חצי-עובדתי
מי צריך את כל ה"צריך" הזה, שמנקר בעורפנו וצורח באוזנינו פקודות התנהגות מטעם חברה מדומיינת? כנראה שהרבה מאוד אנשים לא יכולים בלעדיו. גם הפרופסור לספרות מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, וולטר בן מייקלס (אין קשר לוולטר בנימין), שדבריו מופיעים בכתבה של הניו יורק אובזרוור.
בפאנל בהשתתפותו, שנערך בספריה הציבורית של ניו יורק, מייקלס טען שסופרים צריכים לכתוב על נושאים חברתיים ואקטואליים על סדר היום הציבורי כדי להיחשב לאמנים טובים. הוא "האשים" שלושה סוגי סופרים - אלה שמתרכזים בעולמם האישי, אלה שממקמים סיפורים בתקופות קשות עבר ואלה ש, שומו שמיים, מתמקדים בדמויות אינדיבידואליות ולא בנסיבות החברתיות שמשפיעות על הדמויות האלה.
מייקלס טען, לפי הכתבה, שסופר שמשתייך לאחד הסוגים האלה לא יוכל ליצור אמנות גדולה, אלא אם ישנה את דרכו הנלוזה. בתור מודל חיובי הוא מביא את דייוויד סיימון, יוצר סדרת המשטרה The Wire שמתארת את המציאות המרה עד מאוד בעיר בולטימור. אגב, אני בדיוק בעיצומה של התמכרות קשה לסדרה הזו, והיא באמת מצוינת. כל אמן יכול ללמוד ממנה הרבה, אבל מכאן ועד לאמירה שכולם חייבים/צריכים/אמורים/רוצים-ולא-יודעים-שהם-רוצים לכתוב סיפורים שנראים כמו גרסה נרטיבית של תיאוריית האימפריאליזם של לנין, או משהו כזה, המרחק עוד רב.
בכל מקרה, הרעיון כאן הוא לא לנהל ויכוח על איזה "צריך" נקודתי, אלא רק להזכיר שאין, לא היה ולעולם לא יהיה באמנות שום בסיס שעליו אפשר לבנות "צריך" כלשהו. בסך הכל, שייתנו לאמנים לעשות את מה שהם רוצים (כל עוד זה לא פוגע בזכויות של אחרים), ומה שייצא טוב - טוב. מה שלא טוב - לא טוב. מאוד פשוט והגיוני.
זה גם המקום למחזר את העצה שלי לכל הצריכניקים עלי אדמות: מי שנדמה לו שמשהו צריך, פשוט מוכרח, להיעשות על-ידי אחרים, שיפסיק לכלות אנרגיה בכעס על כך שהם לא מבינים את זה - ופשוט יקום ויגשים את הרעיון בעצמו. פתאום זה לא כל-כך קל, מה?
ועוד הערה קטנה: תמיד מוזר לי לשמוע על ניסיונות קדחתניים ליצור אמנות שתיראה ותפעל כמו המציאות, תגיב עליה ותטפל בה. למה? כי אחרי הכל, גם האמנות עצמה היא חלק מהמציאות, כך שאפשר לומר שלא משנה מה עושים, היא תמיד תהיה ריאליסטית.
אפילו ציור אבסטרקטי נוצר במציאות, מתקיים בתוכה ומנהל איתה קשר - אפשר לומר בעל-כורחו. אז בעצם, מייקלס יכול להירגע: גם כשמישהו יושב בחדרו המחניק וכותב על מסעותיו החלליים בחברת מדוזות ממאדים, זה ריאליזם הארד-קור. אולי כשיהיה אפשר, מבחינה טכנית, ליצור אמנות מחוץ למציאות, ה"צריך" שהוא ניסח ייראה יותר מעניין.
danext@gmail.com
תגים: ארה"ב, ביבליומניה
30 באפריל, 2009 בשעה 10:53
אפרופו כתיבה שמתארת בדיוק את המציאות - יש סיפור קצר של בורחס (אני לא זוכר איך קוראים לו והמדף רחוק) שמספר על מפה כה מדוייקת שמתארת כל רחוב וכל פינה וכל אבן שפה שבורה בפינת רחוב מסויים. קנה המידה, לכן, חייב להיות 1:1 וכמובן שהמפה הזו חסרת תועלת לחלוטין.
1 במאי, 2009 בשעה 23:25
לאורן - אולי בכל זאת תמצא את שם הסיפור ותחלוק? נשמע מעולה
2 במאי, 2009 בשעה 0:52
קשה יהיה מבחינתי להסכים יותר. אני לא רואה שום סיבה שהאמנות 'צריכה' לעשות משהו, פרט ללהיות.
5 במאי, 2009 בשעה 15:22
רון - אני פשוט לא מוצא את הספר. או שנתתי למישהו או שהוא נקבר תחת ערמות ניירת.
כנראה שזה הסיפור שנקרא במקור Del rigor en la ciencia
ובאנגלית On Exactitude in Science
אבל אני לא זוכר את השם העברי.
בכל אופן בויקיפדיה זה כך: http://en.wikipedia.org/wiki/On_Exactitude_in_Science
ומשפט המפתח הרלוונטי לפוסט הוא שבגלל שמאוד קשה להשתמש במפה מפאת גודלה:
"we now use the country itself, as its own map, and I assure you it does nearly as well."