ליבריסטאן

לכתוב ברצינות, כמו שקולם טויבין טען בראיון שאליו הפניתי כאן לפני שבוע, זה עינוי רציני באותה מידה. ולכן, אם תשאלו אותי, הדבר האחרון שכדאי לעשות הוא להוסיף עליו עוד עינויים. לא הייתי מציע לכתוב כשרגליך תלויות מהתקרה. או כשאוזניך צמודות לרמקול שמשמיע את ואגנר. והכי פחות, לכתוב כשלידך מונחת כוס עם נוזל לניקוי אסלות (ידוע גם בשמו הגנרי "אלכוהול"), בבטנך עוד שתיים-שלוש כוסות זהות, ובעתידך עוד מי יודע כמה.

כן, בתור שונא אלכוהול מושבע, לעולם לא אבין את הקשר המיסטי בין סופרים לשתייה, שלא לומר שתיינות. בפעמים שבהן אני מתיימר לכתוב משהו משמעותי, הכתיבה היא ממש לא תענוג בשבילי; ובכל זאת, אף פעם לא הרגשתי צורך באמצעים מלאכותיים להעלאת רעיונות, או לשחרור הפקק בדרך מהמוח אל היד עם העט. מצד שני, אני גם לא מבחין בין טעמים של משקאות שונים (לפני בערך חודש, כשהייתי במסעדה, המלצר הביא לשולחן בקבוק יין ונתן דווקא לי לטעום אותו. תגובתי היתה: "כן, זה בהחלט יין").

אבל, עדיין הקשר הזה חזק ומושרש - לפחות בתרבות הפופולרית, בתדמיות שאנשים מחזיקים בהן - מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. סופרים אוהבים לשתות, או ששתיינים אוהבים לכתוב. גם אם קשה לומר שעירויי נוזלים חריפים אכן מאפשרים כתיבה טובה יותר. עכשיו, לדוגמה, אני קורא בין היתר את המינגוויי, חובב ידוע של הטיפה המרה ושל כל דבר מר אחר. ואני בטוח, לגמרי, שבכל מקום שבו הוא חרג מהכתיבה המאופקת והטובה והתמכר לתיאורי סקס מביכים, זרמי תודעה שטחיים ואבחנות שחוקות להפתיע - זה היה באשמת החברה וודקה או מישהי מקרובות משפחתה.

הבלוגרית מישל קרנס, לעומת זאת, חושבת בדיוק ההפך ממני. בתור אלכוהוליסטית חובבת ותולעת ספרים מקצועית, היא יודעת הרבה על השילוב בין השניים, וגם טוענת ש"באופן מדהים, חוגים ל[ספרות] אנגלית באוניברסיטאות לא מדגישים את הסינרגיה הראויה לציון בין ספרות ואלכוהול (אולי מחשש שיותר מדי אנשים מתנסים בפזיזות בשילוב הזה גם ככה)".

ולכן קרנס החליטה לקחת על עצמה את המשימה. בשבוע הבא היא מתחילה להעביר באתר שלה סדרה של 13 הרצאות בנושא הזה, שאמנם יעסקו רק בביטויים שלו בספרות האנגלית, אבל נדמה שזה מספיק. ממילא, רק הסופרים הרוסים יכולים להתחרות באמריקאים ובבריטים ביכולת השתייה-כתיבה הסימולטנית שלהם.

מי שקשה לו לחכות עד ההרצאה הראשונה על אלכוהול וכתיבה (ביום שלישי הקרוב), יכול בינתיים לקרוא את המדריכים שכתבה קרנס על אלכוהול וקריאה: איך לשלב ספרים עם בירה, עם יין, ועם קוקטיילים ומשקאות רציניים של אלכוהוליסטים מושבעים. לשתות מרטיני מנוער, לא מעורבב, תוך כדי קריאה - זה קצת כמו השדרניות ההן בגלגל"צ שמציעות להיכנס עם שוקו חם אל מתחת לשמיכה, אבל לא אתווכח עם המומחית.

ועוד משהו להעביר איתו את הזמן עד אז: הנה כתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס לא מזמן, ב-7 במאי… 1922. כן, זו לא טעות. היא מדווחת על ויכוח לוהט בענייני אלכוהוליזם כתיבתי בין שתי אושיות הספרות ג'ורג' ברנרד שו וארתור קווילר-קוץ', אי-שם מעבר לים, בממלכה המאוחדת.

קווילר-קוץ' טען (זה ציטוט מהכתבה, לא מפיו):

"a total abstainer was imperfectly equipped for high literature".

שו - וזה כבר ציטוט ישיר שלו - החזיר לו במילים:

"if Quiller-Couch asserted that alcohol can add a single inch of gray matter to the brain, then I want to know how much he had when he said it".

ואם נחשוב לרגע, את מי מבין שניהם זוכרים היום בכל העולם ואת מי שוכחים אפילו בקורנוול והסביבה - זה מוכיח, כנראה, שברז המזקקה הוא ממש לא המקום לחפש בו את ישועת הסופר האומלל.

danext@gmail.com

תגים: ביבליומניה, ניו יורק טיימס

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום חמישי, 12 במרץ, 2009 בשעה 14:54 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.