המהירות המותרת
זוכרים את הימים שבהם הספר היה הסלואו-פוד של המחשבה - משהו מעמיק שנוצר בתהליך ממושך ומוקפד, ונועד לצריכה מעט מהורהרת יותר ממירוץ העכברים שבחוץ? טוב, אז לפי הכתבה הזאת בניו יורק טיימס, הימים האלה נגמרו. שם נתנו לזה את הכותרת: "קראתם את הכותרות. עכשיו, מהר, תקראו את הספר".
לפי הכתבה, באופן מסורתי משך הזמן שעובר בין מסירת כתב יד לבין פרסומו כספר הוא תשעה חודשים עד שנה. אבל עכשיו, הוצאות מסוימות מתחילות "ללחוץ על כפתור הפאסט-פורוורד" כדי להוציא ספרים עדכניים על אירועים עכשוויים. כמה פאסט? במקרה אחד עבר חודש בודד ממסירת כתב היד עד לפרסום, וגם זה היה רק בגלל הפורמט המודפס: במקרה אחר (ספר של ג'ורג' סורוס על המשבר הכלכלי הנוכחי) הספיקו 10 ימים עד שהאי-ספר הגיע ל"מדפים".
כל זה נכון, כמובן, בעיקר בארה"ב, שבה יש תעשייה מפותחת של ספרי עיון אקטואליים. כשהמטרה היא ממילא להגיב על התפתחויות בזמן אמת, כל האצה בתהליך - בעיקר בעזרת התפתחויות טכנולוגיות שמאפשרות את זה - נראית הגיונית. אבל כידוע, מה שמתחיל בז'אנר רווחי לא נגמר בו, ומה שמתחיל באמריקה לא נגמר בה.
בהקשר הזה, מה שנראה מטריד הוא שתי טענות בכתבה: הראשונה היא זו שלפיה, בחנויות ספרים "אומרים שככל שהספרים מצייתים לחדשות, כך מתקצרים חיי המדף"; והשנייה היא ציטוט של אחד המו"לים, שאמר שרק ספרים "שיש בהם משיכה מיידית לתקשורת" ראויים לתהליך הפקה מהיר.
הטענה הראשונה מראה שהתהליך שמתרחש ממילא, של התקצרות חיי המדף הספרותיים, עומד לקבל עכשיו דחיפה משמעותית, ולהפוך לסוג של נורמה: אם הספר לא יכול לעמוד בקצב המכירות המצופה ממנו, הוא לא יהיה בחנות לאורך זמן, ואולי לא יגיע אליה מלכתחילה.
הטענה השנייה יכולה להיראות ברגע הראשון כמו בשורה טובה לספרות האמיתית, שתוכל כביכול להמשיך לחיות בקצב האיטי שאליו היא התרגלה. חבל שלכתבות ברשת אין אינטונציה, כי את המציאות שאליה מתייחס המשפט הזה אפשר להבין בשתי דרכים: 1. "רק ספרים שהתקשורת תאהב יופקו במהירות (והשאר יישארו בקצב הקודם)". 2. "רק ספרים שהתקשורת תאהב יופקו במהירות (והשאר הם גם ככה די מיותרים, לא? wink wink, nudge nudge)".
פירושה של אפשרות מספר 2 הוא חדשות רעות לסטנדרטים הקפדניים בעריכה, בהגהה, בעיצוב ובכל התחומים האחרים, שהם הסיבה לכך שהוצאת ספר היא תהליך ארוך כל-כך. גם ככה, אם מסתכלים על המשכורות של העוסקים בעבודות האלה (לפחות אצלנו), אז הסטנדרטים האלה כבר בדרך החוצה.
בכל אופן, לערוך ספר ואז להגיה את התוצאה, הכל תוך 10 ימים - זה לא משהו שיכול לקרות, מה שלא הפריע ללו"ז כזה להתממש. ואם זה קרה בספר עיון, שאמור להיות מחויב לרמה מסוימת של בדיקת עובדות וכדומה, על אחת כמה וכמה שאפשר לייצא את הרעיון גם לפרוזה. בספרות כזאת אין סיבה למהר, אבל כידוע, בעיני אנשים מסוימים זמן הוא כסף. העיקרון כבר ברור: מה שאנשים ימשיכו לקנות למרות הבישול החפוז והרשלני, יצליח - ומה שלא, פשוט לא ייצא לאור מלכתחילה. בואו נחזיק אצבעות לאפשרות מספר 1.
danext@gmail.com
תגים: ארה"ב, הוצאות, ניו יורק טיימס
31 במרץ, 2009 בשעה 22:40
"הסטנדרטים הקפדניים בעריכה, בהגהה, בעיצוב ובכל התחומים האחרים…כבר בדרך החוצה."
אצל חלק מההוצאות המקומיות הסטנדרטים התעופפו מזמן מהחלון, ולאו דווקא בגלל הוצאה חפוזה לאור, אלא בגלל קיצוץ ישן וטוב בעלויות.