נובל באגרטל
לא רק אצלנו עושים ניקיון כללי באפריל: וושינגטון פוסט פרסם פרויקט מיוחד תחת הכותרת "מה הדברים שאנחנו יכולים לחיות בלעדיהם?". בין עשרת הלא-נחוצים ביותר, לדעת הכותבים, אפשר למצוא את האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, את מוסד נשף הסיום בבתי הספר, את משרת סגן הנשיא, את הטלוויזיה (כולה) ואפילו את הקביעוּת באקדמיה (לפחות לדעת פרנסיס פוקויאמה).
ועכשיו לחלק הספרותי: מארי אראנה, סופרת ולשעבר עורכת מוסף הספרים של הפוסט, תרמה לרשימה מאמר שמסביר "למה אנחנו צריכים להיפטר מפרס נובל לספרות". את המאמר אפשר לקרוא כאן, והסיבה שאין לינקים לפרויקט כולו היא ששם הקריאה דורשת רישום (אם אתם בכל זאת במצב הרוח המתאים למילוי טפסים והמצאת סיסמאות, אפשר להגיע לשאר חלקי הפרויקט בצד שמאל של המאמר).
אז למה צריך לבטל את פרס נובל לספרות? אראנה טוענת שזה מגיע לו כי מאז ייסודו, "הנובל הוכיח נטייה עוצרת נשימה לרומם כישרונות ספרותיים זניחים. מהראשון לאחרון - מסולי פרודום הנשכח (1901) ועד ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו (2008) הגחמני והרגשני - הבחירות העידו על היעדר שיפוט ביקורתי ועל התפלשות בקנאות פוליטית". אגב, בועז כהן כתב כבר בסוף 2006 פוסט ארוך ומפורט, שמציג את הפרס במלוא עליבותו ועושה את זה בצורה משכנעת הרבה יותר מהאייטם הקצר של הפוסט.
"לפי הספירה שלי", אראנה כותבת לקראת הסוף, "15 מתוך 105 חתני הפרס אכן היו ראויים לו". והיא גם מזכירה כמה מאלה שלא נמצאו טובים מספיק על-ידי הוועדה בסטוקהולם במשך השנים: טולסטוי, ג'ויס, פרוסט, קפקא, הנרי ג'יימס, קונרד, בורחס, בולגקוב ועוד. רק "כמה ענקים" הצליחו לדבריה לזכות בפרס - ביניהם הרמן הסה, אנדרה ז'יד, ט"ס אליוט וויליאם פוקנר.
כשמסתכלים על השמות האלה, הטיעון של אראנה נעשה ברור לגמרי: מבחינתה, פסגת הספרות היא אזור מצומצם וגבוה מאוד, ורק כישרונות מהסוג הזה ראויים להיחשב כמי שהגיעו לשם. זו תזכורת חשובה בתקופה שבה ההר הספרותי הפך ממשולש שווה-שוקיים מחודד לטרפז קהה - להר שולחן בעל פסגה נמוכה ורחבה, מאופק לאופק, שבה יש מקום לכולם.
ועדת הנובל אמנם טורחת תמיד לבחור את הסופרים הכי אזוטריים, כנראה "כדי שלא יגידו" שהיא מתחנפת לטעם ההמון, אבל הבחירות שלה רק מוכיחות את העובדה העצובה באמת: אין שום קשר מחייב בין אליטיזם לבין טביעת עין לאיכות. כנראה שלהיות משכיל ומתוחכם זה תנאי הכרחי, אבל הוא רחוק מלהיות תנאי מספיק.
danext@gmail.com
19 באפריל, 2009 בשעה 15:45
הי, ומה עם בקט? הוא לא ברשימת הענקים שזכו לפרס נובל?
בטח יותר חשוב מהרמן הסה, עם כל הכבוד. פוי.
וחוץ מזה בשנים האחרונות לא תמיד בוחרים סופרים אזוטריים ועדיין הבחירות גרועות.
20 באפריל, 2009 בשעה 1:09
פרס נובל לספרות הפך מזמן לדרך לתת חיזוקים חיוביים ותמריצים לסופרים שמביעים עמדות פוליטיות לא פופולריות בנושאי זכויות אדם וחירות. אפשר באותה מידה לקרוא לו פרס נובל לזכויות אדם ולתת אותו לשולמית אלוני.
חוצמזה, שאין דרך בעולם, שאפשר לשכנע אותו שעמוס עוז לא קיבל פרס נובל אלא פרט לעובדה שהוא ישראלי.
20 באפריל, 2009 בשעה 10:53
לנשמה אחות: כתבתי שהיא ציינה שחלק מהפרסים (קצת יותר מעשירית) הגיעו לדעתה לזוכים. במאמר היא לא ציינה את שמותיהם של כל ה-15, ואפשר להניח שהוא ביניהם.
לנמרוד: זה נכון, ואולי באמת היה עדיף שהיו קוראים לו ככה… כי כל מה שהצליחו להשיג בזה הוא חיזוק האווירה הבעייתית שלפיה ספרות טובה = הבעת הדעות הפוליטיות "הנכונות". ואלוהים, כמה שאין קשר בין הדברים. הרבה מילים רעות נכתבו בגלל המשוואה הטיפשית הזו.
25 באפריל, 2009 בשעה 20:36
ספק רב, אם קביעתה שיש רק 15 זוכים ראויים מתבססת על היכרות ממשית עם כתבי כל הזוכים. בעשור האחרון, לפחות שלושה זוכים (נאיפול, קרטס וקוטזי) הם פגיעות בול.
חשיבותו המרכזית של הפרס היא אולי בהעמדת הספרות (דווקא הספרות, ולא שום אמנות אחרת) במישור אחד עם ענפי המדע והרפואה, כדרך להביא ברכה לאדם. ספק אם מיליארדר בן-זמננו שהיה מייסד פרס לתועלת האנושות היה נוהג כפי שנהג אלפרד נובל.
אגב, הכנסתו של השיקול הפוליטי היא במסגרת המנדט של ועדת הפרס, כפי שנוסח על-ידי נובל. יצירתו של הסופר הזוכה צריכה להיות לא רק טובה אלא גם אידאליסטית.