ליבריסטאן

כמעט שלושה חודשים עברו מאז הפוסט שבו סיפרתי על פותחן הספרים, ואם נדמה לכם שבזמן הזה רק ישבתי ונהניתי מההמצאה הזו - דעו לכם שמאמצי הפיתוח נמשכו בלי הפסקה. המטרה היתה, בעיקר, לתקן בעיה אחת רצינית בפותחן הספרים המקורי: ברגע שבונים אותו, הוא מתאים רק לפורמט ספרים אחד. אם רוצים לקרוא ספר בגודל גיליון אחר, או בעובי אחר, צריך לבנות מכשיר במיוחד בשבילו.

אגב, באחד הדיונים הקודמים מישהו הגיב והפנה למוצר מסחרי בשם ספרייטור, ואפילו שקלתי לערוק לשורותיו. אלא מה? מבט אחד בתמונה שלו באתר המחיש שהמכשיר הזה לא מאפשר את הפונקציה הכי חשובה בספר: דפדוף. בגלל שהוא מוצמד לקצה העליון, צריך להוציא ולהכניס אותו מחדש בכל פעם שרוצים לעבור דף. זה לא ממש עונה על הצורך שלי, למזלו של קו הייצור של פותחן הספרים, שניצל מקיצוץ אכזרי ופיטורים המוניים.

אבל מה עם עניין הגודל האחיד? חשבתי הרבה על הבעיה הזאת, והגעתי למסקנה שאפשר לפתור אותה רק בעזרת מכשיר בגודל משתנה, שמצד אחד יוכל להתכוונן לגדלים שונים, ומצד שני יהיה קשיח מספיק כדי לשמור על הספר פתוח. התקיימו כל מיני ניסויים כושלים שלא אלאה אתכם בהם, עד שהגיע סוף-סוף הרעיון האפקטיבי והאולטימטיבי: להשתמש באנטנה טלסקופית, כזו שיש במכשירי רדיו קטנים ושהיתה פעם בכל מכונית.

מצאתי אחת כזאת ברדיו ישן ומושבת ששכב באחת המגירות בבית. פירקתי את ההברגה שלה ושחררתי אותה מעגינותה, בדרך לקריירה השנייה שחיכתה לה בענף הספרות. לקחתי את חוטי הברזל הנאמנים, קיפלתי בצורת וו והצמדתי לשני קצוות האנטנה בעזרת נייר דבק מלופף, וכך נולד פותחן הספרים, סימן 4.

הנה התמונות (כל הסבר מופיע מתחת לתמונה שאליה הוא מתייחס). את הוראות ההרכבה אפשר להבין מהן די בקלות - כמו כל פיתוח טכנולוגי ראוי לשמו, גם במקרה הזה הדור החדש פשוט יותר מהקודם. רק תשיגו אנטנה קטנה, ואתם מסודרים.

1. הגודל המינימלי - שום ספר לא נכנס פה, אבל ככה המכשיר לא תופס הרבה מקום.

2. פתוח חלקית. הגודל המתאים לרוב הספרים הוא איפשהו באמצע.

3. הגודל המקסימלי.

4. הוו בצד הנייד, עם קלוז-אפ על החלק הטלסקופי. לספרים עבים במיוחד, אפשר להכניס וו שחלקו הניצב לאנטנה ארוך יותר.

5. הוו בצד הנייח. זה הצד שמתמודד טוב יותר עם החלק העבה של הספר (אם נמצאים בתחילת הקריאה, אלה העמודים שעוד לא נקראו).

6. רגע לפני הלפיתה. צריך רק לפתוח את האנטנה כך שהספר ייכנס בנוחות אל בין שני הווים, ולצמצם אותה עד שהדפים נאחזים בלי להיסגר.

7. ככה זה נראה מצד הקוראים. אפשר לשחק עם הפתיחה והסגירה, כמו גם עם הנייר עצמו, כדי שהעמוד בצד הדק יותר יהיה שטוח ולא מעוגל.

8. וככה זה נראה מהצד האחורי, שהוא, אם במקרה הצבתם את הספר בעמידה כמו בתמונה, הצד שבו נמצאים האנשים שמקנאים בכם על המכשיר שבניתם. עשו להם טובה, ושלחו אותם לחפש לעצמם אנטנה משלהם.

danext@gmail.com

מי צריך את כל ה"צריך" הזה, שמנקר בעורפנו וצורח באוזנינו פקודות התנהגות מטעם חברה מדומיינת? כנראה שהרבה מאוד אנשים לא יכולים בלעדיו. גם הפרופסור לספרות מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, וולטר בן מייקלס (אין קשר לוולטר בנימין), שדבריו מופיעים בכתבה של הניו יורק אובזרוור.

בפאנל בהשתתפותו, שנערך בספריה הציבורית של ניו יורק, מייקלס טען שסופרים צריכים לכתוב על נושאים חברתיים ואקטואליים על סדר היום הציבורי כדי להיחשב לאמנים טובים. הוא "האשים" שלושה סוגי סופרים - אלה שמתרכזים בעולמם האישי, אלה שממקמים סיפורים בתקופות קשות עבר ואלה ש, שומו שמיים, מתמקדים בדמויות אינדיבידואליות ולא בנסיבות החברתיות שמשפיעות על הדמויות האלה.

מייקלס טען, לפי הכתבה, שסופר שמשתייך לאחד הסוגים האלה לא יוכל ליצור אמנות גדולה, אלא אם ישנה את דרכו הנלוזה. בתור מודל חיובי הוא מביא את דייוויד סיימון, יוצר סדרת המשטרה The Wire שמתארת את המציאות המרה עד מאוד בעיר בולטימור. אגב, אני בדיוק בעיצומה של התמכרות קשה לסדרה הזו, והיא באמת מצוינת. כל אמן יכול ללמוד ממנה הרבה, אבל מכאן ועד לאמירה שכולם חייבים/צריכים/אמורים/רוצים-ולא-יודעים-שהם-רוצים לכתוב סיפורים שנראים כמו גרסה נרטיבית של תיאוריית האימפריאליזם של לנין, או משהו כזה, המרחק עוד רב.

בכל מקרה, הרעיון כאן הוא לא לנהל ויכוח על איזה "צריך" נקודתי, אלא רק להזכיר שאין, לא היה ולעולם לא יהיה באמנות שום בסיס שעליו אפשר לבנות "צריך" כלשהו. בסך הכל, שייתנו לאמנים לעשות את מה שהם רוצים (כל עוד זה לא פוגע בזכויות של אחרים), ומה שייצא טוב - טוב. מה שלא טוב - לא טוב. מאוד פשוט והגיוני.

זה גם המקום למחזר את העצה שלי לכל הצריכניקים עלי אדמות: מי שנדמה לו שמשהו צריך, פשוט מוכרח, להיעשות על-ידי אחרים, שיפסיק לכלות אנרגיה בכעס על כך שהם לא מבינים את זה - ופשוט יקום ויגשים את הרעיון בעצמו. פתאום זה לא כל-כך קל, מה?

ועוד הערה קטנה: תמיד מוזר לי לשמוע על ניסיונות קדחתניים ליצור אמנות שתיראה ותפעל כמו המציאות, תגיב עליה ותטפל בה. למה? כי אחרי הכל, גם האמנות עצמה היא חלק מהמציאות, כך שאפשר לומר שלא משנה מה עושים, היא תמיד תהיה ריאליסטית.

אפילו ציור אבסטרקטי נוצר במציאות, מתקיים בתוכה ומנהל איתה קשר - אפשר לומר בעל-כורחו. אז בעצם, מייקלס יכול להירגע: גם כשמישהו יושב בחדרו המחניק וכותב על מסעותיו החלליים בחברת מדוזות ממאדים, זה ריאליזם הארד-קור. אולי כשיהיה אפשר, מבחינה טכנית, ליצור אמנות מחוץ למציאות, ה"צריך" שהוא ניסח ייראה יותר מעניין.

danext@gmail.com

בהצבעה היסטורית במליאת האו"ם הוחלט פה-אחד (חוץ מצפון קוריאה ובחריין, שנמנעו) שאני צריך כמה ימים רגועים כדי למלא את המצברים. לכן הפוסט הזה - כמו, קרוב לוודאי, שאר הפוסטים השבוע - יהיה קצר. מי שמכיר ציטוטים של מפורסמים מתים בשבח הקיצור, זה הזמן להיזכר בהם ולהנהן בהתלהבות.

טוב, קודם כל, המאמר הזה בוול סטריט ג'ורנל. הכותב, סטיבן ג'ונסון, מתחיל בנימה אופטימית על היתרונות הבלתי-מוכחשים של הקינדליזם ומפעל סריקת הספרים האדיר של גוגל, אבל מהר מאוד עובר לצדדים המטרידים.

הוא, ממש כמו עבדכם, חושב שהטכנולוגיה תשפיע גם על הספרים עצמם, ולא רק על הדרך לקרוא אותם. בעיקר באמצעות שילובם הבלתי-הפיך בהסחות דעת מסיביות; סוף עידן הקריאה כפעילות שמתבצעת לבד ובריכוז עמוק; והטוב מכל - סופרים שירצו תשומת-לב וקהל, יצטרכו לכתוב מראש את הספרים שלהם בצורה שתקבל תוצאות טובות בחיפוש של גוגל. נשמע כמו סאטירה לא רעה, אבל מצד שני, אם זה קורה באתרים היום, למה לא בספרים מחר.

ואם כבר הסחות דעת - המגה-עיתונאי דייוויד פוג מזמין את חסידי ציוציו הדיגיטליים לכתיבה משותפת של (עוד) ספר טוויטר. על הדרך הוא גם שולף בנונשלנטיות את מספר ה"עוקבים" שלו - 200,000. לפחות למדו משהו מהפייסבוק, ונפטרו מהיומרה לקרוא לזה "חברים".

אני, אגב, מציע לסוגה האנושית החדשה הזו את הכינוי שפוטוויטר - מישהו שהפך לשפוט שלך בטוויטר. אחרי הכל, קוראים הם לא, גם לא חברים, רק צרכנים די נלהבים של רסיסי הרוק שבוקעים מפיך בזמן שאתה מכחכך ומתכונן לומר משהו משמעותי, שלעולם לא מגיע. כן, תמיד אפשר לסמוך על האמריקאים שימציאו צורות מידבקות של אינפנטיליות, ועל שאר העולם - שייקח נשימה עמוקה וישאף את הנגיף פנימה באהבה. עם כאלה מגיפות, מי צריך את שפעת החזירים.

danext@gmail.com

כמה קצר יכול להיות סיפור לפני שהוא מפסיק להיות סיפור? זה מה שמנסה סופר בשם רוברט סוורטווד לברר במאמר הזה, שמופיע ב-Flash Fiction Chronicles. אחד הדברים החכמים והנכונים שהוא כותב שם בזכות הקיצור, הוא שהמעטה בפרטים מאפשרת (או בעצם, מחייבת) לקורא להפעיל דמיון וחשיבה משלו. אני בכלל מאמין שכל מה שטוב בספרות מתרחש אצל הקורא ולא אצל הכותב, וששום יכולת כתיבה לא תשיג איכות אמנותית כמו זו שהמוח מסוגל להמציא על בסיס מידע חלקי.

אבל סוורטווד לא עוצר שם; הוא גם מתייחס לטוויטר ולהשפעותיו רוויות הפרעות-הקשב על קריאת ספרות. הוא אפילו חוזה שבעוד שנה-שנתיים יגיע היורש של טוויטר, שבו המקסימום להודעה יהיה רק 70 תווים, כי אנשים יחשבו ש"140 תווים זה פשוט יותר מדי".

כל זה גרם לו לטבוע את המונח הנסיוני Hint Fiction. אלה "סיפורים מאוד, מאוד, מאוד, מאודקצרים", שנקראים כך כי כל מה שהקוראים מקבלים בהם הוא "רק רמז. לא סצינה, לא מיקום, אפילו לא קווי דמות. הם מקבלים רמז ולא מעבר לזה, ומתבקשים - לא, מאולצים - למלא את המקומות הריקים".

מאחר שהוא זה שהמציא את המונח, מותר לו גם לקבוע את משמעותו. מגבלת המילים ב-Hint Fiction היא, לפי המאמר, 25 מילים בלבד. לא משאיר הרבה מקום לשטויות, אבל עדיין, ארוך בהרבה מהסיפור הנודע, בן שש המילים, שכתב המינגוויי (שגם הוא מוזכר - ואפילו מצוטט בשלמותו! - במאמר).

ואם זה לא מספיק לכם, סוורטווד גם הכריז בבלוג שלו על תחרות נושאת פרסים לכתיבת ה-Hint Fiction הראשונים בעולם. הדד-ליין הוא ה-30 באפריל, ואת הסיפורים צריך להגיש באמצעות הקלדם כתגובות לפוסט. מה שבטוח, זה חדשני: נכון שספרות קצרה רחוקה מלהיות חידוש בפני עצמה, אבל לא נראה לי שקרה אי-פעם בעבר שקיצור הפך לפופולרי בגלל סיבות טכנולוגיות (אפילו הטלגרף, שבו כל מילה עלתה כסף, לא גרם לאנשים לחשוב על ספרות בצורה טלגרפית).

עד היום, כתיבה בקיצור נעשתה כאקט חיובי (לא במובן הערכי, אלא הפעלתני), מתוך רצון לכתוב דווקא ככה - אבל נראה שכרגע היא מתחילה להפוך לאופציה קוסמת כאקט שלילי דווקא, כמעשה של ייאוש מכתיבה ומקריאה של טקסטים ארוכים. ובמיוחד, ייאוש מהרעיון שיהיו בכלל קליינטים לטקסטים שאינם באורך של SMS. או בשלוש מילים קצרות וממצות: Post Literate Society.

danext@gmail.com

אלה מבינינו שהיו במצב צבירה מוצק בשנות ה-90 המוקדמות בוודאי זוכרים את ההארד-דיסקים הראשונים. הם היו בנפחים מדהימים של 10, 20 או 30 מגה, ואף אחד לא הבין למה צריך כאלה כמויות אדירות של מקום: אחרי הכל, כולנו הסתדרנו יפה מאוד גם עם פיסות פלסטיק בנפח היסטרי של 720K. אבל עם האוכל בא התיאבון, והשאר הוא היסטוריה. ככל שהנפחים גדלו, כך עלתה בהתאמה גם היכולת למלא אותם עד אפס מקום וגם לדרוש עוד.

זה, כנראה, מה שעומד לקרות עכשיו גם עם טכנולוגיית האי-ספר. כולם שואלים "מי, בשם אלוהים, צריך מכשיר קריאה עם זיכרון שיכול להחזיק מאות ואלפי ספרים?", אבל לא לוקחים בחשבון שהזיכרון הזה הוא פרצה בגודל מדבר סהרה, שקוראת לפורצים בגודל זהה. הטכנולוגיה הרי כבר שם, ואם נסתמך על ניסיון העבר, היא תימתח עד קצה גבול היכולת שלה. אבל איך? קבצי טקסט הם הרי הקטנים ביותר בדרישות הנפח שלהם. התשובה היא, כנראה, שהספר עצמו יגדל וישתנה לבלי הכר. בדיוק כמו שמשחקי המחשב נכנסו פעם בקלות לדיסקט עלוב, והיום אפשר בקושי להכניס אותם לדיסק DVD.

את הכיוון הזה מסמנת הוצאת רנדום האוס, שהכריזה בפסטיבל הספרים בלונדון על "השקת" "אי-ספרים משודרגים" (ההפרדה במרכאות מכוונת; אני פשוט לא מוכן לתת לגיטימציה למילה "השקה"). שיווקם של עשרה כותרים כבר התחיל, בינתיים בבריטניה. מה פירוש "משודרגים"? לפי ההודעה לעיתונות, הספרים האלה "מציעים מגוון של תוכן נוסף כמו סרטי וידאו, משחקים, חידונים, תמונות, ראיונות עם סופרים, גרפיקה אינטראקטיבית ובחירה בקריאה או בשמיעת הטקסט בתחילת כל פרק".

היוזמה הזאת נקראת Book and Beyond, ובאתר הבית שלה אפשר ללמוד עוד על התוכניות של ההוצאה לשינוי פניהם של האי-ספרים. כבר בעמוד הראשי נכתב ש"התוספות מגדילים את נפחו של קובץ האי-ספר, עד פי 300 מהנפח הרגיל". כתוצאה מכך, ההוצאה ממליצה לקרוא את הספרים במחשב ולא במכשירי קריאה. ממילא, כל התוכן הנוסף פועל רק במחשב, כי הוא מצריך תוכנת קריאה מיוחדת של אדובי.

להתנפחות הזו יש השלכות מרחיקות-לכת. לדוגמה, אחד הספרים שמוצעים למכירה הוא בנפח כולל של 496 מגה, בעוד שהזיכרון הזמין של סוני רידר הוא רק 420 מגה (ניתן להרחבה עד 32 ג'יגה עם כרטיסי זיכרון), ושל קינדל 2 - 1.4 ג'יגה (אין אפשרות הרחבה). כשמדובר בקבצי אי-ספר רגילים, של טקסט בלבד, קינדל 2 יכול להחזיק 1,500 ספרים - אבל כשזה מגיע לאי-ספר "משודרג" בגודל כזה, המספר יורד ל… פחות משלושה.

אם אגיד שההבדל הוא דרמטי, זה יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. נכון, לא כל ה"משודרגים" גדולים כל-כך, אבל גם בשאר, הנפח הממוצע הוא כמה עשרות מגה-בייטים. מה שמעמיד באור קצת אירוני את המשפט הבא, שמופיע (באתר של אמזון) ברשימת השיפורים שהוכנסו לקינדל 2 לעומת קודמו: "…אתם יכולים להחזיק 1,500 כותרים, כך שכבר אין צורך בחריץ הרחבה לזיכרון נוסף". כן, החברה הסירה את אופציית ההרחבה בדור החדש של המכשיר, מתוך התפיסה המוצדקת (לשעבר) שהנפח הזה הוא די והותר לכל קורא נורמלי.

אם היוזמה של רנדום האוס תתפוס ותסחוף אחריה את שאר הענף, והאי-ספרים יהפכו לממותות מולטימדיה, אפשר לצפות למירוץ חימוש של נפחי זיכרון במכשירי הקריאה. הבעיה היא שברגע שהנפחים האדירים יהפכו לנורמה, גם הציפייה למילוים תיעשה אלמנטרית. בדיוק כמו שהיום, סרט בעותק DVD שאין בו תוספות זוכה לגינוי מהמבקרים, שלמדו לקחת כמובן מאליו את קיומו של "ערך מוסף". או שמשחק מחשב עם דרישות נפח שמתאימות ל-1998, על משמעויותיהן התוכניות, ייתפס היום כמיושן ואבוד מראש.

בקיצור, יכול להיות שאנחנו על סף שלב טכנולוגי שיגרום לשינוי גדול במהותו של הדבר שנקרא "ספר". גם להתפתחות טכנולוגית קטנה כזו יכולה להיות השפעה נרחבת, במיוחד במישור התודעתי - זה קרה בלי סוף פעמים בעבר, כך שאין לדעת.

מוזר, אבל נראה שהאיום הראשי על הספר כיצירה טקסטואלית טהורה הוא, כרגע, דווקא בעובדה שטקסט תופס מעט מקום בזיכרון, מה שגורם לו להיראות כמי שלא מצדיק את קיומו של זיכרון בנפח עצום. ככה זה: ברגע שהשבילים יורחבו כדי שהממותות יוכלו לעבור בנוחות, לא בטוח שהעכברים יוכלו למצוא בהם את דרכם.

danext@gmail.com.