ליבריסטאן

זוכרים את הימים שבהם הספר היה הסלואו-פוד של המחשבה - משהו מעמיק שנוצר בתהליך ממושך ומוקפד, ונועד לצריכה מעט מהורהרת יותר ממירוץ העכברים שבחוץ? טוב, אז לפי הכתבה הזאת בניו יורק טיימס, הימים האלה נגמרו. שם נתנו לזה את הכותרת: "קראתם את הכותרות. עכשיו, מהר, תקראו את הספר".

לפי הכתבה, באופן מסורתי משך הזמן שעובר בין מסירת כתב יד לבין פרסומו כספר הוא תשעה חודשים עד שנה. אבל עכשיו, הוצאות מסוימות מתחילות "ללחוץ על כפתור הפאסט-פורוורד" כדי להוציא ספרים עדכניים על אירועים עכשוויים. כמה פאסט? במקרה אחד עבר חודש בודד ממסירת כתב היד עד לפרסום, וגם זה היה רק בגלל הפורמט המודפס: במקרה אחר (ספר של ג'ורג' סורוס על המשבר הכלכלי הנוכחי) הספיקו 10 ימים עד שהאי-ספר הגיע ל"מדפים".

כל זה נכון, כמובן, בעיקר בארה"ב, שבה יש תעשייה מפותחת של ספרי עיון אקטואליים. כשהמטרה היא ממילא להגיב על התפתחויות בזמן אמת, כל האצה בתהליך - בעיקר בעזרת התפתחויות טכנולוגיות שמאפשרות את זה - נראית הגיונית. אבל כידוע, מה שמתחיל בז'אנר רווחי לא נגמר בו, ומה שמתחיל באמריקה לא נגמר בה.

בהקשר הזה, מה שנראה מטריד הוא שתי טענות בכתבה: הראשונה היא זו שלפיה, בחנויות ספרים "אומרים שככל שהספרים מצייתים לחדשות, כך מתקצרים חיי המדף"; והשנייה היא ציטוט של אחד המו"לים, שאמר שרק ספרים "שיש בהם משיכה מיידית לתקשורת" ראויים לתהליך הפקה מהיר.

הטענה הראשונה מראה שהתהליך שמתרחש ממילא, של התקצרות חיי המדף הספרותיים, עומד לקבל עכשיו דחיפה משמעותית, ולהפוך לסוג של נורמה: אם הספר לא יכול לעמוד בקצב המכירות המצופה ממנו, הוא לא יהיה בחנות לאורך זמן, ואולי לא יגיע אליה מלכתחילה.

הטענה השנייה יכולה להיראות ברגע הראשון כמו בשורה טובה לספרות האמיתית, שתוכל כביכול להמשיך לחיות בקצב האיטי שאליו היא התרגלה. חבל שלכתבות ברשת אין אינטונציה, כי את המציאות שאליה מתייחס המשפט הזה אפשר להבין בשתי דרכים: 1. "רק ספרים שהתקשורת תאהב יופקו במהירות (והשאר יישארו בקצב הקודם)". 2. "רק ספרים שהתקשורת תאהב יופקו במהירות (והשאר הם גם ככה די מיותרים, לא? wink wink, nudge nudge)".

פירושה של אפשרות מספר 2 הוא חדשות רעות לסטנדרטים הקפדניים בעריכה, בהגהה, בעיצוב ובכל התחומים האחרים, שהם הסיבה לכך שהוצאת ספר היא תהליך ארוך כל-כך. גם ככה, אם מסתכלים על המשכורות של העוסקים בעבודות האלה (לפחות אצלנו), אז הסטנדרטים האלה כבר בדרך החוצה.

בכל אופן, לערוך ספר ואז להגיה את התוצאה, הכל תוך 10 ימים - זה לא משהו שיכול לקרות, מה שלא הפריע ללו"ז כזה להתממש. ואם זה קרה בספר עיון, שאמור להיות מחויב לרמה מסוימת של בדיקת עובדות וכדומה, על אחת כמה וכמה שאפשר לייצא את הרעיון גם לפרוזה. בספרות כזאת אין סיבה למהר, אבל כידוע, בעיני אנשים מסוימים זמן הוא כסף. העיקרון כבר ברור: מה שאנשים ימשיכו לקנות למרות הבישול החפוז והרשלני, יצליח - ומה שלא, פשוט לא ייצא לאור מלכתחילה. בואו נחזיק אצבעות לאפשרות מספר 1.

danext@gmail.com

אם הייתי כותב ספר מתח שהעלילה שלו קשורה איכשהו לבלוג, הייתי קורא לו השרת אחוז הדיבוק. מאז אתמול בצהריים ועד לפני כמה שעות בקושי הצלחתי להיכנס לאתר בגלל תקלה בלתי-מוסברת - ואם זה קרה גם לכם, אני מתנצל בשם חברת ה-hosting, ומבטיח לכל מי שירצה תלוש לצפייה חינם בפוסט אהוב לבחירתו.

ואם כבר התחלנו בענייני שמות לספרים: אולי רק נדמה לי, אבל בכל ביקור בחנות אני מרגיש יותר ויותר שנגמרו לסופרים הרעיונות המוצלחים איך לקרוא ליצירות שלהם (רעיונות טובים לסיפורים עצמם כבר מזמן קשה למצוא). וזה חבל, כי בעיניי, השם הוא אחד החלקים הכי חשובים בספר: זו הצהרת הכוונות הראשונה והבולטת ביותר, ואפשר ללמוד ממנה הרבה על מה שמחכה מאחורי הכריכה.

בדרך כלל, אם השם גרוע, מעטים הסיכויים שהספר עצמו יהיה טוב. לי, בכל אופן, זה עוד לא קרה. השם הוא גם מדד טוב לאופי הכתיבה: אם הוא יומרני, או מתנשא, או מנסה מדי למצוא חן, או שואף בכל הכוח להיראות "ספרותי" בלי שזה מצליח לו - אפשר להמר די בשקט שהבעיה לא מוגבלת לשתיים-שלוש המילים האלה, אלא משקפת משהו שמאפיין גם את הרבבות שבאות בעקבותיהן.

בגלל זה שמחתי כשנתקלתי בבלוג של גארי דקסטר, שנקרא בפשטות איך ספרים קיבלו את שמותיהם. דקסטר הוא סופר בריטי, שכתב בין היתר ספר שלם באותו נושא (ששמו, המוצלח בפני עצמו, הוא למה לא מלכוד-21?). הבלוג, שמבוסס על הספר וגם על מידע שלא הופיע בו, מתעדכן מדי יום - והוא התחיל לפעול לא מזמן, ב-6 במארס. הנה הפוסט הראשון.

לא רק שהסיפורים באתר מעניינים כשלעצמם, אלא שלפעמים כל השתלשלות העניינים שמאחורי שמו של הספר מעניינת הרבה מהספר עצמו. אפילו במקרים שבהם ההסבר לשם נראה מתבקש, מתברר שיש מאחוריו משהו לא ידוע. האמת היא שכל-כך כיף לקרוא את זה, שאני לא רוצה לצטט משם כדי לא להרוס לכם: המידע לא מופיע בצורת פרטי טריוויה, אלא כסיפור ממש, וסיפור טוב לא מקלקלים.

אבל יש נקודה עוד יותר חשובה: כשקוראים את העובדות האלה מגלים עד כמה השם היה, בימים עברו, חשוב לסופרים. אנשים התחבטו והתלבטו והקיזו דם עד שמצאו את השם הנכון לספר שלהם, בעוד שכיום נראה שמי שנותן את השמות האלה הוא בן-דודו הפחות כישרוני של המחשב הצה"לי, שממציא (לפי המיתוס) את השמות למבצעים הצבאיים.

בכל אופן, גם אם לא מתחשק לכם להיכנס לאתר, דבר אחד אפשר ללמוד מהעסק - והוא שלמי שכותב ספר יש רק שתי אפשרויות: לבחור לו שם טוב, או לפחות לדאוג שתהליך הבחירה יהיה כרוך בפרשה מוזרה כלשהי, שתספק קצת גב ספרותי במקרה שהשם יהיה בנאלי.

danext@gmail.com

לא לעתים קרובות קורה שגוף מרכזי, מייצג, בענף המו"לות מביע את דעתו על התפתחויות טכנולוגיות. לכן מעניין להיתקל במסמך הזה, שהופץ בסלון הספרים האחרון של פריז ועוסק ב"תפיסות מקובלות, ולמרות זאת שגויות" על האי-ספר, לצד הצעות להתמודדות איתו בעתיד. הגוף שאחראי למסמך הזה הוא ה-SNE, התאחדות שמייצגת 400 הוצאות ספרים בצרפת (וגם מארגנת את סלון הספרים עצמו).

במקום הראשון מבין התפיסות השגויות מופיעה, די במפתיע, אחת שעשויה להיראות מובנת מאליה: "אי-ספר צריך לעלות פחות מספר נייר". אלא שלפי הכתוב, עלות ייצורו של אי-ספר היא "לפחות כמו" זו של ספר מודפס. עלויות ההדפסה וההפצה אמנם נעלמות, אבל במקומן מתווספות עלויות שקשורות לאחסון ואבטחת המידע הדיגיטלי, הוצאות משפטיות על המרת חוזים וטיפול בבעיות של פיראטיות, וכדומה.

מעבר לזה, בצרפת ספרים מודפסים חייבים במע"מ מופחת של 5.5%, אבל ספרים דיגיטליים חייבים במע"מ רגיל - 19.6% , ויש עוד עניינים כספיים שלא ארחיב עליהם כאן. הכותבים מסכמים: "הטענה שמחיר אי-ספר צריך להיות נמוך ב-30% לעומת ספר נייר מהווה סכנה להתפתחות השוק הדיגיטלי, אבל גם לספר הנייר, שאנשים כבר לא יבינו שצריך לשלם עליו מחיר הוגן: כל המבנה של החוק למחיר אחיד עלול להיות מוטל בספק".

שאר התפיסות שהמאמר יוצא נגדן הן: "האי-ספר יחליף את הספר המודפס"; "עם הפיכתו לדיגיטלי, הספר ייעשה בהכרח מטרה לפיראטיות, כמו הדיסק והווידאו"; "ההוצאות לא עושות דבר כדי להתכונן לדיגיטציה, הן נמצאות במגננה"; "אפשר יהיה להסתדר בלי הוצאות בעידן הדיגיטלי"; "אפשר יהיה להסתדר בלי חנויות ספרים בעידן הדיגיטלי". טענות-הנגד של ה-SNE נשמעות הגיוניות למדי, וכך גם ההצעות לפעולה מול אתגרי האי-ספר.

אז מה מציעים הכותבים? להחיל את המע"מ המופחת גם על ספרים דיגיטליים; לתמוך בחנויות הספרים העצמאיות ולסייע להן להקים אתרי מכירה ברשת; להילחם בפיראטיות וברעיון החינמיות של האי-ספרים; ולהתחיל בקמפיין נרחב למען קריאה בקרב הצעירים.

לא בטוח שהכל כאן ישים, אבל מה שחשוב במיוחד הוא ההכרה המפורשת בערכן של חנויות הספרים העצמאיות לקיומו של ענף הספרים גם בעתיד, והמחויבות שמביעה ההתאחדות לשמירה על קיומן. זו זה לא מובן מאליו: התאחדות של הוצאות ספרים רואה את החנויות העצמאיות כהכרחיות לאינטרסים שלה-עצמה. והדגש הוא על "עצמאיות", לא חנויות רשת.

בכל אופן, מה שהמסמך הזה מזכיר הוא שטכנולוגיה היא לא גורל: אפשר להשפיע, במידה כזאת או אחרת, על האופן שבו היא מיושמת ובאה לידי ביטוי. במקום לשכב על הגב בייאוש ולתת לחידושים טכנולוגיים לעשות בנו כרצונם, אפשר גם לעמוד על שלנו ולהחליט לשם שינוי מה אנחנו רוצים מהם.

danext@gmail.com

למבקרים, עורכים, קוראים וכל מי שקשור איכשהו לספרים יש הרבה קלישאות אהובות. אחת מהפופולריות שבהן היא הביטוי "ספר ששינה את חיי". טוב, נעזוב את העובדה שהדבר שנקרא "חיים" הוא פשוט רצף בלתי-פוסק של שינויים, כך שמוזר לדבר על "שינוי" שלו; אבל מי, באמת, רוצה לקרוא ספרים מתוך שאיפה שהם יעשו דבר כזה?

בבלוג הספרים של גרדיאן עלה פוסט חדש שמדבר בדיוק על שאלת הקלישאות האלה והאימפקט שיש לספר על הקורא. המסקנה שם היא:

What all this is really about is trying to sidestep the reality that books are pretty useless to us. They don't keep us warm (unless you finally fling that unputdownable freak in the fire), they don't feed us, they wreck our environment by costing trees, and sometimes they're plain poisonous. Sure, they're enjoyable, but can that be justified?

וזה, עד כמה שקשה להודות, נכון: אם מה שמחפשים הוא אפקט קבוע ודרמטי, לספרים אין ולא יכולה להיות חשיבות אמיתית בחיים שלנו. עוד לא נולד הספר שאם רק נקרא אותו, ייחצה איזה סף אבולוציוני משמעותי בתולדותיו של הקורא, והדברים לא ישובו להיות כשהיו. או ליתר דיוק, כל דבר בעולם "משנה" אותנו באותה מידה, בין אם זה ספר של 700 עמודים או מבול שנחת עלינו באמצע הדרך לעבודה.

הפעם האחרונה שהבנתי את זה היתה לא מזמן, כשרציתי מאוד לסיים ספר שקראתי במשך תקופה ארוכה ולהגיע כבר לספר הבא שתכננתי לקרוא. אז לקחתי את הסטרואידים הביבליומניים, קראתי בקצב מהיר יותר ויותר, ובשעה טובה הספר נגמר. והנה, התחלתי את הספר החדש - ושוב אותה תחושה. שוב הרצון הזה, לגמור אותו בהקדם האפשרי כדי להגיע לספר הבא.

באותו רגע קלטתי: מה, בעצם, עשיתי? אם זאת הגישה, אם אנחנו רק דוהרים בתקווה להגיע לאיזו נקודה קריטית שאחריה יתחיל עולם חדש מופלא, אז אפשר לעצור ולהודות כבר עכשיו שהנקודה הזאת לא תגיע. אין שום סיבה למהר בקריאה, כי בספר הבא כל העסק יתחיל מחדש מאותה נקודה בדיוק, כאילו הספר הקודם לא התקיים מעולם. או במילים אחרות, הספר שאנחנו קוראים ברגע זה, ומתים לסיים - הוא למעשה כבר הספר הבא (של הספר הקודם).

כשמבינים את זה, אפשר לשם שינוי להתחיל ליהנות מהספר שנמצא מול העיניים, במקום לפנטז כל הזמן על הספר שעומד עדיין על המדף. כי בעצם, הקריאה היא לא "כדי" - במישור הפרקטי, היא לא "נותנת משהו", ואין סיבה לצפות ממנה שתיתן. מי שגמר לקרוא יצירת מופת נשאר אותו אדם, אולי עם שניים-שלושה זיכרונות חדשים, אבל לא מעבר לזה. אז אין טעם להתייחס לקריאה כאל ניתוח פלסטי רוחני, שאחריו יהיה לנפש שלנו פרצוף יפה יותר. לא יהיה לה.

אז בשביל מה לקרוא? למה לא לישון, למשל? זה יותר קל ולא פחות כיפי. הסיבה שאני קורא היא שמבחינתי, ספרים הם חברים. לא כמו חברים - אלא חברים ממש. ובחברות, כשהיא אמיתית, אין ציפייה לרווח או לתועלת כלשהי שתופק מהחבר. הדבר היחיד שברור הוא שההימצאות בחברתו היא הדבר הטוב והנכון לעשות, לא "כדי", אולי גם לא "בגלל", אלא פשוט ככה.

וכשרואים את הספר בתור חבר קרוב, הקריאה מפסיקה להיות סוג של טיפול ביורוקרטי שצריך להיגמר במהירות האפשרית כדי שהתור יתקדם כסדרו. כבר לא רוצים לגרש את הספר הנוכחי לטובת מחליפו, אלא דווקא להשאיר אותו בסביבה כמה שיותר זמן. ממילא, אחרי שתיגמר הקריאה לא תתרחש שום רעידת אדמה אישיותית. כדאי ליהנות מהעניין כל עוד הוא נמשך, כי בהרבה מובנים, רק אז הוא בכלל מתקיים.

danext@gmail.com

בהתחלה זה היה בעיקר קוריוז, אבל כל החיבור הזה בין טוויטר לבין ספרות מתחיל להיראות יותר ויותר כמו פארודיה עגומה על טווח הקשב של בני המאה ה-21. לא מזמן סיפרתי כאן על הספר Twitter Wit, שאמור לצאת בסתיו 2009 בהוצאת המשנה It Books של הארפר-קולינס. הספר הוא אוסף של טוויטים (הודעות טוויטר, מעין SMSים) "מוצלחים", שנאספים ממגוון מקורות (אפשר גם להציע באתר את שלכם), ומלבד זה אין בו טקסט נוסף.

אלא שמישהו הצליח להקדים את ההוצאה המכובדת, ולשגר לחלל האוויר גימיק דומה בגרסה משופרת - אם זאת המילה המתאימה: לאיש קוראים ג'יימס בריידל, והוא הוציא (באמצעות שירות Print on Demand) ספר שנקרא My Life in Tweets. כמו שאפשר להבין מהשם, כל הטוויטים בספר הם של אותו כותב. אם זה לא מפחיד אתכם, אולי זה מה שיעשה את העבודה: כותרת המשנה של הספר היא "כרך 1: פברואר 2007 - 2009 ". הכרכים הבאים בוודאי נכתבים ברגע זה ממש, בהודעות ששולח המחבר על הימצאו בשירותים או משהו כזה.

וזה לא הכל. סופר יותר מוכר, האמריקאי רוג'ר מוריס (חתום בהוצאת Faber) התחיל לפרסם את רומן הפשע שלו, A Gentle Axe, בהמשכים - באמצעות עדכוני טוויטר. כאן כדאי לעצור ולהזכיר: הספר הוא באורך 356 עמודים, ובהודעת טוויטר אחת יש מקום ל-140 תווים (אותיות, סימני פיסוק, רווחים וכדומה - כל אחד כזה נחשב לתו). מוריס, שמפרט יותר על העניין בבלוג שלו (וגם מדבר על החוויה עד כה), מפרסם עדכון פעם בשעה, ועדיין, מפחיד לחשב כמה טוויטים צריך כדי להעביר ספר שלם.

איך כל העסק הזה עובד בפועל? אתם יכולים לראות בעצמכם. אם חשבתם שמשמעות הביטוי "עינוי סיני" מוכרת לכם, חכו שתקראו דיאלוג בהמשכים, כשכל צד אומר את הרפליקה המקוצררת שלו בשעה אחרת. אולי ככה נשמעת שיחת טלפון כשאחד מהדוברים נמצא על כדור הארץ והשני טובל רגל בחור שחור, או משהו מעוות-זמן בסגנון הזה.

לא שאני מתנגד לטוויטר כשלעצמו, אבל להשתמש בו לפרסום ספר זה הגיוני והולם בערך כמו להשתמש במטחנת קפה כדי לחפור מנהרת רכבת בהרי הרוקי. יותר מכל, זה נראה כמו ביטוי לחרדת קריאה - כאילו אנשים לא מסוגלים להתמודד עם יותר מ-140 תווים בבת-אחת, ופשוט נאטמים למראה מפלצות מפחידות כמו משפט, פסקה או, אלוהים ישמור, עמוד. מי שבאמת לא מסוגל, אין בעיה - שפשוט יעשה משהו אחר. אבל מה הרעיון בספר שמיועד לאנשים ששונאים לקרוא?

העניין מריח כמו סוג של הטפשה זולה, ונבירה מילולית קצרה תעלה את האפשרות שזה לא מקרי. טוויטר נכתב באנגלית כ-Twitter, מילה שהיא גם שם עצם וגם פועל, שהגדרתם היא "ציוץ". לכן, הגיוני היה לצפות שהכינוי להודעה יחידה, "טוויט", ייכתב ככה: Twit. אלא שלמעשה כותבים אותו ככה: Tweet.

מתברר שדווקא המילה השנייה, ששונה באיות ובצליל מ-Twitter, היא זו שמשמעותה זהה למשמעות המקורית של "ציוץ". ועכשיו הגיע הזמן להוציא את השלד מהארון. מה פירוש Twit, שהוא השורש של Twitter (וגם מוזכר ככזה במילון שאליו מוביל הקישור)? לא נגעתי:

tr.v., twit·ted, twit·ting, twits.
To taunt, ridicule, or tease, especially for embarrassing mistakes or faults. See synonyms at ridicule.

n.
1. The act or an instance of twitting.
2. A reproach, gibe, or taunt.
3. Slang. A foolishly annoying person.

בקיצור, בנוגע לסיכוי שתצא מהטוויטר ספרות טובה - הכתובת כבר על הקיר. מי שייקח את העסק ברצינות, עוד עלול למצוא את עצמו זכאי להיכלל בהגדרה מספר 3, ולבלות זמן איכות בחברת Ridicule מהסוג הכואב.

danext@gmail.com