ליבריסטאן

למבקרים, עורכים, קוראים וכל מי שקשור איכשהו לספרים יש הרבה קלישאות אהובות. אחת מהפופולריות שבהן היא הביטוי "ספר ששינה את חיי". טוב, נעזוב את העובדה שהדבר שנקרא "חיים" הוא פשוט רצף בלתי-פוסק של שינויים, כך שמוזר לדבר על "שינוי" שלו; אבל מי, באמת, רוצה לקרוא ספרים מתוך שאיפה שהם יעשו דבר כזה?

בבלוג הספרים של גרדיאן עלה פוסט חדש שמדבר בדיוק על שאלת הקלישאות האלה והאימפקט שיש לספר על הקורא. המסקנה שם היא:

What all this is really about is trying to sidestep the reality that books are pretty useless to us. They don't keep us warm (unless you finally fling that unputdownable freak in the fire), they don't feed us, they wreck our environment by costing trees, and sometimes they're plain poisonous. Sure, they're enjoyable, but can that be justified?

וזה, עד כמה שקשה להודות, נכון: אם מה שמחפשים הוא אפקט קבוע ודרמטי, לספרים אין ולא יכולה להיות חשיבות אמיתית בחיים שלנו. עוד לא נולד הספר שאם רק נקרא אותו, ייחצה איזה סף אבולוציוני משמעותי בתולדותיו של הקורא, והדברים לא ישובו להיות כשהיו. או ליתר דיוק, כל דבר בעולם "משנה" אותנו באותה מידה, בין אם זה ספר של 700 עמודים או מבול שנחת עלינו באמצע הדרך לעבודה.

הפעם האחרונה שהבנתי את זה היתה לא מזמן, כשרציתי מאוד לסיים ספר שקראתי במשך תקופה ארוכה ולהגיע כבר לספר הבא שתכננתי לקרוא. אז לקחתי את הסטרואידים הביבליומניים, קראתי בקצב מהיר יותר ויותר, ובשעה טובה הספר נגמר. והנה, התחלתי את הספר החדש - ושוב אותה תחושה. שוב הרצון הזה, לגמור אותו בהקדם האפשרי כדי להגיע לספר הבא.

באותו רגע קלטתי: מה, בעצם, עשיתי? אם זאת הגישה, אם אנחנו רק דוהרים בתקווה להגיע לאיזו נקודה קריטית שאחריה יתחיל עולם חדש מופלא, אז אפשר לעצור ולהודות כבר עכשיו שהנקודה הזאת לא תגיע. אין שום סיבה למהר בקריאה, כי בספר הבא כל העסק יתחיל מחדש מאותה נקודה בדיוק, כאילו הספר הקודם לא התקיים מעולם. או במילים אחרות, הספר שאנחנו קוראים ברגע זה, ומתים לסיים - הוא למעשה כבר הספר הבא (של הספר הקודם).

כשמבינים את זה, אפשר לשם שינוי להתחיל ליהנות מהספר שנמצא מול העיניים, במקום לפנטז כל הזמן על הספר שעומד עדיין על המדף. כי בעצם, הקריאה היא לא "כדי" - במישור הפרקטי, היא לא "נותנת משהו", ואין סיבה לצפות ממנה שתיתן. מי שגמר לקרוא יצירת מופת נשאר אותו אדם, אולי עם שניים-שלושה זיכרונות חדשים, אבל לא מעבר לזה. אז אין טעם להתייחס לקריאה כאל ניתוח פלסטי רוחני, שאחריו יהיה לנפש שלנו פרצוף יפה יותר. לא יהיה לה.

אז בשביל מה לקרוא? למה לא לישון, למשל? זה יותר קל ולא פחות כיפי. הסיבה שאני קורא היא שמבחינתי, ספרים הם חברים. לא כמו חברים - אלא חברים ממש. ובחברות, כשהיא אמיתית, אין ציפייה לרווח או לתועלת כלשהי שתופק מהחבר. הדבר היחיד שברור הוא שההימצאות בחברתו היא הדבר הטוב והנכון לעשות, לא "כדי", אולי גם לא "בגלל", אלא פשוט ככה.

וכשרואים את הספר בתור חבר קרוב, הקריאה מפסיקה להיות סוג של טיפול ביורוקרטי שצריך להיגמר במהירות האפשרית כדי שהתור יתקדם כסדרו. כבר לא רוצים לגרש את הספר הנוכחי לטובת מחליפו, אלא דווקא להשאיר אותו בסביבה כמה שיותר זמן. ממילא, אחרי שתיגמר הקריאה לא תתרחש שום רעידת אדמה אישיותית. כדאי ליהנות מהעניין כל עוד הוא נמשך, כי בהרבה מובנים, רק אז הוא בכלל מתקיים.

danext@gmail.com