ליבריסטאן

בימים כתיקונם, פרסי האוסקר הם דבר שבהחלט כדאי לעבור עליו לסדר היום. הרי כבר מזמן אין שום קשר הכרחי בין איכות הסרט לבין העובדה שהוא מקבל פרס מאותה "אקדמיה" מסתורית-אך-צווחנית בהוליווד. אבל בסיבוב האוסקרים של 2009 קרה דבר מעניין: בין הסרטים הזוכים והמועמדים היתה נוכחות מורגשת לאדפטציות שמקורן בספרות. אז הפשלתי שרוולים, הרמתי את המכנסיים לגובה הברכיים, ונכנסתי עמוק למדמנת המסחור הזו כדי להוציא משם את הפרטים הרלוונטיים.

נתחיל באגף הזוכים: הסרט שהצליח ברוב הקטגוריות העיקריות, Slumdog Millionaire (בעברית: נער החידות ממומביי. מכאן והלאה יצוינו רק השמות באנגלית) מבוסס על הספר Q&A של ויקראם סווארופ. פרס שחקנית המשנה ניתן לקייט וינסלט על תפקידה ב-The Reader, שמבוסס על ספרו של ברנהרד שלינק.

ונעבור לרשימת המועמדים. המועמד (בין היתר) בקטגוריית הסרט הטוב, The Curious Case of Benjamin Button, מבוסס על סיפור של פ. סקוט פיצג'רלד. בקטגוריית שחקן המשנה, Revolutionary Road מבוסס על הספר של ריצ'רד ייטס. בקטגוריית "הסרט הזר" (שם משונה מנקודת מבטנו, ובכלל), Entre les murs (בין הקירות) הצרפתי מבוסס על ספר באותו שם של פרנסואה בגודו.

כך שבסך הכל היו חמש אדפטציות, שאחת מהן היתה הכוכבת, so to speak, של הערב. השנייה התחרתה בחמש קטגוריות מרכזיות (כולל שתיים שבהן ההתמודדות היתה בין היתר מול Slumdog Millionaire), והצליחה להגיע לפרס באחת. גם מבחינה ספרותית המצב לא היה רע - ל-Revolutionary Road (מ-1961) יש כבר מעמד של יצירת מופת, ועל פיצג'רלד אין צורך להרחיב את הדיבור.

מה כל זה אומר? קודם כל, המגמה הפרו-אדפטציונית הזו משתלבת מצוין בהידלדלות הרעיונית החמורה של הוליווד. כבר שנים ארוכות לא נולד שם סרט בולט שמבוסס על רעיון מעניין ואותנטי, כזה שאי-אפשר להתעלם ממנו ואי-אפשר לזלזל בחשיבותו האמנותית (אפילו אם ממש, ממש רוצים).

כיום, רבים מדי מהסרטים שנוצרים בהוליווד הם המשכים לסרטים אחרים, או גרוע יותר, רימייקים לסרטים מופתיים - בין אם אלה סרטים אמריקאיים מהעבר, או סרטים עכשוויים מהעולם, שהאולפנים קונים את זכויות ההפקה-מחדש שלהם ואז אונסים אותם באכזריות.

אבל אם הניוון הזה מוביל להסתמכות גוברת על מקורות ספרותיים, מתוך הודאה בהיעדר יכולת (זמני?) להמציא רעיונות שיתחרו באלה שאפשר למצוא בספרים - אולי עוד ייצא משהו טוב מכל העניין. נכון שאדפטציות הן לא "ספר זז", אלא רק משתמשות בספר כנקודת מוצא; ובכל זאת, יש לספרות הרבה מה להרוויח מהמגע עם מדיום כזה, במיוחד כשהפופולריות שלו רק עולה בעוד ששלה, במקרה הטוב, נשארת באותם ממדים.

אין כמו סרט מוצלח, או לפחות מצליח, כדי לפתוח את הספרים לציבורים חדשים שלא התעניינו בהם בעבר. ולכן, אפשר לסבול אפילו את המנהג היח"צני-לעצבן של ההוצאות, לפרסם מהדורות מיוחדות של ספר שבהן מופיעה על הכריכה תמונת השחקנים מתוך האדפטציה הקולנועית. אחרי הכל, אולי זה מה שיגרום לאנשים לקשר בין מה שהם ראו אתמול על המסך לבין הדבר המודפס הזה שנמצא היום בחלון הראווה.

בקיצור, הבלוק היצירתי של הוליווד גורם לאולפנים הגדולים לחזור לספרים, ואפשר להניח שהם יגררו איתם לשם גם יותר משניים-שלושה צופים. יהיה נחמד אם בסופו של דבר הקהל יתחיל לקלוט מאיפה מגיעים כל הסיפורים הטובים האלה, ויעדיף ללכת ישר למקור. אולי עוד נשמע, מתישהו, דיאלוג כמו: -"ראית את הסרט X?" -"לא, אבל קראתי את הספר".

danext@gmail.com