ליבריסטאן

בתחילת המשבר הכלכלי, כתבתי כאן שהקיצוצים ובעיות המימון מהווים הזדמנות טובה להוצאות הספרים, שיוכלו להפסיק לפזר כסף על שטויות ולחזור להתעסק בדבר שלשמו הן קיימות, כלומר בספרות אמיתית. אז כתבתי. נכון לעכשיו, נראה שמה שמתגשם הוא דווקא האפשרות שהעליתי אז רק לשם הזהירות: באמצע המפולת, בעוד הגרזן עסוק בגדיעת הבשר החי, ההבלים ממשיכים לצמוח כסדרם.

לא מאמינים? הנה: הוצאת הארפר-קולינס (שרק עכשיו עשתה, כזכור, ניתוח להסרת הקולינס, וגם פיטרה וקיצצה מכל הבא ליד) פותחת - כן, ברגעים כלכליים אלה ממש - הוצאת-משנה חדשה בשם It Books, עם צוות משלה וכל ההשקעה הכספית הכרוכה בכך.

מי שחשב, בטעות, שהמותג הזה בא לעולם כדי להחזיר עטרה ספרותית ליושנה, מגלה כבר בפסקה השנייה (בכתבה של ניו יורק טיימס) מהם גבולות הגזרה המתוכננים של It Books: היא "תתמקד בתרבות הפופולרית, ספורט, סטייל ותוכן שמקורו באינטרנט, כמו אוסף מתוכנן של פוסטים בטוויטר בשם Twitter Wit". על הספר הזה, שאמור להיות בדיוק מה שאתם חושבים, אפשר לקרוא גם כאן.

התחומים האלה אמנם לא בדיוק רציניים - אם הייתי צריך להחליט מי מבין השניים, ספורט או אופנה, תפל ודלוח יותר בעיניי, היה לי קשה מאוד לבחור - אבל הם בכל זאת לגיטימיים. רק מה? לא עכשיו. לא כשמשאבים יקרים, אנשי מקצוע רציניים ומקורות מימון, שכולם מוקדשים לספרות רצינית, נזרקים מהסיפון בלי לחשוב פעמיים. בזמן כזה, כש"אין כסף" לתרבות של ממש, די מקומם לראות שדווקא "יש כסף" לפסוודו-תרבות הזו.

בסדר, אני לא תמים; ברור שההוצאה רוצה להגדיל ככל האפשר את שולי הרווח שלה ולשרוד את המשבר, ולכן היא פונה למכנה המשותף הרחב ביותר. מנהלת It Books, קרי קאניה, התייחסה לזה במפורש כשהסבירה את הצעד הלא-שגרתי של הפתיחה: "זו תגובה לתקופה הכלכלית במובנים רבים. זה אסקפיזם וזה כיף. אנחנו רוצים לפרסם ספרים שאנשים רוצים לקנות. כשאנשים פונים לסרטים ולטלוויזיה, אנחנו רוצים שהם יפנו גם לספרים, וזו נראית כמו התאמה מושלמת בשבילם".

הבעיה היא שתפיסה כזאת יכולה להיות הרסנית מבחינה אסטרטגית. אולי בטווח הקצר, זה מה שישפר מעט את המאזן - אבל בטווח הארוך, אין לספרות שום סיכוי להתחרות בצורות תרבות פופולריות וקלות יותר לצריכה כמו הטלוויזיה והקולנוע. ולכן, בניגוד לאינסטינקט, הדרך היחידה שלה לשרוד היא לוותר על התחרות איתן וליצור לעצמה סטנדרטים משלה. או במילים אחרות, לעשות את מה שהיא הכי טובה בו מטבעה, וזה כרוך באליטיזם מסוים שלא נמצא בחלקים אחרים של התרבות העכשווית.

את השיטה הזו, של תחרות באמצעות הנמכה עצמית לרמה של המתחרה, כבר ניסו במקום אחר - בתקשורת. בשנים האחרונות האינטרנט מאיים יותר ויותר על העיתונים המודפסים, והשיטה שבה הם מתחרים בו היא לנסות להעתיק אותו: הטקסטים התקצרו לסביבת האפס המוחלט, התוכן נעשה רדוד ומרושל, העיצוב הגרפי הפך למבולגן ומקוטע.

התוצאה הלא מפתיעה היא שתפוצת העיתונים ממשיכה לרדת. כי אם כבר אינטרנט, אז מי צריך אינטרנט שמתעדכן פעם ביום, שאין בו לינקים ושעולה כסף? נלך למקור וזהו. לכן, אם העיתונים ישרדו, זה רק באמצעות משיכה לכיוון המנוגד לגמרי: הבאה למקסימום של היתרון היחסי שלהם על הרשת, שהוא יכולת ההעמקה וההגשה של טקסטים ארוכים וכבדים. שמישהו גם יבצע את זה בפועל? בחיים לא. ועדיין, כנראה שזה הכיוון היחיד שיש לו סיכוי לעבוד.

ענף הספרות ממש לא חייב לעשות טעות זהה, במיוחד אחרי שכבר הוכח שהיא לא עוזרת אלא רק מחריפה את הבעיה הראשונית. אם ההוצאות ימקדו את כל המשאבים המידלדלים שלהן בספרים שלא קשורים לספרות, והבחירה תהיה בין טלוויזיה משודרת לטלוויזיה מודפסת, התוצאה כבר ידועה מראש. אבל לפחות קיבלנו לשם שינוי הוכחה שכשאומרים "אין כסף", מתכוונים שהוא איננו רק בהקשר מסוים מאוד. יש לי הרגשה שבכל מה שקשור לספרים, הדרך הזאת תוביל לכך שהוא באמת לא יהיה, בשום הקשר.

danext@gmail.com

תגים: הוצאות, כלכלה, ניו יורק טיימס

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 8 במרץ, 2009 בשעה 18:38 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.