אפשר להתעלם ממנו ואי-אפשר לזלזל בחשיבותו האמנותית (אפילו אם ממש, ממש רוצים).

כיום, רבים מדי מהסרטים שנוצרים בהוליווד הם המשכים לסרטים אחרים, או גרוע יותר, רימייקים לסרטים מופתיים - בין אם אלה סרטים אמריקאיים מהעבר, או סרטים עכשוויים מהעולם, שהאולפנים קונים את זכויות ההפקה-מחדש שלהם ואז אונסים אותם באכזריות.

אבל אם הניוון הזה מוביל להסתמכות גוברת על מקורות ספרותיים, מתוך הודאה בהיעדר יכולת (זמני?) להמציא רעיונות שיתחרו באלה שאפשר למצוא בספרים - אולי עוד ייצא משהו טוב מכל העניין. נכון שאדפטציות הן לא "ספר זז", אלא רק משתמשות בספר כנקודת מוצא; ובכל זאת, יש לספרות הרבה מה להרוויח מהמגע עם מדיום כזה, במיוחד כשהפופולריות שלו רק עולה בעוד ששלה, במקרה הטוב, נשארת באותם ממדים.

אין כמו סרט מוצלח, או לפחות מצליח, כדי לפתוח את הספרים לציבורים חדשים שלא התעניינו בהם בעבר. ולכן, אפשר לסבול אפילו את המנהג היח"צני-לעצבן של ההוצאות, לפרסם מהדורות מיוחדות של ספר שבהן מופיעה על הכריכה תמונת השחקנים מתוך האדפטציה הקולנועית. אחרי הכל, אולי זה מה שיגרום לאנשים לקשר בין מה שהם ראו אתמול על המסך לבין הדבר המודפס הזה שנמצא היום בחלון הראווה.

בקיצור, הבלוק היצירתי של הוליווד גורם לאולפנים הגדולים לחזור לספרים, ואפשר להניח שהם יגררו איתם לשם גם יותר משניים-שלושה צופים. יהיה נחמד אם בסופו של דבר הקהל יתחיל לקלוט מאיפה מגיעים כל הסיפורים הטובים האלה, ויעדיף ללכת ישר למקור. אולי עוד נשמע, מתישהו, דיאלוג כמו: -"ראית את הסרט X?" -"לא, אבל קראתי את הספר".

danext@gmail.com

Disclaimer: פוסט זה נכתב תוך כדי האזנה לחלקים מהוולקירה של ואגנר (אל תשאלו למה). לא נראה לי שזה השפיע על התכנים, אבל מצד שני, מוזיקה ללא התחלה, אמצע, סוף, הנאה, עניין או מבנה הוכרה באמנת האינטרפול כ-Mind Altering Substance, אז אין לדעת.

טוב, זיגמונדיי וזיגלינדותיי, נתחיל. במדור הספרים של ynet נתנו בסוף השבוע כבוד מיוחד לעמוס עוז (אפילו אם הכותרת "האם העוז נגוז" לא הכי חביבה שיש): הספר החדש שלו, תמונות מחיי הכפר, זכה שם לא לביקורת אחת אלא לשתיים. למה? כותרת המשנה הסבירה: "האם 'תמונות מחיי הכפר' של עמוס עוז הוא ספר חשוב המספק הצצה למרתפים האפלים בנשמתו, או שמא הדבר הכי מרענן בו הוא תמונת העטיפה. נסים קלדרון ודורון קורן חלוקים".

את הביקורת החיובית (ע"ע "ספר חשוב" וגו') כתב קלדרון, ואת השלילית (שמשפט מייצג מתוכה הוא "דמויות קצרות-טווח שלא הולכות לשום מקום") כתב קורן. בתור מישהו שלא קרא את הספר, חשבתי ששתי הביקורות כתובות טוב ומעניינות לקריאה, והראשונה שכנעה אותי יותר. אבל לא זאת הסיבה שאני מתעכב על הטקסט הזה. אגב, על הביקורת הביזארית של מנחם בן ב-nrg אני מוותר לכם, גם ברמת הלינק.

מאמר כזה, שבו מובאות בפני הקוראים שתי ביקורות מנוגדות, מעורר - לפחות אצלי - את השאלה, מה בדיוק אני אמור לעשות איתו. הרי אם יש בכלל צורך בביקורת ספרות, הוא נובע מתוך העמדה שננקטת לגבי היצירה. העמדה הזאת היא לא רק של הכותב, אלא של העורכים ושל הבמה שמפרסמת את הביקורת. בסופו של דבר, כל ביקורת (ספרותית או אחרת) מבוססת על דעה סובייקטיבית לחלוטין, ולכן, אם יש לה סמכות וכוח שכנוע מיוחדים, זה בעיקר בזכות ההסכמה שמאחוריה. אחרת מדובר בעוד מישהו שמביע בפומבי את דעתו הפרטית, בדיוק כמו כל אדם אחר בעולם.

לעומת זאת, כשמוצגות יחד שתי ביקורות סותרות, יש בזה משהו שמנטרל כמעט לגמרי את האמירה של כל אחת מהן. דווקא במאמר הביקורת המקובל, החד-כותבי והחד-דעתי, הייחוד והמיקוד הופכים את הטקסט לייצוג של דעה, שהיא יותר מאשר אישית גרידא (אגב, אני שונא את המילה "גרידא", שמעלה אצלי אסוציאציה של גיניקולוג מתקופת בית שני, אלא שלצערי אין לה תחליף בנסיבות האלה). ומנגד, דווקא הבמה השוויונית, עם הסתירה הפנימית שבה, מבודדת את הכותב ואפילו מתנערת מדעתו.

הביקורת הכפולה תובעת מהקוראים לבחור לעצמם צד כאוות נפשם, ומסירה מעצמה את האחריות. כל אחת מהביקורות כוללת אמנם נימוקים לדעה שהיא מייצגת; אבל מאחר ששתיהן מופיעות יחד, נוצרת רמיזה די ברורה כאילו אף צד לא הצליח להביא נימוקים מספקים. כאילו הבמה עצמה, זו שמפרסמת את הדברים, נותרה שוות-נפש ובלתי-משוכנעת.

בנסיבות כאלה נשאלת שוב השאלה, מה בכלל הטעם בביקורת. כשיש יותר ממבקר אחד, זה משדר יחס כאילו כל הכותבים הם במעמד של טוקבקיסטים, שמתעמתים ביניהם בלי שהאתר יתיימר להכריע ביניהם. את ההרגשה הזו מחזק ה"סקר" שמופיע מתחת לטקסט ובראש הטוקבקים, שבו הגולשים עונים על השאלה, אם ירצו, בעקבות המאמרים, לקרוא את הספר של עוז או לא.

אציין שוב, שלדעתי אין דבר כזה "מבקר אובייקטיבי" - מישהו שפשוט יודע, בזכות כישוריו האלוהיים, אם הספר טוב או רע, וסמכותו אינה ניתנת לערעור. עצם העובדה ששני מבקרים חלוקים בדעותיהם לגבי אותו ספר היא הוכחה מספיקה. אבל כמו שאמרתי, כששתי ביקורות מנוגדות מופיעות בצמידות, זה לאו-דווקא מעיד על פתיחות, אלא על סוג של אדישות. זה שומט את הקרקע מתחת למעט היומרה שחייבת להיות בביקורת: היומרה לדעה מבוססת, שכדאי לפחות להתחשב בה, גם אם לא להסכים איתה.

וזאת, כאמור, יומרה שתלויה בהסכמה מעט יותר רחבה מאשר זו שבין האונה השמאלית לאונה הימנית בראש הכותב; בהסכמה שמתקיימת מעצם ההחלטה לפרסם דווקא ביקורת מסוימת, ולא את היפוכה הגמור. אחרי הכל, אם מפרסמים יותר מביקורת אחת על אותה יצירה, כאילו אומרים בזה שכל דעה נכונה באותה מידה, ואפילו שיש בעצם הדעתנות משהו מקרי ושרירותי (מה שעשוי בהחלט להיות נכון, אבל לא ממש מתיישב עם כל רעיון הביקורת).

בהיעדר קביעה מערכתית ברורה כזאת, מעניין לדעת מה הציפייה מקוראי הביקורת הדואלית: אם הגוף המפרסם לא החליט מי מבין השתיים משכנעת יותר בעיניו, איך הם אמורים להחליט? אולי זה אמור לעבוד בדומה לבחירות אחרות, שגם הן נותרות לפעמים בלתי-מוכרעות - הבחירות לכנסת.

כי בדיוק כמו בבחירות ההן, כך גם כאן: אם באותה מפלגה נשמעים קולות סותרים על דרכה הפוליטית, אין לה יכולת לנסח טיעון אחיד ועקבי ולשכנע בעזרתו בוחרים באופן שכלתני. הסתירה הפנימית מחייבת אותנו להחליט באופן אמוציונלי, מהבטן, ומעבירה אותנו למחוזות האמונה, לא העובדות: אני פשוט מאמין, משום מה, שהמפלגה תלך בדרך שעליה דיבר פוליטיקאי A, ולא בזו של פוליטיקאי B. ומבקר X "נראה לי יותר צודק", אז אאמין לו ולא למבקר Y. סתם ככה, מסיבות עלומות של התת-מודע, או אלוהים יודע למה.

זה אמנם מה שקורה גם בהכרעה בין ביקורות מנוגדות שמתפרסמות במקומות שונים, אבל במקרה כזה, בגלל עניין ההסכמה המערכתית, לפחות יש עימות בין תפיסות עולם ולא רק בין יחידים. כשהדברים קורים באותו מקום עצמו, העניינים נעשים קצת אבסורדיים מדי.

לא המבקרים אשמים, אשמה השיטה האו"מניקית שנוטשת ומגמדת אותם, ובמקום לצדד בהשקפתם כלפי הספר, שולחת אותם לחבוש קסדות גלדיאטורים ולהילחם זה בזה להנאת הקהל. בנסיבות כאלה אין ברירה אלא לעזוב את הביקורת, ולחזור למבקר היחיד שאף אחד לא יכול לכפות עליו מלמעלה את היפוכו המוחלט: הקורא עצמו.

danext@gmail.com

כשאופסימיסטים מושבעים כמו הח"מ מתבטאים בנוגע לעתיד הספרים, זה עניין לאמונה או לאי-אמונה. אבל כשמישהו שהיה עד לא מזמן בתפקיד בכיר בתעשייה מדבר בנושא הזה, זה כבר עניין להקשבה. כי בדיוק כמו הידיעות המפוקפקות בעיתונים על "אדם שניבא את מותו", מי שיש לו כוח ביצועי לעולם לא סתם חוזה; הוא גם עושה.

וככה, כנראה, צריך לקרוא גם את הראיון שקיימה ארנה קזין (הארץ) עם ג'יין פרידמן, בזמן ביקורה ביריד הספרים בירושלים. פרידמן היתה עד יוני האחרון מנכ"לית הוצאת הענק הארפר-קולינס (שלאחרונה קיצצה לעצמה את הקולינס ונשארה רק עם ההארפר), וחלק נכבד מהראיון מוקדש לעתידו של ענף הספרים.

מלבד השינויים הטכנולוגיים, שעליהם כבר דובר כאן רבות מאז קום הבלוג, הרושם שמתקבל מדבריה של פרידמן הוא שצפויה החרפה משמעותית בחדירה של עולם השיווק והפרסום לתוך עולם הספרות. אפשר לראות בזה מעין התנגשות בין גלקסיות, שכבר היום נמצאות בקרבה גדולה, ובעתיד הלא-רחוק אולי יתמזגו לגמרי, עד שיהיה בלתי-אפשרי לדעת איפה מתחילה האחת ונגמרת האחרת.

כשקוראים בראיון איך ייראו בקרוב חייו של סופר - ולי אין ספק שככה הם אכן ייראו - זה מעורר לא מעט תהיות. כבר היום, סופרים מחלטרים כאנשי שיווק של עצמם (או גרוע מזה: הופכים לרוכלי סנסציות סדרתיים) כדי לשמור את שמם בתודעה. אבל לפי פרידמן, נראה שהוצאות הספרים יתפקדו פחות ופחות כמרכזים לאיתור ולטיפוח של ספרות טובה, ויותר ויותר כמין משרדי Coaching לעיצוב הקריירה הספרותית.

בתנאים כאלה, כשהוצאות לא לוקחות על עצמן סיכונים (בגלל מעבר לטכנולוגיות כמו Print on Demand, שמבטלות את הצורך בהדפסה מראש של כמות עותקים גדולה), הן למעשה מפסיקות לקיים את ההיבט המקצועי שלשמו הן נועדו: לפרסם רק את מה שאיכותי בעיני העורכים/המו"לים, וראוי לדעתם להגיע לקהל. בלי אלמנט הסיכון והאמון בסופר, כשההוצאה היא רק מערכת יח"צנות שמחלקת את שמה בליברליות, קשה להבין למה צריך מלכתחילה את תיווכו של הגוף הזה.

אבל יותר מזה - מאזן הכוחות השברירי בין אמן לפרסומאי, שמתקיים בפרסונה של הסופר, מתערער ונוטה באופן די מדאיג לצד השיווקי. ככל שפוחתת המשמעות שיש לתו תקן איכותי בספרות, כך גובר ההכרח להילחם על חייך כדי לבלוט. וזה אומר שצריך להפשיל שרוולים ולהיכנס עמוק לבוץ של עולם המסרים הפרסומיים: אקסהיביציוניזם, צווחנות, שטחיות ועדריות. בין אם בספר, מחוצה לו, או גם וגם.

כך שאולי, כשהדברים יגיעו לאותה נקודה לא נעימה, האופציה הכי מכובדת שתעמוד בפני סופר שמעוניין לשמור על שפיותו תהיה דווקא כתיבה למגירה. נכון, המגירה היא אמנם חשוכה, קרה ואף אחד לא רואה את מה שמכניסים לתוכה - אבל בהשוואה לסוג הראייה המסוים מאוד שיצפה לטקסטים בעולם שבחוץ, היא הרע במיעוטו. ואסור לשכוח שממש כמו תיבת נוח, את המגירה תמיד אפשר יהיה לפתוח שוב כשמי המבול יתייבשו, ולהתחיל מחדש בתנאים יותר מוצלחים.

danext@gmail.com

איך אנשי המילה הכתובה אמורים לשרוד את המשבר הכלכלי, שמכה קודם כל ב(מה שנשאר מ)תחומי התרבות? דבר ראשון, צריך רגליים חזקות ולב אמיץ כדי לקפץ בלי פגע בין הריסות ההוצאות המתמוטטות, החוזים המוקפאים, התמלוגים הצונחים ושאר הדברים שגורמים לחיי הסופרים להיראות כמו שלב אכזרי במיוחד בסופר מריו.

מי שמחפש כמה עצות קונקרטיות יכול להיעזר ברוברט מק'קראם, שכתב בגרדיאן טור שאפשר לקרוא לו בקיצור "מדריך הסופר לחור השחור". העצות, כיאה לז'אנר ולאהבה הבריטית לאירוניה שקשה להבחין בה, נעות בין הנשגב (לכתוב בשביל עצמכם ולא בשביל השוק; להפחית את מינון ההאדרה העצמית ושימור הסטטוס) למגוחך ("כתבו באנגלית, בבריטית או באמריקאית - כי אם אתם רוצים קהל בינלאומי, אין שום היגיון לכתוב בנורווגית"). בכל אופן, יש שם כמה ששווה להפנים, למרות שעצה מספר 7 היא "התעלמו מטורי עצות".

אבל בעיניי, יכול להיות שהשאלה שהוצגה בטור החמיצה מלכתחילה את הנקודה. יש לי תחושה שמי שמגדיר את עצמו כסופר, או רוצה יום אחד להיות ראוי לתואר הזה, לא צריך להתגונן מפני המשבר הכלכלי ולא צריך לחפש דרכים לעקוף אותו, אלא להפך: כדאי לו לשמוח על קיומו. למה? כי אין דבר שהאמנות צריכה היום יותר מאשר קשיים שיעמדו בדרכם של האמנים.

בשבוע שעבר כתבתי משהו בעניין הזה, בתשובה שלי לאחת התגובות לפוסט, ועכשיו אחזור עליו כאן בפירוט רב יותר (גנבתי כמה משפטים מעצמי, עם קוראי התגובה המקורית הסליחה). כידוע לכולנו, בעשורים האחרונים, ובמיוחד נכון להיום, הבינוניות היא שם המשחק בספרות. לזה יש קשר הדוק לתרבות הדמוקרטית, שעם כל מעלותיה, גם אותה אפשר למצות בדיוק במילה האחת הזו (ולא, אני לא חושב שיש שיטה יותר טובה מהדמוקרטיה. רק, ברוח צ'רצ'יל, שהיא הפחות גרועה מכל השיטות הקיימות).

עוד משהו שידוע לכולנו הוא שאמנות, בבסיסה, היא לא דבר דמוקרטי. כולם יכולים להחליט שהם אמנים, כולם יכולים להחליט שהשכנה מלמטה היא אמנית, אבל כשזה מגיע לאיכות, שום הצבעת רוב לא תיצור אותה יש מאין. אלא שבאקלים הדמוקרטי שמסביב, שמדגיש את זכויות הפרט, קרה כאן עיוות רציני: האמנות הפכה מחובה, שאותה מרגישים רק כמה אנשים אחוזי-קדחת, לזכות כללית שאותה מרגיש, בעצם, כל אדם שני.

במקביל, היצירה עצמה נעשתה היום קלה מאי-פעם. צריך רק להיזכר בקשיים שניצבו בעבר בפני מי שרצה לעשות סרט, להקליט אלבום או אפילו לכתוב ספר במו-עטו. הקשיים האלה שימשו בתור תהליך סינון טבעי, שהבטיח שרק משוגעים לדבר יעזו לצאת לדרך מלכתחילה. ברור שתמיד היתה אמנות גרועה, אבל היום ההתפלגות נוטה בלי פרופורציה לצד הרע. אפילו אם יצירות טובות נוצרות גם בימינו באותו מספר אבסולוטי, השיעור שלהן מתוך הסך-הכל נעשה מבוטל עד לא קיים, כי קלות היצירה מביאה להצפה של יצירות גרועות.

כל זה קורה בגלל סיבה אחת מרכזית. כשמסירים את המסנן ששמו "קושי טכני", נעלמת הנקודה הקריטית שבה אדם צריך לקבל החלטה: האם מה שיש לי להגיד מספיק חשוב בשביל שאנסה להתגבר למענו על המכשולים האדירים שעומדים בפניי? חשוב לזכור שבסיטואציות כאלה, אנשים נוטים לקבל החלטה לגמרי אנוכית - כזו שמנסה להשיג איזון בין השקעה מעטה ככל האפשר לבין רווח רב ככל האפשר. אם המאמץ גדול באופן לא-פרופורציונלי לעומת התועלת שתופק ממנו, מעטים יטרחו לקחת אותו על עצמם.

הספרות היא אמנם האמנות שבה הקושי הטכני תמיד היה הקטן ביותר בהשוואה לאחרות, אבל נראה שאפילו בה, קו פרשת המים הזה היה יעיל במידה כלשהי. זה בדיוק היופי של המכשולים האמנותיים: הם פוקחים את עיניו של מי שהמניעים שלו אנוכיים בלבד, ודואגים שהאנוכיות הזו תישאר מחוץ לפילטר. לא כולה, כי תמיד יש אנשים שיקריבו את עצמם כדי שאחרים יאהבו אותם, אבל בהחלט רובה.

היום, כמובן, הנקודה הקריטית כבר לא קיימת, ולכן, בכל שיקול של רווח והפסד, הפרמטר של "מה יש לי להגיד" ינצח את "כמה קשה יהיה לומר את זה". אפילו אם למישהו אין בכלל משהו מעניין או חשוב לומר, רק רצון כללי "להתבטא" - האמירה עדיין תהיה קלה במידה כזאת שאין שום סיבה להסס לגביה.

טוב ויפה, אבל איפה נכנס כאן המשבר הכלכלי? פשוט מאוד: הוא יכול לתפוס את מקום הקושי הפנים-האמנותי, וככה לקיים מחדש את נקודת השיקול הקריטית שבה תלויה מערכת הסינון.

בשנים האחרונות לא היה שום מעצור טכני בפני מי שרצה לכתוב ספר, אבל עכשיו, בתעשיית הספרות ובכלל, יש גלי פיטורים, קשה יותר לחיות בנוחות, התשלומים מתקצצים וכל עבודה שמשלמים בה משהו הופכת למצרך יקר-ערך. וככה, הזמן שמושקע בכתיבה הופך למותרות, לזמן שיורד ישירות מהזמן שמוקדש ליצירת הכנסה (או לחיפוש עבודה חדשה…). בקיצור, כל הבסיס הכלכלי שתדלק את הגרפומניה מתערער, ויש תנאים כלכליים נגדיים שמכבידים עליה עוד יותר.

לשבת בזמנים כאלה ולכתוב זה כבר לא כל-כך פשוט כמו לפני שנה-שנתיים. ובגלל גובה המכשול, מעטים יותר מוכנים לטפס עליו. זה עד כדי כך פשוט, אבל שוב, אני לא טוען שהסינון הזה מושלם. הוא רק הרבה יותר מוצלח מאשר המצב שבו קו פרשת המים לא קיים בכלל. המשבר הכלכלי אולי לא יחזיר את הגלגל אחורה ויהפוך שוב את האמנות מזכות כללית לחובה פרטית, אבל הוא יאפשר לנו לראות יותר בבירור מי נמצא בעסק ברצינות ומי שם רק כי הוא יכול.

עוז השני

בשישי האחרון התפרסם בידיעות אחרונות ראיון עם עמוס עוז, שבו הוא נמנע ככל יכולתו מדיבורים על פוליטיקה, מה שאיפשר לו לשם שינוי לדבר רק על תהליך היצירה - ולעשות את זה בצורה מעמיקה ויפה.

אבל יום אחר-כך התפרסם בגרדיאן עוד ראיון איתו, ושם, באופן לא מפתיע, הפוליטיקה היא כמעט הנושא היחיד שעולה לדיון. מעניין מתי יתבגרו שם, ויתחילו להבין שישראלי מסוגל להיות גם "סתם" אמן וירטואוז ולא רק פרשן של איזה "מצב" לוונטיני סבוך. גרדיאן היה יכול להרוויח מעוז דיון מרתק על ספרות, אם רק היה טורח לשאול אותו ברצינות.

danext@gmail.com