ליבריסטאן

באחת ההתבטאויות הכי מצוטטות שלה, מרגרט אטווד אמרה: "לרצות לפגוש סופר בגלל שאוהבים את היצירה שלו, זה כמו לרצות לפגוש ברווז בגלל שאוהבים פאטה". ובאמת, במיטבם, סופרים הם אנשים שמדברים בצורה האפקטיבית ביותר דרך הכתיבה שלהם, וזו הנוכחות הכי משמעותית שיכולה להיות להם בחיי הקוראים.

אלא שכרגע, בגלל היח"צניזם של הכתיבה בפרט ושל האמנות בכלל, הכתיבה נעשית חלק פחות ופחות מרכזי במכלול שמרכיב את הפרסונה שנקראת "סופר". ואני כבר לא מדבר על הזמן והרצינות ש(אי) אפשר להקדיש לה בלב הקמפיין הפרסומי המתמיד שמנהל מי שנאבק על תדמיתו הספרותית: הבעיה הגדולה יותר היא ברצינות של הכתיבה עצמה. הרי אם אפשר להגיע לקוראים גם בצורות אחרות, מיידיות וקוסמות יותר, למה להתאמץ ולהוציא לעצמך את המיץ כדי ליצור טקסט בקשיים גדולים כל-כך.

דוגמה למצב הזה, שבו הברווז מקיים קשר עם הסועדים מעל ראשו של הפאטה, אפשר לראות בכתבה הזו של Rue89.com. הכתבה סוקרת את נוכחותם של סופרים צרפתים בפייסבוק, והחלק שמעניין בה במיוחד הוא זה שבו מדובר על היחסים הישירים עם הקהל דרך הפלטפורמה הזאת.

כל הסופרים המרואיינים מספרים על "מפגשים" תכופים ושגרתיים כאלה, שבהם אנשים פונים אליהם ישירות ומתנהל דו-שיח על יצירות ועל עניינים אחרים. רובם היו קודם גם במייספייס, והנוכחות ברשת נתפסת אצלם כחלק אינטגרלי מההגדרה שלהם כסופרים, מעצם המערך סופר-קורא שבתוכו הם מתקיימים. הכוונה כאן היא לא לפרסום של יצירות ברשת, אלא לנוכחות רציפה של הכותב עצמו, שנגישה לקהל וזמינה רוב הזמן לדיאלוג ישיר איתו.

אין ספק שיש לזה יתרונות, ואני מניח שזה גם לא מזיק למכירות. אבל חשוב לזכור שספרות היא לא דיאלוג שוויוני, ומעולם לא היתה. בעצם היא לא דיאלוג בכלל: היא אמירה (מצד הכותב) והקשבה (מצד הקורא). הסופר היה פעם אדם שאומר את מה שיש לו לומר רק, או בעיקר, באמצעות הספר, ואותה זירה היתה גם המקום היחיד שהציע הזדמנות להקשבה חופשית מרעשי רקע. עכשיו, בשם השוויוניות, ההקשבה והאמירה נעשות בו-זמנית, ומשני הצדדים יחד.

אפשר לומר שחלק גדול מהמוטיבציה לכתוב ספרות הוא בקיומו של צורך להעביר רעיונות מורכבים לבני-אדם אחרים. יש כאן איזון עדין - בין הרצון למגע אנושי אינטנסיבי, לבין ההתעקשות על עושר המסר שאותו מבקשים להשמיע. יכול אפילו להיות שהמדיום שנקרא "ספר" נובע בדיוק מהאיזון הזה: הוא החפץ התרבותי היחיד שבו יכול להתקיים צירוף כזה של אינטנסיביות בין-אישית ומורכבות רעיונית.

אלא שעכשיו, כמו שמראה הכתבה, יש אופציות אחרות שמאפשרות לסופר נוכחות אינטנסיבית באותה מידה, ויותר, בחייו של קהל הקוראים. הספר מתנה את הקשר הזה בתהליך קשה ומתיש של הרכבת רעיונות למבנה אחד והבנתם ההדרגתית, אבל הפייסבוק לא: למי שמעוניין יותר באינטראקציה ופחות בתוכן שלה, הוא נותן את היתרונות בלי החסרונות.

לכן, לא יהיה מפתיע אם סופרים מסוימים יתחילו להרגיש שהם כבר לא צריכים לכתוב בכלל ספרים, כי מערכת היחסים שלהם עם הקוראים נוחה ומספקת בעיניהם יותר כשהיא מתקיימת באינטרנט. סביר להניח שאלה יהיו הסופרים הפשטניים יותר, הרב-מכריים, שהיצירה שלהם ממילא מתאפיינת לרוב בשלד רעיוני שאפשר לסכם בהודעת SMS ממוצעת. למה להזיע ולכתוב ספר של 400 עמודים, כשאפשר ליהנות מההערצה ומהפידבק של הקהל באופן מרוכז, ישיר ורציף? אם זאת המוטיבציה, אז באמת שאין סיבה.

וככה תתקבל, אולי, משמעות חדשה למושג "סופר", שבפעם הראשונה לא תהיה כרוכה בייצור של ספרות. יכול להיות שכמו שהיום, כל אחד יכול לכתוב ספר ולהיות סופר, בעתיד הקרוב כל אחד יוכל להיות סופר אפילו בלי התנאי הקטן הזה. הכל תלוי בכוחן של התדמיות ובעוצמת היח"צניזם: כבר יש לנו זמרים שלא שרים, שחקנים שלא משחקים, במאים שלא מביימים, כישרונות צעירים שהם לא כישרונות ולא צעירים - אז אל תתפלאו כשיגיע דור הסופרים שלא כותבים.

danext@gmail.com