מספיק בקושי
איך אנשי המילה הכתובה אמורים לשרוד את המשבר הכלכלי, שמכה קודם כל ב(מה שנשאר מ)תחומי התרבות? דבר ראשון, צריך רגליים חזקות ולב אמיץ כדי לקפץ בלי פגע בין הריסות ההוצאות המתמוטטות, החוזים המוקפאים, התמלוגים הצונחים ושאר הדברים שגורמים לחיי הסופרים להיראות כמו שלב אכזרי במיוחד בסופר מריו.
מי שמחפש כמה עצות קונקרטיות יכול להיעזר ברוברט מק'קראם, שכתב בגרדיאן טור שאפשר לקרוא לו בקיצור "מדריך הסופר לחור השחור". העצות, כיאה לז'אנר ולאהבה הבריטית לאירוניה שקשה להבחין בה, נעות בין הנשגב (לכתוב בשביל עצמכם ולא בשביל השוק; להפחית את מינון ההאדרה העצמית ושימור הסטטוס) למגוחך ("כתבו באנגלית, בבריטית או באמריקאית - כי אם אתם רוצים קהל בינלאומי, אין שום היגיון לכתוב בנורווגית"). בכל אופן, יש שם כמה ששווה להפנים, למרות שעצה מספר 7 היא "התעלמו מטורי עצות".
אבל בעיניי, יכול להיות שהשאלה שהוצגה בטור החמיצה מלכתחילה את הנקודה. יש לי תחושה שמי שמגדיר את עצמו כסופר, או רוצה יום אחד להיות ראוי לתואר הזה, לא צריך להתגונן מפני המשבר הכלכלי ולא צריך לחפש דרכים לעקוף אותו, אלא להפך: כדאי לו לשמוח על קיומו. למה? כי אין דבר שהאמנות צריכה היום יותר מאשר קשיים שיעמדו בדרכם של האמנים.
בשבוע שעבר כתבתי משהו בעניין הזה, בתשובה שלי לאחת התגובות לפוסט, ועכשיו אחזור עליו כאן בפירוט רב יותר (גנבתי כמה משפטים מעצמי, עם קוראי התגובה המקורית הסליחה). כידוע לכולנו, בעשורים האחרונים, ובמיוחד נכון להיום, הבינוניות היא שם המשחק בספרות. לזה יש קשר הדוק לתרבות הדמוקרטית, שעם כל מעלותיה, גם אותה אפשר למצות בדיוק במילה האחת הזו (ולא, אני לא חושב שיש שיטה יותר טובה מהדמוקרטיה. רק, ברוח צ'רצ'יל, שהיא הפחות גרועה מכל השיטות הקיימות).
עוד משהו שידוע לכולנו הוא שאמנות, בבסיסה, היא לא דבר דמוקרטי. כולם יכולים להחליט שהם אמנים, כולם יכולים להחליט שהשכנה מלמטה היא אמנית, אבל כשזה מגיע לאיכות, שום הצבעת רוב לא תיצור אותה יש מאין. אלא שבאקלים הדמוקרטי שמסביב, שמדגיש את זכויות הפרט, קרה כאן עיוות רציני: האמנות הפכה מחובה, שאותה מרגישים רק כמה אנשים אחוזי-קדחת, לזכות כללית שאותה מרגיש, בעצם, כל אדם שני.
במקביל, היצירה עצמה נעשתה היום קלה מאי-פעם. צריך רק להיזכר בקשיים שניצבו בעבר בפני מי שרצה לעשות סרט, להקליט אלבום או אפילו לכתוב ספר במו-עטו. הקשיים האלה שימשו בתור תהליך סינון טבעי, שהבטיח שרק משוגעים לדבר יעזו לצאת לדרך מלכתחילה. ברור שתמיד היתה אמנות גרועה, אבל היום ההתפלגות נוטה בלי פרופורציה לצד הרע. אפילו אם יצירות טובות נוצרות גם בימינו באותו מספר אבסולוטי, השיעור שלהן מתוך הסך-הכל נעשה מבוטל עד לא קיים, כי קלות היצירה מביאה להצפה של יצירות גרועות.
כל זה קורה בגלל סיבה אחת מרכזית. כשמסירים את המסנן ששמו "קושי טכני", נעלמת הנקודה הקריטית שבה אדם צריך לקבל החלטה: האם מה שיש לי להגיד מספיק חשוב בשביל שאנסה להתגבר למענו על המכשולים האדירים שעומדים בפניי? חשוב לזכור שבסיטואציות כאלה, אנשים נוטים לקבל החלטה לגמרי אנוכית - כזו שמנסה להשיג איזון בין השקעה מעטה ככל האפשר לבין רווח רב ככל האפשר. אם המאמץ גדול באופן לא-פרופורציונלי לעומת התועלת שתופק ממנו, מעטים יטרחו לקחת אותו על עצמם.
הספרות היא אמנם האמנות שבה הקושי הטכני תמיד היה הקטן ביותר בהשוואה לאחרות, אבל נראה שאפילו בה, קו פרשת המים הזה היה יעיל במידה כלשהי. זה בדיוק היופי של המכשולים האמנותיים: הם פוקחים את עיניו של מי שהמניעים שלו אנוכיים בלבד, ודואגים שהאנוכיות הזו תישאר מחוץ לפילטר. לא כולה, כי תמיד יש אנשים שיקריבו את עצמם כדי שאחרים יאהבו אותם, אבל בהחלט רובה.
היום, כמובן, הנקודה הקריטית כבר לא קיימת, ולכן, בכל שיקול של רווח והפסד, הפרמטר של "מה יש לי להגיד" ינצח את "כמה קשה יהיה לומר את זה". אפילו אם למישהו אין בכלל משהו מעניין או חשוב לומר, רק רצון כללי "להתבטא" - האמירה עדיין תהיה קלה במידה כזאת שאין שום סיבה להסס לגביה.
טוב ויפה, אבל איפה נכנס כאן המשבר הכלכלי? פשוט מאוד: הוא יכול לתפוס את מקום הקושי הפנים-האמנותי, וככה לקיים מחדש את נקודת השיקול הקריטית שבה תלויה מערכת הסינון.
בשנים האחרונות לא היה שום מעצור טכני בפני מי שרצה לכתוב ספר, אבל עכשיו, בתעשיית הספרות ובכלל, יש גלי פיטורים, קשה יותר לחיות בנוחות, התשלומים מתקצצים וכל עבודה שמשלמים בה משהו הופכת למצרך יקר-ערך. וככה, הזמן שמושקע בכתיבה הופך למותרות, לזמן שיורד ישירות מהזמן שמוקדש ליצירת הכנסה (או לחיפוש עבודה חדשה…). בקיצור, כל הבסיס הכלכלי שתדלק את הגרפומניה מתערער, ויש תנאים כלכליים נגדיים שמכבידים עליה עוד יותר.
לשבת בזמנים כאלה ולכתוב זה כבר לא כל-כך פשוט כמו לפני שנה-שנתיים. ובגלל גובה המכשול, מעטים יותר מוכנים לטפס עליו. זה עד כדי כך פשוט, אבל שוב, אני לא טוען שהסינון הזה מושלם. הוא רק הרבה יותר מוצלח מאשר המצב שבו קו פרשת המים לא קיים בכלל. המשבר הכלכלי אולי לא יחזיר את הגלגל אחורה ויהפוך שוב את האמנות מזכות כללית לחובה פרטית, אבל הוא יאפשר לנו לראות יותר בבירור מי נמצא בעסק ברצינות ומי שם רק כי הוא יכול.
עוז השני
בשישי האחרון התפרסם בידיעות אחרונות ראיון עם עמוס עוז, שבו הוא נמנע ככל יכולתו מדיבורים על פוליטיקה, מה שאיפשר לו לשם שינוי לדבר רק על תהליך היצירה - ולעשות את זה בצורה מעמיקה ויפה.
אבל יום אחר-כך התפרסם בגרדיאן עוד ראיון איתו, ושם, באופן לא מפתיע, הפוליטיקה היא כמעט הנושא היחיד שעולה לדיון. מעניין מתי יתבגרו שם, ויתחילו להבין שישראלי מסוגל להיות גם "סתם" אמן וירטואוז ולא רק פרשן של איזה "מצב" לוונטיני סבוך. גרדיאן היה יכול להרוויח מעוז דיון מרתק על ספרות, אם רק היה טורח לשאול אותו ברצינות.
danext@gmail.com
תגים: גרדיאן, ידיעות אחרונות, כלכלה, ראיונות
17 בפברואר, 2009 בשעה 17:26
אני לא מבינה את הקשקוש הזה על קושי טכני. מה עושה ספרות שנכתבת בעט נוצה טבולה בקסת דיו ליותר טובה מזו המוקלדת במעבד תמלילים? ובכלל, יש פה סלט שלם בין מושגים ושלבים שונים בתהליך, כמו הפקה, ביצוע, פרסום… אם להזכיר רק כמה. את כולם אתה דוחס תחת המונח הערטילאי-משהו יצירה. עצם זה שיש יותר כלים והיצע מגוון ונגיש יותר של ערוצי ביטוי לא הופך את הפעולה של הגיית רעיונות לקלה או קשה יותר. אז יש יותר אנשים שמגירים לחלל זה או אחר את פירות מאמציהם האינטלקטואליים - נו אז מה? איך בעובדה שמתרחשת פעילות מרובה יותר בו-זמנית בתחום מסויים יש לבדה כדי להעיב על כשרון יוצא דופן אצל פרטים מסויימים? האם באמת יש מישהו שאומר לעצמו: "יש כל כך הרבה אמנות גרועה מסביב, אז מוטב לי למשוך ידיי מכל העניין ולחדול"?
במקום לקונן על ספרים גרועים שרואים אור, ראוי להצטער על ספרים טובים שלא זוכים לכך, עקב כל מיני שיקולים לא הכי עניינים ונקיים.
18 בפברואר, 2009 בשעה 5:54
אני מסכים לחלוטין עם העמדה המודרניסטית להפליא שהצגת בנוגע לאומנות והיכולת לדרג אותה ולקבוע מהי אומנות טובה ומהי אומנות גרועה. לא הייתי מתמקד כל כך בתיאור העניין הטכני (המצאת הדפוס, מהפכת המחשב האישי, האינטרנט, הורדת עלויות הייצור וכ') כמו בבעיה אחרת: הלחצים התרבותיים שמולידה המערכת הקפיטליסטית ופונה שוב ושוב אל המכנה המשותף הנמוך היותר ועם תחרות רייטינג מטורפת מנמיכה את הרף עוד ועוד כמו במשחק לימבו אינסופי.
18 בפברואר, 2009 בשעה 11:33
ל-Sharper: הייתי שמח לענות לך לגופו של עניין. רק מה, אני לא אוהב לשתף פעולה עם תוקפנות מילולית (שדווקא לא היתה בתגובה השנייה שהעלית). אז נשאיר את זה לפעם אחרת, אחרי שתנסחי את הדברים בצורה יותר מכובדת שתאפשר לנהל דיאלוג.
לנמרוד: אני מסכים איתך שגם למערכת הקפיטליסטית יש כמובן חלק גדול בעניין. אחד היסודות של השיטה הוא הבטחת האושר לכל אדם באשר הוא, אם רק יקנה כך וכך דברים ויותר חשוב, אם רק יתנהג בצורות מסוימות שמוכתבות לו.
ואגב, אנחנו אומרים "קפיטליזם", אבל זה לא שבשיטות אחרות הבעיה לא קיימת. אלה פשוט שמות אחרים לאותו קיום של חיות להקה, שאנחנו די מצטיינים בו. הקפיטליזם רק מביא את זה לשיאים חדשים של אבסורד, אבל יסוד הרייטינג והחנופה לקהל תמיד התקיים באנושות. לפחות פעם היה קשה הרבה יותר להיות "כוכב נולד" (אפילו אם כל הילדים ברומא היו מתים להיות כמו מיכלאנג'לו, ברגע שהם היו מנסים לצייר כמוהו את "בריאת אדם", ההתלהבות היתה נגמרת)
18 בפברואר, 2009 בשעה 14:59
דן,
אני מציע לך לקרוא את "חדר משלך" של וירג'יניה וולף ואולי לקבל כמה תובנות לגבי מה מכשולים מובנים מעוללים ליצירה. וולף מדברת על כך שאין כמעט יצירות של נשים מלפני העת החדשה בשל האיסור התרבותי על כך, אך אפשר להרחיב עיקרון זה גם על מגבלות כלליות על היצירה.
בנוסף, ההנחה לפיה פעם היצירה היתה יותר איכותית איננה נסמכת על דבר מלבד נוסטלגיה. היצירות החשובות ביותר הן אלו שנשמרות ומוכרות לאורך זמן, אין זה אומר שלא היו כמה מאות מחזאים סוג ד' שפעלו לצידו של שקספיר, רק משום שבאו מרקע כלכלי מבוסס יותר, למשל, שאיפשר להם לשווק זבל לתיאטראות.
ניתן להפחית במידת הפסימיזם של כותב הבלוג וזאת מבלי לאבד מהביקורות המוצדקות על נושאים כגון חלוקת הרווחים מהיצירה בימינו.
18 בפברואר, 2009 בשעה 17:50
בקשר לעוז - אולי התקשורת הזרה תתבגר כשהוא עצמו יתבגר ויכיר במקומו כסתם וירטואוז של מילים ולא דמות מפתח בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית.
19 בפברואר, 2009 בשעה 0:52
לדרור: לא אמרתי, ואני גם לא חושב, שפעם היצירה היתה תמיד ובהכרח יותר איכותית. מה שכן אמרתי הוא שבהיעדר נקודת עימות בין הדחף להתבטא לבין הקושי הביצועי, נולדות הרבה יותר יצירות גרועות. אני בטוח שמספר היצירות הטובות נשאר תמיד אחיד, רק שיש התפוצצות אוכלוסין של אמנות רעה, ואז האמנות הטובה נעשית שולית מבחינת משקלה בסך הכל.
כן, ברור שתמיד היו זבלנים, ובכמויות - אבל אף פעם לא בכמויות כמו היום. ועל זה אפשר להוסיף: אף פעם לא בהיעדר מוחלט של יכולת טכנית כמו היום (אני לא מדבר על כישרון, אלא רק על השכלה ביצועית מינימלית שנרכשת לפני ששועטים ומפגיזים את העולם ביצירות חדשות).
ולגבי הפסימיזם - בדרך כלל אני מסכים להגדיר את עצמי ככה, אבל הפעם מדובר באבחנה של מצב קיים, ולא באיזה עתיד שחור ומאיים. כאן זה כבר לא עניין לאופטימים ופסימים, אלא פשוט בהתבוננות ובהכרה בדברים מסוימים. וכמובן, אני לא מציע שנחזור לימי הקשיים שכבר עברו מהעולם. כבר אמרתי את זה כאן בכמה הזדמנויות: אין בי שום נוסטלגיה, אף פעם, ולכלום. אבל אני כן יודע להעריך דברים שהיו טובים יותר בעבר - ובעיני אפשר ללמוד מהם גם בהווה, אפילו אם לא מחזירים אותם לחיים בדיוק באותה צורה.
לחייש: אני מניח שזה, פחות או יותר, מה שעוז עצמו היה צריך לעשות - להציב בפני "גרדיאן" את אותו תנאי שהציב בפני "ידיעות". אבל שם, משום מה, היה לו נוח יותר למלא את תפקיד הפוליטיקאי.