קולו של קינדל
רק בשבוע שעבר דיברתי כאן על בעיית הטקסטופוביה, שגורמת לאנשים להימנע מקריאת המילה הכתובה ולהעדיף ספרים שמוקראים בקול רם, מונפשים, מומחזים, מוסרטים, חרוטים בעור ומה לא. והנה, אתמול חשפה אמזון את קינדל 2.0 (אני עדיין בדעה שצריך לשמור את המילה "השקה" לספינות, ובכל אופן לא להשתמש בה לדברים שקטנים ממשחתת ממוצעת) - ומתברר שידם הארוכה של הטקסטופובים הגיעה גם לשם.
רוב הפונקציות בקינדל 2.0 הן מסוג השיפורים המתבקשים: 25% יותר זמן סוללה, זיכרון שיכול להכיל 1,500 ספרים לעומת ה-200 בדור הראשון, מסך יותר מוצלח, מילון אוקספורד מובנה, וכדומה. ובנוסף לזה, מאחר שמדובר כאן באמריקאים, הרבה רטוריקה פומפוזית הוקדשה לתיאור ה"New Slim and Sleek Design" (אפשר לתרגם, אבל שום דבר לא יצליח להשתוות לחלקלקות התאגידית, האופיינית כל-כך לארה"ב, שבניסוח המקורי). גם בלוג הטכנולוגיה של ניו יורק טיימס, שסיקר את מסיבת העיתונאים שערך מנכ"ל אמזון, ג'ף בזוס, התעכב במיוחד על גאוות החברה: המכשיר דק יותר מאייפון.
אבל קינדל 2.0 הוא מכשיר קריאה ביותר ממובן אחד: הוא לא רק מאפשר לבעליו לקרוא בו - אלא גם עובד בכיוון ההפוך, וקורא לו בעצמו. במכשיר כלולה פונקציית הקראה ניסיונית, שמסוגלת להקריא בקול אנושי, גברי או נשי, כל טקסט שניתן להציג על המסך (לפי הפירוט באתר, זה כולל ספרים, עיתונים, מגזינים, בלוגים ומסמכים).
כן, זה אחד הדברים היפים בתקופה שבה אנחנו חיים: קצב ההתפתחות (או ההידרדרות) הטכנולוגי מואץ כל-כך, שמה שרק לפני כמה חודשים, בזמן אמת, נראה כמו תחתית החבית - נראה בהווה כמו העבר הזוהר, התמים והאיכותי, שראוי לכל הנוסטלגיה שבעולם.
תסתכלו, למשל, על כוכב נולד לעומת האח הגדול: עד שהתוכנית השנייה הגיעה, הראשונה נראתה כמו מסחרה וולגרית ועילגת, שלא יכול להיות גרוע ממנה. עכשיו, בהשוואה אליה, היא נראית כמעט מופתית (הכל יחסי, כן?). ואני חותם לכם שיום יבוא ותראו את בובליל מתראיין ואומר משהו בסגנון: "היום הטלוויזיה היא פשוט תת-רמה. בימים שלנו לפחות היתה עריכה, היה בימוי, היה סינון, בחרו את האנשים אחד-אחד. היום אלה סתם מצלמות מעקב בכל פינת רחוב, שמשדרות בלופ מעשי שוד, אונס ורצח".
והנה, אם עד עכשיו נראה היה שה-Audio Books הם לא יותר מאשר מפלט לטקסטופובים שמנסים לעקוף בכל מחיר את המילה הכתובה, יש סיכוי לא רע שבהשוואה לקינדל 2.0, הז'אנר הזה עוד ייראה כמו מופת ספרותית. לפחות, בספרי אודיו יש קריינים מקצועיים ומנוסים, עם אינטונציה וכל זה, שמגיבים לטקסט המסוים שהם קוראים: דמיינו את הספר האהוב עליכם כשהוא מוקרא בקול עצי ועקר של תוכנה אוטומטית, שמבחינתה המילים "רצח" ו"מצח" מעוררות רמת רגש זהה לגמרי, והנוסטלגיה לספרי האודיו כבר תבוא לבד.
בעצם, לא חייבים לדמיין. הנה קטע וידאו שצולם במסיבת העיתונאים, בזמן שבזוס הדגים את פונקציית ההקראה. כצפוי, זה נשמע חי ונעים בערך כמו מכונת כביסה שנושאת מונולוג מתוך תעודת האחריות של עצמה. כך שגם אם כרגע, אנשי ה-Audio Books לא צריכים עדיין לדאוג - די ברור שאם מכשירי הקריאה לאי-ספרים יכילו פונקציה כזאת כסטנדרט, אף אחד לא יטרח לקנות במיוחד גרסאות אודיו ייעודיות של ספרים. כולם יסתפקו בשמחה בהקראה האוטומטית, שכבר כלולה במכשיר (היקר למדי כשלעצמו) שבידיהם.
זה לא רק יביא את הטקסטופוביה לרף חדש בנמיכותו - נכונות לאבד את שארית האנושיות שנותרה בספר, העיקר לא לקרוא אותו בטקסט - אלא גם יפתח אפשרויות… מעניינות. אולי אנשים יישבו בחברת המכשיר במקומות ציבוריים וישמיעו ספרים בקולי-קולות, בלי להתחשב בסביבה, כמו שהם עושים היום עם הטלפונים הניידים שלהם. או שהורים יניחו את הקינדל ליד מיטת הילד שלהם, כדי שיקריא לו סיפור לפני השינה בזמן שהם רובצים מול הטלוויזיה. ואתם יכולים להמשיך את הרשימה. הטקסטופוביה מתחילה להיות קלה מדי, אבל כמו שזה נראה עכשיו, יש סיכוי לא רע שגם היא תתחיל בקרוב לעורר פוביות משלה.
danext@gmail.com
10 בפברואר, 2009 בשעה 18:55
באופן כללי אני דווקא מסכים איתך אבל להקראה האוטומטית יש גם יתרונות.
הקראה אוטומטית היא תכונה נסיונית במעבדי תמלילים ובאקרובט רידר כבר כמה שנים (אפשר לנסות בבית). כצפוי האינטונאציה די גרועה ואף אחד, לעולם, לא יקשיב ככה לספר. במקרה של הקינדל אני דווקא רואה ייתרון בהקראה לעיוורים - לא דווקא של ספרים אלא בעיקר של כותרות חדשות ופוסטים קצרים.
10 בפברואר, 2009 בשעה 21:38
אני קורא אותך כבר כמה שבועות וזה נבנה אצלי כבר כמה זמן אבל עכשיו הייתי חייב להעיר. זה קצת משונה, בעיני, שזאת התגובה שלך על ההייפ סביב ההכרזה על הקינדל החדש. המכשיר מיועד אך ורק כדי לאפשר אינטראקציה עם טקסט, לכן נראה לי מופרך לטעון שהוא ביטוי של טקסטופוביה. היה אפשר לצפות שההתקדמות המדהימה של טכנולוגייות להעברת מידע בצורות שונות כמו וידאו או קול יחליפו בסופו של דבר את הטקסט, אבל לא, יותר מתמיד נראה שמילים וכתב הן טכנולוגיות שישארו איתנו בצורה כזו או אחרת לתמיד. נכון, מעט אנשים קוראים היום את מלחמה ושלום ומעט אנשים מתענגים על הצורה החומרית של המילים והצלילים אצל ג'ויס, אבל עם כל הכבוד, ההנאות האלו תמיד היו מנת חלקם של מיעוט. בתור קורא מהסוג הישן גם אני מתמלא נוסטלגיה מזוייפת לעידן שבו מילים בצורה של נובלות ארוכות ושירה היו הצורה העיקרית של הבעה, בידור וביטוי רגשי, אבל דברים משתנים, ואני לא חושב שבהכרח לרעה, בו נאמץ את הכלים החדשים ונבחן מחדש איך אפשר להשתמש בהם מבלי לבזבז אנרגיה מיותרת על אבל והיתלות בעבר. בני האדם הם עדין אותם בני האדם ורובם עדין חולקים את השאיפה לשתף ולבטא את מה שהם חיים וחווים. אז בוא נפתח את הראש כדי שלא נפספס את "מלחמה ושלום" או "הגלגול" החדשים.
11 בפברואר, 2009 בשעה 19:13
לאורן: נכון, אני מתאר לעצמי שלהקראה יכולים להיות יתרונות, ואני מכיר את היישומים הנוכחיים והמוקדמים יותר שלה. אבל אני לא בטוח שאנשים לא יקשיבו ככה לספרים. לעצלות יש יכולת מדהימה לכרסם בדרישות של אנשים מהחיים שלהם: מה שהיה אתמול קו אדום, הופך משיקולי נוחות למעבר חצייה מוכרז. אגב, על עניין השימושיות לעיוורים לא חשבתי, וזה באמת יתרון מהבחינה הזו. השאלה היא רק אם שאר הפונקציות של המכשיר מותאמות לשימוש על-ידי עיוורים - אחרת הם לא יוכלו להיעזר בפונקציה הזו מלכתחילה.
לגלעד: לא טענתי שהמכשיר כולו הוא ביטוי לטקסטופוביה - אמרתי רק שאפשר לזהות גם בו, בפונקציה המסוימת הזו, חדירה של הלך הרוח הזה. גם אין לי בעיה עם שינויים טכנולוגיים כשלעצמם, והרגש שנקרא "נוסטלגיה" הוא אחד מאלה שאני ממעט במיוחד לחוות. כך שהאמירה כאן היא לא בזכות איזה עבר אידיאלי מדומיין, אלא רק בזכות שימוש יותר מבוקר בטכנולוגיה.
ובמאמר מוסגר, אני באמת חושב שלא יהיו יותר "מלחמה ושלום" או "הגלגול". נגמרו ימי יצירות המופת האמיתיות, לפחות ברמה שתשתווה לשתי אלה. מחיר הדמוקרטיה המודרנית הוא הבינוניות, והמחיר הזה נעשה כבד מיום ליום. כבר עשרות שנים לא נכתב ספר שראוי להיקרא "יצירת מופת", והסיכויים שספר כזה יופיע דווקא בשיא עידן הבינוניות והיעדר השיפוט - לא נראים לי מבטיחים במיוחד. כך שדווקא מי שלא נתלה בעבר צריך לפחות להרהר באפשרות, שעצם המושג "יצירת מופת" הוא דבר שחלף מהעולם, לפחות זמנית.
12 בפברואר, 2009 בשעה 12:29
יש לי הרגשה שחלמתי הלילה על הקינדל הזה. כן, הוא בהחלט היה שם, רק שהוא היה בערך בגודל של סורק ונדמה לי שאפילו הואשמתי בגנבה של אחד, כשהוא לפתע היה לי בתיק שלי בלי ששמתי אותו שם.
וואו, החלומות שלי בזמן האחרון זה משהו מיוחד.
וזה רק אני או ששוב שינית את הגוון של הכתום?
12 בפברואר, 2009 בשעה 14:55
נשמע כמו חלום שיכול לתת כמה רעיונות זדוניים לאמזון
וכן, שיניתי שוב את הכתום, ונראה לי שהצבע הנוכחי כאן כדי להישאר. הוא הכי מוצלח עד עכשיו.
12 בפברואר, 2009 בשעה 16:07
הידעת שסטיבן קינג כתב נובלה במיוחד לכבוד יציאתו של הקינדל החדש?
וחוץ מזה הראית את הכבוד שעשו לך בכלכליסט?
12 בפברואר, 2009 בשעה 16:08
אופססססססססס
שכחתי את הלינק:
http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3213805,00.html
12 בפברואר, 2009 בשעה 16:47
כן, נודע לי על שני הדברים, אבל אתמול עדיין לא העלו את הכתבה - תודה על הלינק. באמת כבוד, לראות את הבלוג הקטן והצעיר הזה מוזכר בחברה טובה כמו הבלוגים האחרים שהופיעו שם. השכנים בהחלט היו נאים בעיניי
ובעניין של קינג, זה בטח פחות דרמטי מאיך שזה נשמע, כי הוא הרי יכול לכתוב ספר של 600 עמודים בהתראה של שבוע