הקורא המדומה
בהצבעה היסטורית במליאת האו"ם הוחלט פה-אחד (חוץ מצפון קוריאה ובחריין, שנמנעו) שאני צריך כמה ימים רגועים כדי למלא את המצברים. לכן הפוסט הזה - כמו, קרוב לוודאי, שאר הפוסטים השבוע - יהיה קצר. מי שמכיר ציטוטים של מפורסמים מתים בשבח הקיצור, זה הזמן להיזכר בהם ולהנהן בהתלהבות.
טוב, קודם כל, המאמר הזה בוול סטריט ג'ורנל. הכותב, סטיבן ג'ונסון, מתחיל בנימה אופטימית על היתרונות הבלתי-מוכחשים של הקינדליזם ומפעל סריקת הספרים האדיר של גוגל, אבל מהר מאוד עובר לצדדים המטרידים.
הוא, ממש כמו עבדכם, חושב שהטכנולוגיה תשפיע גם על הספרים עצמם, ולא רק על הדרך לקרוא אותם. בעיקר באמצעות שילובם הבלתי-הפיך בהסחות דעת מסיביות; סוף עידן הקריאה כפעילות שמתבצעת לבד ובריכוז עמוק; והטוב מכל - סופרים שירצו תשומת-לב וקהל, יצטרכו לכתוב מראש את הספרים שלהם בצורה שתקבל תוצאות טובות בחיפוש של גוגל. נשמע כמו סאטירה לא רעה, אבל מצד שני, אם זה קורה באתרים היום, למה לא בספרים מחר.
ואם כבר הסחות דעת - המגה-עיתונאי דייוויד פוג מזמין את חסידי ציוציו הדיגיטליים לכתיבה משותפת של (עוד) ספר טוויטר. על הדרך הוא גם שולף בנונשלנטיות את מספר ה"עוקבים" שלו - 200,000. לפחות למדו משהו מהפייסבוק, ונפטרו מהיומרה לקרוא לזה "חברים".
אני, אגב, מציע לסוגה האנושית החדשה הזו את הכינוי שפוטוויטר - מישהו שהפך לשפוט שלך בטוויטר. אחרי הכל, קוראים הם לא, גם לא חברים, רק צרכנים די נלהבים של רסיסי הרוק שבוקעים מפיך בזמן שאתה מכחכך ומתכונן לומר משהו משמעותי, שלעולם לא מגיע. כן, תמיד אפשר לסמוך על האמריקאים שימציאו צורות מידבקות של אינפנטיליות, ועל שאר העולם - שייקח נשימה עמוקה וישאף את הנגיף פנימה באהבה. עם כאלה מגיפות, מי צריך את שפעת החזירים.
danext@gmail.com
27 באפריל, 2009 בשעה 0:59
עצה מקורא שהוא גם בלוגר (זאת אומרת, אני): אל תכריח את עצמך לכתוב פוסטים. אולי זה עובד בכתיבת רומנים, אבל זה לא עובד בפוסטים. הבלוג שלך מוצלח לא כשהוא מביא פרשנויות מכתבות בחו"ל אלא כשאתה מביע עמדות עצמאיות ורעיונות משלך. כאלה לא באים (באיכות טובה כלומר) כל יום. אתה בלוגר טוב, אפשר להיות עוד יותר טוב (ולפרסם קצת פחות).
27 באפריל, 2009 בשעה 20:42
הבעיה היא שאם משאירים הכל לטיפולו של החשק, מקבלים בלוג מאוד לא סדיר - ובסופו של דבר לא רלוונטי. ברור לי שהכי מעניין לקרוא פוסטים שבאים רק ממוחי הקודח, אבל אני חושב שיש ערך גם במעקב רציף אחרי תופעות בתחום שאני עוסק בו. בשביל זה צריך קצב ידוע מראש, כמו עיתון, שאתה יכול לסמוך עליו שיגיע ביום הקבוע. אמנם כבר מזמן טענתי שצריך להתחיל להוציא עיתונים אי-רגולריים, רק כשיש מספיק חומר טוב, אבל רוב העולם לא חושב כמוני
היה לי כבר בלוג ב"תפוז", ובעיניי ההבדל הוא במחויבות: כשאתה אחד מתוך מיליון בלוגרים, לא קורה כלום אם לא תכתוב כמה ימים או שבועות. כשאתה מגדל אתר עצמאי, צריך להזיז את התחת בשביל הקוראים גם כשפחות בא לך. אני לא מגרד מעצמי דעות ורעיונות כשהם אינם, רק מוריד קצת את המפלס של עצמי ומעלה את מינון ה"תראו מה קורה שם בחוץ".
אבל בהחלט ייתכן שיגיעו ימים יותר רגועים, שבהם ארשה לעצמי פחות סדירות.
28 באפריל, 2009 בשעה 12:46
זה בסדר גם לספר על אחרים. תמשיך, תמשיך…