ליבריסטאן

הפעם, לפני שמגיעים לעניין עצמו, אני מוצא לנכון להתחיל באזהרת ספוילרים - של מצב הרוח. מי שאוהב ספרים, לא משנה כמה הוא ליברלי ופתוח לחידושים, קרוב לוודאי שלא יאהב לקרוא על התוכניות של היזם בראדלי אינמן לעתיד הספרות.

היוזמה של אינמן, שעליה מסופר בניו יורק טיימס, עונה לשם Vook: פלטפורמה טכנולוגית שתשלב טקסט, וידאו ורשת חברתית בסגנון טוויטר לתוך משהו שאמור להיות מין ספר מולטימדיה, שבו כל הגורמים האלה פועלים יחד בו-זמנית על המסך.

זה עשוי להישמע כמו התגלמות הטקסטופוביה, כמו הכניעה האחרונה או הלפני-אחרונה למגיפת ה-ADHD שמשתלטת על העולם, אבל הממציא לא מתרגש: "אני לא חושב שאנחנו מעמידים בסכנה את המילה הכתובה. אנשים ימשיכו לקרוא, רק בדרכים חדשות. הספרים סוף-סוף עולים לרשת, אבל הם מאוד חד-ממדיים. אני חושב שאנחנו יכולים לערוך ניסויים ולעשות את זה טוב יותר". מילון הניו-ספיק השלם בוודאי ישמח להתעדכן בהגדרה החדשה הזו של המילה "טוב".

הצורך הבלתי-נשלט להמציא מחדש את הגלגל הספרותי לא נגמר, כמובן, בזה, כמו שראינו כבר במקרה של ספרי הטוויטר למיניהם. והנה עוד חידוש מרענן, שצץ ממש עכשיו: ספר שכתוב על טבלת אקסל, או בלשונם של האמריקאים שאוהבים להמציא כינויים "מגניבים" (יש לבטא: "טיפשיים") בני מילה אחת לכל דבר - Novexcel.

להמצאה הזו אחראי דייוויד נייגרן, ואת הספר, Under The Table (שימו לב למשחק המילים!) אפשר להוריד ולקרוא בלינק שלמעלה. התוצאה מזכירה תסריט לקולנוע או לטלוויזיה: ההתרחשויות מחולקות לסצנות ממוספרות, והמלל מופיע בעמודות נפרדות - אחת ל"פעולות", השנייה לדיאלוג, והשאר למחשבותיהן של הדמויות תוך כדי מה שקורה בשתי העמודות הראשונות. זה ניסוי לא בלתי-מעניין, אבל בתור חוויית קריאה שאפשר באמת להתעמק בה - ובכן, בהצלחה.

מה שקצת קשה להבין הוא למה, מלכתחילה, מתעקשים לקרוא לדברים כאלה "ספר". רוצים להמציא דרכים חדשות לספר סיפור? כאלה שמשלבות קריאה עם צפייה בווידאו, או קריאה עם הקלדת SMSים תזזיתית, או קריאה דרך מראה מפוחמת תוך כדי ריקוד על הבהונות והשמעת מחרוזת שירי עם אוקראיניים? - אין שום בעיה, אבל למען השם, תמציאו לזה שם חדש. המילה "ספר" כבר תפוסה על-ידי משמעות מוגדרת, ומה שאינו ספר לא יכול להיקרא ככה (גם לא בפרפראזות ובמשחקי מילים על "ספר").

לכנות טקסטים נרטיביים שמועברים דרך טוויטר, או בשילוב וידאו, או כל יצור היברידי אחר, בשם "ספר" זה מוצדק בערך כמו לכנות את הקולנוע בשם "אופרה". הרי בשניהם יש בדרך כלל עלילה דרמטית, דיאלוגים ומוזיקה, ושניהם מוכנים למכור את נשמתם בשביל לרגש את הקהל. אבל אנחנו לא קוראים להם באותו שם, כי ברור לנו שהם לא זהים בשום אופן, ואפילו לא דומים.

אמנם, לשפוטי הטכנולוגיה כבר יש תשובה מוכנה לזה. הם טוענים, כמו אינמן, משהו שאפשר לסכם במילים "יש מקום לכולם": צורות נרטיביות חדשות לא מסכנות את הספר, אלא רק מתקיימות לצדו. אבל כדי שזה יהיה נכון, צריך קודם להפסיק להחזיק את המקל בשני קצותיו.

ההיצמדות למילים "ספר" ו"ספרות" נובעת, די בבירור, מהמעמד התרבותי הגבוה של האמנות שקשורה בהן. השאיפה היא כנראה להאציל משהו מהמעמד הזה גם על אמנויות חדשות, שנהנות להיקרא "ספרות" רק כשזה נוח להן, ובשאר הזמן מתנהגות יותר כמו קונסולת משחקים (בערך כמו שהרבה נשים הן "פמיניסטיות" רק כל עוד אפשר להרוויח מזה משהו, ומפסיקות להיות כאלה כשצריך לשלם על זה מחיר).

כך שאם יש אמנויות שרוצות להמציא מחדש את היחס בין קהל לטקסט, הן לא יכולות גם לטעון שהן המשך הגיוני לספרות - כי הן לא. כשהן קוראות לעצמן בשם המחייב הזה, הן רק דוחקות החוצה את הספרות האמיתית, וגורמות לכך שהיא לא תוכל להתקיים לצדן. באופן הזה הן מגשימות בפועל בדיוק את הדבר שמוכחש על-ידיהן.

אחרי הכל, אם הקולנוע, בראשיתו, היה קורא לעצמו "אופרה" או "תיאטרון", אף אחד לא היה מוצא סיבה להמשיך ולקיים את הסוגים ה"מיושנים" של "אותה אמנות" (זה בערך כמו הרעיון שהוליווד של 2009 תעשה, רק מתוך נאמנות למסורת, סרטים בשיטות של שנות ה-50). אז שהגאדג'טיסטים הטקסטואליים יעזבו כבר בשקט את הספר המסכן, ויתנו לחידוש שלהם שם פנוי, שגם יהיה יותר מתאים לאופי שלו. ההצעה שלי: "SMS פסיבי".

danext@gmail.com

תגים: אי-ספר, טכנולוגיה, ניו יורק טיימס

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום ראשון, 5 באפריל, 2009 בשעה 14:11 תחת הקטגוריות כללי. אפשר לעקוב אחר התגובות לפוסט הזה באמצעות פיד RSS לתגובות. אפשר לכתוב כאן תגובה, או לכתוב בבלוג שלך פוסט כתגובה ולשלוח טראקבאק.