מורדי האמזונס
אחת מנקודות התורפה המרכזיות, שזוהו כבר בשלב מוקדם במעבר מהדפוס לאי-ספרים, נגעה לשאלת התמחור: עד כמה, אם בכלל, יהיה אפשר לשכנע אנשים לקנות ספרים לא מוחשיים בכסף מוחשי. גם כאן כבר סיפרתי כמה פעמים על הדאגה מפני התוצאות ההרסניות, שעלולה לגרום התבססותו של האי-ספר לעצם הרעיון שספרים הם סחורה שראוי לשלם עליה.
ועכשיו הדיון מתחיל לעבור משלב התיאוריות לשלב המעשים: קבוצה של לקוחות בעלי קינדל, שקונים ספרים דרך אמזון, יזמה חרם על כל אי-ספר שמחירו עולה על 9.99 דולר. באופן די אירוני, יוזמת החרם מתפרסמת באתר של אמזון עצמה, שמאפשר ללקוחות לפתוח פורומים ולקיים בהם דיונים. אפשר להניח שלא על דיונים כאלה חשבו שם, אבל בינתיים, השיטה מנוצלת לטובת המאבק החדש.
יוזם החרם טוען ש"מחירי [הספרים של] הקינדל ממשיכים לעלות", וכצעד נגד, קורא ללקוחות להשתמש בפונקציית התגיות המובנית באתר ולתייג כל אי-ספר שמחירו גבוה מדי בתגית "9.99boycott". מתחת לצעדים האופרטיביים, הוא גם מסביר למה החליט לפתוח בחרם הזה.
"ספרי קינדל די דומים לכרטיסי קולנוע", הוא כותב. "בעוד שאתם יכולים לקרוא מחדש את הספר, אתם לא יכולים: לתרום אותו לספרייה; למכור אותו לחנות ספרים משומשים; להעביר אותו לחבר". ואחר-כך מגיעה הנקודה החשובה והמטרידה באמת, מנקודת המבט של עתיד האי-ספר (ההדגשות במקור): "בספר הזה אין נייר, ולכן אין בו עלויות ייצור. ההוצאה לא צריכה לשלם על נייר, דבק, זמן הדפסה, עובדי דפוס, ביטוח, דיו, ארגזים או משלוח. אמזון לא צריכה לצייד את המחסנים שלה, לשלם לעובדים כדי לטפל בהזמנות, או לשלם על משלוחים. המחיר צריך לשקף את העובדות המאוד חשובות האלה".
וזאת בדיוק הסכנה שאליה התכוונתי: טכנולוגיית האי-ספרים, כיאה לשם שהדבקתי לה, מועדת לגרום לאי-הבנות. למחשבה הפופוליסטית קל ליצור בעניינה תפיסות מוטעות שיכולות, אם יצליחו להשתרש, להרוס לגמרי את האפשרות למכור ספרות בכסף. טענותיו של יוזם החרם אולי נשמעות הגיוניות, אבל כזכור, רק לפני שבועיים ציטטתי כאן (בפוסט הזה) את נייר העמדה של התאחדות ההוצאות SNF בצרפת - שמסביר למה עלות ייצורו של אי-ספר שווה, לפחות, לזו של ייצור ספר רגיל, בגלל הוצאות מסוגים חדשים שמקזזות את החיסכון בהוצאות הדפוס, ועוד גורמים שעליהם תוכלו לקרוא שם.
את הנתונים האלה לא תמצאו בפוסט של יוזם החרם, אבל אפשר להניח שהקהל ישמח להצטרף ליוזמה בלי לדקדק בפרטים. כל זה קורה, צריך להזכיר, במצב שבו מחיר ספר הוא בסביבות ה-40 שקל - סכום הוגן ונמוך, שאנחנו, בישראל, יכולים בעיקר לחלום עליו.
אלא שפתאום, כשעוברים לממלכה הדיגיטלית, סכום כזה נראה ללקוחות אבסורדי ומכעיס (קצת מזכיר את האנשים שנוסעים להודו ומתחילים להתמקח ולזעום על הפרשים של כמה אגורות). זה לא מבשר טובות למודל הקיים, שלפיו אנשים משלמים בכספם על ספרים שהם קונים, ובכך מתאפשר לסופרים ולאנשי המקצוע בתחום להתקיים ולהמשיך ליצור ספרות.
אם הוויכוח באמת היה על מחיר, אפשר היה אפילו לשמוח עליו. אבל כשקוראים טוב את רשימת הסיבות שהביא יוזם החרם, למה מחירו של אי-ספר לא צריך להיות גבוה מ-9.99 דולר, מגלים משהו מוזר: ה"עובדות" שם לא קשורות לסכום הזה דווקא. אפשר למחזר אותן שוב ושוב כדי לטעון נגד כל מחיר אחר שלא ימצא חן בעיני הקונים. ובאותה מידה, הן יכולות גם לשמש כטיעון תקף לתחנה האחרונה ברצף הלוגי הזה, זו שלפיה אי-ספר לא צריך לעלות אפילו סנט אחד: הרי אם באמת אין עלויות, אין סיבה שמישהו ישלם משהו מלכתחילה. וההמשך? הוא, בוודאי, עוד יבוא.
danext@gmail.com