טסט ראשון
כשעושים ניסוי, צריך לדווח על התוצאות (ע"ע "לרוץ לספר לחבר'ה", רק בשפה אקדמית ותוך הקפדה על מראי מקום כנדרש). ובשביל תוצאות, צריך לסבול את כל העסק עד הסוף. אי-אפשר לפרוש באמצע. זאת הסיבה שאני לא עושה הרבה ניסויים: אני מאמין שפרישה באמצע היא אחד הדברים היחידים בעולם הזה שבאמת ראויים לתואר "מרומם נפש". אין דרך טובה יותר להרגיש שחייכם ניתנו לכם במתנה, מאשר לצעוד בפתאומיות גאה וברגל נטויה אל מחוץ למשהו שהיה אמור להימשך הרבה יותר זמן. באחריות.
בכל אופן, הניסוי הסתיים: בדיוק חודש וחצי אחרי שמיניתי אותו לתפקיד ספר הפרוזה הראשון שהתחלתי לקרוא בזמן ארוחה, הסתיימה מבחינתי סאגת For Whom the Bell Tolls. הקריאה התחילה ב-29 בינואר ונגמרה ב-16 במארס, וכל 443 עמודי הספר נקראו רק תוך כדי ישיבה ליד השולחן ואכילה של משהו (לעתים קרובות לא טעים). אני מצהיר בזאת שלא נגעתי בספר אפילו פעם אחת שלא במהלך ארוחה כלשהי. מצד שני, היו גם הרבה ארוחות שלא אכלתי בחברת הספר, פשוט כי לא הייתי בבית, או כי נמאס לי ממנו.
מה אומר לכם, זה לא היה הספר הטוב ביותר שקראתי בחיי. קודם לכן לא קראתי את המינגוויי, ודי ציפיתי לזה. אבל בסביבות עמוד 200 התחלתי להתייאש. מעט מאוד קורה בספר הזה, ואם הייתי עוקר מתוכו בברוטליות - כמו שחלמתי לעשות מדי שלושה עמודים - את כל זרמות, סליחה, זרמי התודעה המעיקים, אלוהים יודע מה היה נשאר ממנו.
אבל מה? את הספר הזה לא יכולתי לנטוש. מחויבותי המוסרית לבלוג הזה חייבה אותי לראות אם באמת אפשר לסיים ספר שלם בלי לגעת בו מחוץ לזמן הארוחה. ומהבחינה הזו אפשר להכתיר את הניסוי בהצלחה. נכון שאני עובד מהבית, אז יש לי יחסית הרבה ארוחות כאן, אבל: 1. לא חייבים לקרוא רק בארוחות שאוכלים בבית. 2. גם אני, כאמור, לא בדיוק ישבתי כל יום ואכלתי שלוש פעמים בחברת הספר הזה. 3. הספר היה ארוך, כך שבמקרה של ספר קצר יותר, מיעוט הארוחות הביתיות יתקזז עם אורך הטקסט.
במילים אחרות, אפשר לקרוא ספר שלם, גם ארוך ומייגע, בחודש וחצי - רק בזמן ארוחות. וזה עוד כשהספר לא אהוב במיוחד על הקורא: תחשבו על קצב הקריאה במידה והוא כן. זה בהחלט מעורר הרהורים נוגים, שמתחלפים די מהר בזעזוע. כי אם נסתכל על קצב הקריאה שהתקבל בתוצאות הניסוי, נקבל נתונים מסמרי-שיער.
כדי להיות מדויקים, צריך לקחת בחשבון את הספק הטקסט ולא את הספק הספר(ים) - כי לכו תדעו באיזה אורך יהיה כל ספר שתקראו בזמן האוכל. כך שהנתון החשוב, שמאפשר השוואה בלי תלות בפורמטים למיניהם, הוא מספר המילים. ב-For Whom the Bell Tolls, שקראתי במהדורה בריטית ישנה משנות ה-50, העמודים צפופים ועמוסים במילים. מספר המילים הממוצע בעמוד כזה הוא 400, כך שבספר כולו יש בערך 177,200 מילה. תכפילו ב-8 (מספר הפעמים שתקופה של חודש וחצי נכנסת בשנה) ותקבלו קצב קריאה שנתי ממוצע, בארוחות בלבד, של 1,417,600 מילים.
בספרים בעברית נהוג כיום לסדר את הטקסט כך שמספר המילים בעמוד הוא בערך 300. מה שאומר שאם קוראים בעיקר ספרים במהדורות חדשות, אפשר לקרוא במשך שנה אחת - ואני שב ומטרחן, תוך כדי ארוחות בלבד! - יותר מ-4,700 עמודי ספר. אתם מאלה שאומרים "אין לי זמן לקרוא יוליסס"? בחייכם, רק 900 עמודים. חודשיים וחצי ליד הצלחת והוא מאחוריכם.
אימנע מלהכפיל את המספרים האלה ב-14 השנים שעברו מאז שהתמכרתי לקריאת עיתונים בזמן הארוחה, איפשהו בגיל 13. שכל אחד יעשה את החישוב הרלוונטי למקרה שלו. אבל כשנזכרים שהיקפים פוטנציאליים כאלה מתבזבזים, סתם ככה, על צריכת תקשורת מזיקה ומעצבנת (גם אם בעשור הקודם היא היתה פחות גרועה) - אי-אפשר להגדיר את זה אלא כאסון ספרותי. לפחות יצא משהו מזה שהתאפקתי והמשכתי בניסוי עד הסוף: ראיתי כמה מספרים שלא יאפשרו לי לחזור אחורה.
טוב, אז לאן ממשיכים מכאן? ספר הארוחה החדש שלי, שנכנס לתפקידו היום, הוא Pｌayback של ריימונד צ'נדלר. זה ספר יותר קטן פיזית, יותר אטרקטיבי נפשית, ואורכו רק 157 עמודים. זה גם גודל הגליון שבשבילו תוכנן פותחן הספרים סימן 3.5, שאותו הצגתי כאן. כך שבלי ספק, מדובר במועמד מתאים בהרבה לתפקיד המלחייה הטקסטואלית. עכשיו, כשנגמר שלב המעבדה, אפשר סוף-סוף להתחיל ליהנות.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, הוצאות, כלכלה
17 במרץ, 2009 בשעה 18:10
השולחן שלי מארח באופן די קבוע את הphifer reader
שהוא, להבדיל מאותן המצאות דביליות של תרבות הצריכה האמריקאית, הברקה של ממש.
אני ממליץ לכל אחד שרוצה לסתום חלונות זמן פנויים ברגעי קראיה להשיג אחד כזה.
http://www.phiferreader.com
17 במרץ, 2009 בשעה 18:17
אם כל המדענים היו עד כדי כך מחויבים היינו מגיעים רחוק.
לא מזמן קיבלתי סימניה בתמול שלשום שיש עליה ציטוט מעגנון (מתמול שלשום) ונזכרתי בניסוי הזה: "כל הקלוב של שני חדרים, חדר אחד לאכילה וחדר אחד לקריאה, אבל אין אדם מקפיד לקרות במקום קריאה ולאכול ולשתות במקום אכילה ושתיה, אלא זה אוכל וקורא וזה קורא ושותה, זה נכנס וזה יוצא".
17 במרץ, 2009 בשעה 21:27
דן,
משום מה לא מצאתי את Payback באממצעות החבר גוגל. האם זה פרק בעלילותיו של הבלש מרלו? קראתי רק רומן אחד של צ'נדלר - The Long Goodbye וזה בהחלט אחד מהספרים הטובים יותר שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. השימוש המופלא שהסופר עשה בשפה גרם לי כמעט להאנח מעונג, מה שיכול היה להיות מאוד מביך משום שאני קורא בעיקר בהסעות לעבודה וממנה.
תודה,
דוד
18 במרץ, 2009 בשעה 0:03
לארנון: מכשיר יפה! היתה לי תחושה שמישהו כבר ימצא דרך לעשות מזה כסף… שלי הרבה יותר פרימיטיבי, אבל לפחות הוא בחינם.
לאפרת: עוד הוכחה שצריך ללמוד כמה דברים מעגנון
לדוד: זו היתה טעות הקלדה - שם הספר הוא Playback, ולא כמו שכתבתי בהתחלה (שכחתי את ה-L). תפסתי את עצמי לפני כמה שעות, ועכשיו תיקנתי גם בפוסט. את The Long Goodbye לא קראתי - גם אצלי זו הפעם הראשונה עם ספר של צ'נדלר. עד עכשיו אני נהנה מאוד. האיש בהחלט יודע לכתוב.
18 במרץ, 2009 בשעה 2:44
מאוחר כל כך. והלוא יצאתי הרבה לפני הסוף, לא רק בגלל עייפותי הנצחית - היום ראשי מחכה כל היום ככפוי שד שאעצום את עיני - אלא גם מפני שתמיד נעים לי להסתלק מהתכנסויות חברתיות לפני שכולם מתפזרים. את מבינה זאת?
קפקא מתאושש מקברט (ומדווח לפליצה), 1913
18 במרץ, 2009 בשעה 7:41
אני קורא הרבה ברגעים המתים האלו. ברחוב, בזמן הארוחה.
ויחד עם זאת, האם נכון להסתכל על רגעים אלו כמתים? כעל זמן מבוזבז?
הארוחה היא גם פונקציה חברתית, שהקורא מדיר עצמו ממנה. הארוחה היא פונקציה חושנית, שהקורא מסיח את דעתו ממנה. שלא לדבר על פישולים קטנים באכילה עצמה (צ'ופסטיקס וספר פתוח ללא מתקן עושים את שלהם)
18 במרץ, 2009 בשעה 13:47
לקוראובססיבי: הכוונה לא היתה, כמובן, לקריאה בזמן שיש עוד אנשים ליד השולחן. ואני גם לא חושב שהקריאה מחויבת המציאות בזמן הארוחה ואי-אפשר לעבור אותה בלעדיה. הרעיון הוא רק שאם כבר קוראים משהו, אז עדיף לקרוא ספר. כלומר: בכל פעם שקראנו, נאמר, עיתון או רשימת רכיבים של מיץ תפוזים, נקרא במקום זה משהו ראוי לשמו. אבל לא בפעמים שבהן ממילא לא התכוונו לקרוא.
לימפה: לא ייאמן, גם על זה הוא חשב! אי-אפשר לחיות אחרי קפקא. אפשר רק להיות אוטומט שעושה מה שכולם עושים. קפקא הזה גנב את כל התחושות הטובות!
18 במרץ, 2009 בשעה 22:55
ניסוי חשוב ביותר!
ובהמשך אשמח לשמוע מה דעתך על הספר של צ'אנדלר (קראתי עד עכשיו את צרות הן המקצוע שלי ונהנתי)
19 במרץ, 2009 בשעה 12:39
מהפכני!
אבל כחסידת השיטה המדעית עליי לציין (ביובשנות, כמובן) שעל מנת להעניק תוקף לתוצאות ניסוי כלשהו נדרשת קבוצת בקרה. למשל - האם היית נהנה יותר מהספר אילו התמזל מזלך להתענג על ארוחת גורמה במהלך האכילה? האם מזון מתובל יתר על המידה פוגם ביכולת הריכוז והקריאה? האם המינגווי הוא סופר מעולה של סיפורים קצרים אבל מייגע מאד בארוכים? בקצרה, נדרשים ניסויי המשך כדי לבסס את מה שצריך לבסס.
19 במרץ, 2009 בשעה 14:11
למזלנו אנחנו נמצאים כאן בתחום מדעי הרוח - שהוא "מדעי" רק עד לרגע שנמאס לו להיות כזה!
חוץ מזה, בשביל קבוצת בקרה אני צריך להרחיב את התא המשפחתי שלי, כי הרי בקבוצה כזו הכל צריך להיות זהה מלבד איזה תנאי ספציפי בניסוי… ואם אציע למישהי נישואין רק בגלל שאני צריך קבוצת בקרה, היא בטח לא תחשוב שזה מאוד רומנטי
19 במרץ, 2009 בשעה 16:40
שוב עליי לחלוק עליך, כלומר בעניין הצעת הנישואין. הדרך היחידה לבדוק מי מאיתנו צודק היא לערוך ניסוי - פתח קבוצת פייסבוק תחת הכותרת "מחפש כלה לקבוצת בקרה בניסוי" ולדעתי ההצעות תזרומנה כמים.
20 במרץ, 2009 בשעה 14:03
הבעיה היא שבשביל זה אני צריך קודם להירשם לפייסבוק, מה שאני לא מוכן לעשות בשום אופן.
21 במרץ, 2009 בשעה 12:28
המממ
אתה תמיד יכול להירשם לפייסבוק ולהגיד שזה היה ניסוי.
22 במרץ, 2009 בשעה 10:04
בלי לזלזל בפותחן ספרים, אתה מכיר את ה -Seferator?
על הקופירייט ועיצוב האתר שלהם אפשר להתווכח, אבל הדבר עצמו נפלא. עולה 15 ש"ח ומשמש אותי כבר חודשים ארוכים. גם כשאני מתרגמת וגם בשעת האוכל.
22 במרץ, 2009 בשעה 12:47
תודה על ההפניה! זה נראה כמו רעיון טוב. אולי זה ייתן מענה לבעיית הספרים העבים יותר, ולצורך לבנות פותחן ספרים לכל פורמט בנפרד. נראה לי שאקנה את זה ואנסה.