מבקרים סיאמיים
Disclaimer: פוסט זה נכתב תוך כדי האזנה לחלקים מהוולקירה של ואגנר (אל תשאלו למה). לא נראה לי שזה השפיע על התכנים, אבל מצד שני, מוזיקה ללא התחלה, אמצע, סוף, הנאה, עניין או מבנה הוכרה באמנת האינטרפול כ-Mind Altering Substance, אז אין לדעת.
טוב, זיגמונדיי וזיגלינדותיי, נתחיל. במדור הספרים של ynet נתנו בסוף השבוע כבוד מיוחד לעמוס עוז (אפילו אם הכותרת "האם העוז נגוז" לא הכי חביבה שיש): הספר החדש שלו, תמונות מחיי הכפר, זכה שם לא לביקורת אחת אלא לשתיים. למה? כותרת המשנה הסבירה: "האם 'תמונות מחיי הכפר' של עמוס עוז הוא ספר חשוב המספק הצצה למרתפים האפלים בנשמתו, או שמא הדבר הכי מרענן בו הוא תמונת העטיפה. נסים קלדרון ודורון קורן חלוקים".
את הביקורת החיובית (ע"ע "ספר חשוב" וגו') כתב קלדרון, ואת השלילית (שמשפט מייצג מתוכה הוא "דמויות קצרות-טווח שלא הולכות לשום מקום") כתב קורן. בתור מישהו שלא קרא את הספר, חשבתי ששתי הביקורות כתובות טוב ומעניינות לקריאה, והראשונה שכנעה אותי יותר. אבל לא זאת הסיבה שאני מתעכב על הטקסט הזה. אגב, על הביקורת הביזארית של מנחם בן ב-nrg אני מוותר לכם, גם ברמת הלינק.
מאמר כזה, שבו מובאות בפני הקוראים שתי ביקורות מנוגדות, מעורר - לפחות אצלי - את השאלה, מה בדיוק אני אמור לעשות איתו. הרי אם יש בכלל צורך בביקורת ספרות, הוא נובע מתוך העמדה שננקטת לגבי היצירה. העמדה הזאת היא לא רק של הכותב, אלא של העורכים ושל הבמה שמפרסמת את הביקורת. בסופו של דבר, כל ביקורת (ספרותית או אחרת) מבוססת על דעה סובייקטיבית לחלוטין, ולכן, אם יש לה סמכות וכוח שכנוע מיוחדים, זה בעיקר בזכות ההסכמה שמאחוריה. אחרת מדובר בעוד מישהו שמביע בפומבי את דעתו הפרטית, בדיוק כמו כל אדם אחר בעולם.
לעומת זאת, כשמוצגות יחד שתי ביקורות סותרות, יש בזה משהו שמנטרל כמעט לגמרי את האמירה של כל אחת מהן. דווקא במאמר הביקורת המקובל, החד-כותבי והחד-דעתי, הייחוד והמיקוד הופכים את הטקסט לייצוג של דעה, שהיא יותר מאשר אישית גרידא (אגב, אני שונא את המילה "גרידא", שמעלה אצלי אסוציאציה של גיניקולוג מתקופת בית שני, אלא שלצערי אין לה תחליף בנסיבות האלה). ומנגד, דווקא הבמה השוויונית, עם הסתירה הפנימית שבה, מבודדת את הכותב ואפילו מתנערת מדעתו.
הביקורת הכפולה תובעת מהקוראים לבחור לעצמם צד כאוות נפשם, ומסירה מעצמה את האחריות. כל אחת מהביקורות כוללת אמנם נימוקים לדעה שהיא מייצגת; אבל מאחר ששתיהן מופיעות יחד, נוצרת רמיזה די ברורה כאילו אף צד לא הצליח להביא נימוקים מספקים. כאילו הבמה עצמה, זו שמפרסמת את הדברים, נותרה שוות-נפש ובלתי-משוכנעת.
בנסיבות כאלה נשאלת שוב השאלה, מה בכלל הטעם בביקורת. כשיש יותר ממבקר אחד, זה משדר יחס כאילו כל הכותבים הם במעמד של טוקבקיסטים, שמתעמתים ביניהם בלי שהאתר יתיימר להכריע ביניהם. את ההרגשה הזו מחזק ה"סקר" שמופיע מתחת לטקסט ובראש הטוקבקים, שבו הגולשים עונים על השאלה, אם ירצו, בעקבות המאמרים, לקרוא את הספר של עוז או לא.
אציין שוב, שלדעתי אין דבר כזה "מבקר אובייקטיבי" - מישהו שפשוט יודע, בזכות כישוריו האלוהיים, אם הספר טוב או רע, וסמכותו אינה ניתנת לערעור. עצם העובדה ששני מבקרים חלוקים בדעותיהם לגבי אותו ספר היא הוכחה מספיקה. אבל כמו שאמרתי, כששתי ביקורות מנוגדות מופיעות בצמידות, זה לאו-דווקא מעיד על פתיחות, אלא על סוג של אדישות. זה שומט את הקרקע מתחת למעט היומרה שחייבת להיות בביקורת: היומרה לדעה מבוססת, שכדאי לפחות להתחשב בה, גם אם לא להסכים איתה.
וזאת, כאמור, יומרה שתלויה בהסכמה מעט יותר רחבה מאשר זו שבין האונה השמאלית לאונה הימנית בראש הכותב; בהסכמה שמתקיימת מעצם ההחלטה לפרסם דווקא ביקורת מסוימת, ולא את היפוכה הגמור. אחרי הכל, אם מפרסמים יותר מביקורת אחת על אותה יצירה, כאילו אומרים בזה שכל דעה נכונה באותה מידה, ואפילו שיש בעצם הדעתנות משהו מקרי ושרירותי (מה שעשוי בהחלט להיות נכון, אבל לא ממש מתיישב עם כל רעיון הביקורת).
בהיעדר קביעה מערכתית ברורה כזאת, מעניין לדעת מה הציפייה מקוראי הביקורת הדואלית: אם הגוף המפרסם לא החליט מי מבין השתיים משכנעת יותר בעיניו, איך הם אמורים להחליט? אולי זה אמור לעבוד בדומה לבחירות אחרות, שגם הן נותרות לפעמים בלתי-מוכרעות - הבחירות לכנסת.
כי בדיוק כמו בבחירות ההן, כך גם כאן: אם באותה מפלגה נשמעים קולות סותרים על דרכה הפוליטית, אין לה יכולת לנסח טיעון אחיד ועקבי ולשכנע בעזרתו בוחרים באופן שכלתני. הסתירה הפנימית מחייבת אותנו להחליט באופן אמוציונלי, מהבטן, ומעבירה אותנו למחוזות האמונה, לא העובדות: אני פשוט מאמין, משום מה, שהמפלגה תלך בדרך שעליה דיבר פוליטיקאי A, ולא בזו של פוליטיקאי B. ומבקר X "נראה לי יותר צודק", אז אאמין לו ולא למבקר Y. סתם ככה, מסיבות עלומות של התת-מודע, או אלוהים יודע למה.
זה אמנם מה שקורה גם בהכרעה בין ביקורות מנוגדות שמתפרסמות במקומות שונים, אבל במקרה כזה, בגלל עניין ההסכמה המערכתית, לפחות יש עימות בין תפיסות עולם ולא רק בין יחידים. כשהדברים קורים באותו מקום עצמו, העניינים נעשים קצת אבסורדיים מדי.
לא המבקרים אשמים, אשמה השיטה האו"מניקית שנוטשת ומגמדת אותם, ובמקום לצדד בהשקפתם כלפי הספר, שולחת אותם לחבוש קסדות גלדיאטורים ולהילחם זה בזה להנאת הקהל. בנסיבות כאלה אין ברירה אלא לעזוב את הביקורת, ולחזור למבקר היחיד שאף אחד לא יכול לכפות עליו מלמעלה את היפוכו המוחלט: הקורא עצמו.
danext@gmail.com
22 בפברואר, 2009 בשעה 16:25
לא מסכימה. ביקורות סותרות לא מאזנות זו את זו ונותנות 0, אלא עוזרות לך למצוא טוב יותר את הנ.צ. המדויקת של הספר ביחס לטעם שלך.
ההיכרות עם טעמם של המבקרים השונים היא חלק מהשפעת הביקורת על הקורא. אם אומרים לי- X אהב את הספר ו Y שנא אותו, שתי הביקורות יכולות לתמוך זו בזו ולא לסתור זו את זו אם את הטעם של אחד מהם אני אוהבת ואת הטעם של השני לא.
לא נראה לי חשוב להציג טעם מערכתי. מערכת היא לא דמות אחת, וביחס לטעם של מערכת הרבה יותר קשה לי למקם את עצמי מאשר ביחס לטעמם של כותבים כפרטים.
(והרקע הצהוב מאוד מחמיא לך. טוב שעברת אליו)
22 בפברואר, 2009 בשעה 16:26
דן, קוראים לזה פוסטמודרניזם.
ואגב, עתון לא מפרסם ביקורת מפני שהיא מייצגת את דעתו, אלא מפני שהיא כתובה טוב ותביא לו קוראים (או יותר נכון: תביא למפרסמים שלו יותר צופים). פה הוא פשוט קיבל שתי ביקורות, ושתיהן כתובות טוב, אז הוא פרסם את שתיהן. יחד עם הגימיק של "תחליטו אתם" זה יביא עוד יותר קוראים וישרת עוד יותר את המטרה המקורית.