ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2009"

צליעה לרוחק

יום שבת, 30 במאי, 2009

אחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי בחיי היתה להימנע מתחרויות כתיבה. נכון, ממילא לא עשיתי את זה לעתים קרובות - רק איזה פעמיים שבהן שלחתי משהו לתחרות של הארץ - אבל הפעמים האלה בהחלט הספיקו לי כדי להבין שמקומי לא בשק הדואר של חבר השופטים, רגע לפני ששולפים את המעטפה שלי ומניחים אותה לבחינה מעמיקה בין הבורקס לאורנג'דה.

בגלל זה הופתעתי לגמרי כשהשתתפתי, בניגוד לכל תכנון מוקדם, בתחרות סיפורי ה-SMS של מפעל הפיס. כל עניין התחרות חלף לי לגמרי מעל לראש - ידעתי שהיא קיימת, ואפילו התייחסתי אליה כאן, אבל הידיעה הזו לא גרמה לי לעשות כלום בנידון. אלא מה? ביום האחרון לתחרות קיבלתי שיחת טלפון מחבר, שדיבר איתי על משהו שקשור לתחרות. ואיכשהו יצאתי מהשיחה עם חשק לשלוח משהו. התברר שהיו לי כמה רעיונות מוכנים, שחיכו בדיוק ליום שבו מישהו ייתן להם מסגרת אולטרה-קצרה כזו. אז מחלתי על כבודו של חשבון הסלולרי שלי ועשיתי את המעשה.

משום מה היתה לי אפילו תחושה שאזכה, אבל כידוע, בסופו של דבר זה לא קרה. דעתי על הסיפורים הזוכים תישאר, מטעמי אתיקה, אסתטיקה ופואטיקה גם יחד, נעולה בכספת למשך 99 שנה (ואני מצטט מתוך התקנון הפרטי שלי: "ההשתתפות בביקורת על זוכים בתחרויות אסורה על המפסידים ועל בני משפחותיהם").

בכל אופן, אני עדיין שמח שההשתתפתי, כי זה נתן לי אפשרות לתצפת מקרוב על חיה חמקמקה במיוחד - "הכותב המחכה לתוצאות". במשך כמה ימים, מיום חמישי שבו נסגרה התחרות ועד יום פרסום רשימת הזוכים, החיה הזו התנחלה בתוכי ואיפשרה לי - שלא מרצונה, כמובן - לתעד את כל מעשיה הביזאריים.

כמו הברווזן, שהוא גם יונק, גם מטיל ביצים, גם בעל מקור וגם ארסי, כך גם "הכותב המחכה לתוצאות" הוא תערובת משונה של חלקי חילוף מכל הבא ליד. מצד אחד הוא בטוח בכישוריו, מאמין ביכולתו לנצח, וניחן בדמיון מפותח שמאפשר לו למקם את דמותו בכ-6,548 סוגים מפורטים מאוד של טקסי חלוקת פרסים (כולל צבע הווילונות באולם והדגם שעל עניבת השופט הזוטר בוועדה).

מצד שני, הוא בטוח שתחרויות לעולם לא מסתיימות בכי טוב, וצוחק בבוז על כל פיסת אמונה אופטימית בנידון. המקום השלישי נראה לו כמו האפשרות הריאלית ביותר מבין המקומות נושאי הפרסים. חוץ מזה, הוא בטוח שאפילו אם מישהו ירים טלפון במטרה למסור לו בשורות משמחות, השיחה לא תגיע מסיבות שונות ומשונות. בעיקר טכניות, אלקטרו-אופטיות, קוסמיות וכדומה.

הרגעים המעניינים ביותר במחזור החיים של "הכותב המחכה לתוצאות" - המקבילים במורכבותם למחול החיזור של חיות אחרות - נרשמו ביום שני, שבו התוצאות אמורות היו להתפרסם. ביום הזה הוא השיל את כל רעיונותיו, תכונותיו, מחשבותיו ותוכניותיו לעתיד, והפך להוויה טהורה שכל-כולה המתנה לצלצול המיוחל. אזעקות-שווא - שיחות טלפון אחרות - גרמו לו שוב ושוב להתמוטטות עצבים זעירה.

לקראת סוף שעות האור של אותו היום, "הכותב המחכה לתוצאות" הגיע למסקנה שהביסו אותו, ואז שקע במצב-רוח מהורהר. הוא התחיל לשאול את עצמו למה זה טוב, כל העסק הזה של הכתיבה, ולא הצליח למצוא שום טיעון בזכותו. בבוקר שלמחרת הוא קם אחוז עצבנות עמומה, והלך לדרכו. נשארתי לבד, שוב רגוע ושלו, ושאלתי את עצמי מה פשר החיה המוזרה הזו, ומה היא רצתה מחיי.

התשובה היחידה שמצאתי לכל המשחק המעייף של שליחת טקסט לתחרות (כלשהי, לאו-דווקא הנוכחית) והעלאה באוב של "הכותב המחכה לתוצאות", היא זו: אי-הנעימות המובנית בכתיבה גורמת לכותבים לחפש איזה תמריץ חיצוני שיצדיק את הסבל. כל מה שצריך הוא דחיפה קטנה מאנשים זרים שנתפסים כבעלי סמכות (כאן לא יועילו חברים ושאר משוחדים), שיגידו לך "אתה בסדר!" - ואז אפשר לעלות שוב על העגלה המקרטעת ולהמשיך לנסוע עוד כמה מטרים, עד הקריז הבא.

אבל אחרי שהחיה האבסורדית עזבה והלכה להציק למישהו אחר, הבנתי משהו די נורא: בעצם, אם זאת הדרישה שלנו מהתחרות, אז המצב לעולם לא ישתנה. תמיד נהיה בלימבו מעיק ומטופש, במין אסימפטוטה ששואפת להתקרב אל השבח האולטימטיבי שישים קץ לכל השבחים ויאפשר לנו לכתוב בשלווה בידיעה שאנחנו מוצלחים באופן בלתי-הפיך. אם הכותב לא יכול למצוא משמעות בכתיבה כשלעצמה, עם כל הסבל והדליחות שבה, אז אף סיוע הומניטרי מבחוץ לא יועיל לו.

וכמובן - כל האמור לעיל לא משנה כהוא-זה את העובדה שכמה אלפי שקלים בחינם, במיוחד על משהו שנהנית לכתוב, זה יופי של דבר. הייתי שמח מאוד לקחת את הכסף ולברוח, אבל החלק השני, של היומרה הספרותית שמתלווה לזה? בינינו, אין שום סיכוי שהייתי מאמין למישהו שמכתיר בסופרלטיבים משהו שכתבתי. אמונה ביכולות של עצמך היא רעל קטלני לכל אמן.

כך שאני בהחלט מוכן לומר משהו כמו "חבל שלא זכיתי, כי אני צריך מחשב חדש ואין לי כסף" - אבל בשום אופן לא "חבל שלא זכיתי, כי אני צריך תעודת כשרות אפריורית לכל יצירה שלי מעכשיו והלאה". בקיצור, אם כבר מפעל הפיס, אולי היה כדאי לי להוציא את הכסף שעלו ה-SMSים האלה על טופס לוטו: הרבה יותר כסף, ובלי סכנה שהאגו יתנפח לממדי גודזילה במקרה של זכייה.

נ.ב: מאחר שאלה סיפורים של 140 תווים ומטה, החלטתי לכלול אותם בפוסט לטובת כל מי שרוצה לדעת מה בדיוק שלחתי. אני אישית אוהב בעיקר את הראשון, אבל חובת הדיווח מאלצת אותי להראות את כל השלושה. הקהל רשאי להימנע מהספדים ומביקורי תנחומים. ובכן, הנה הם, נופלי מערכות הפיס לשנת 2009:

  • אקדח ההזנקה ירה. כל האצנים ניתקו ממקומם והתחילו לרוץ, מלבד אחד ששכב ללא תנועה. המזניק חייך ורץ בכיוון ההפוך.
  • מה אם האור בקצה המנהרה, שבו תלינו את כל התקוות, מקורו בכוכב שכבה לפני עידנים, ורק בגלל המרחק העצום מגיע אלינו באיחור זוהרו שכבר מזמן איננו.
  • סופר אחד מאס בספרות המקובלת וניסה לכתוב לראשונה בהיסטוריה סיפור בלי אהבה, משפחה, טירוף או מוות, אבל בטרם הצליח – התאהב באחותו, השתגע והתאבד.

danext@gmail.com

יום הולדת 1.0

יום שלישי, 26 במאי, 2009

לא תאמינו, אבל בדיוק היום הבלוג בן שנה. הוא עלה לאוויר ב-26 במאי בשנה שעברה, ועכשיו, 169 פוסטים מאוחר יותר, אנחנו כאן. היה כיף חיים, רוב הזמן, ואני בטוח שיהיה גם בהמשך. זה המקום להגיד תודה לכם, הקוראים הנאמנים והמזדמנים, על הקריאה ועל הדיאלוג שנוצר כאן. אם יש משהו שאני גאה בו במיוחד, אחרי שנה של פעילות, זה הקהל שהתאסף פה.

כמו שאתם יודעים, הבלוג התעדכן תמיד בימים קבועים, ולמיטב זכרוני לא פספסתי אפילו יום אחד של פרסום. עכשיו, כדי להתאוורר, החלטתי לשנות פאזה: במקום לכתוב תמיד בימים א'-ג'-ה', אכתוב מתי שיהיו לי נושאים מעניינים. לפעמים התדירות תהיה יותר גדולה מזו שאליה התרגלנו, לפעמים יותר נמוכה, אבל ככה כל הפוסטים יהיו בוודאות כאלה שהתחשק לי באותו הרגע לכתוב אותם (כשיש לו"ז קבוע, זה לא תמיד המצב). נראה לי שבאופן הזה, כולנו ניהנה אפילו יותר מהתוצאה.

בכל אופן, כדי לציין את יום ההולדת הראשון של הבלוג, העליתי היום את הסיקוול הרשמי של הפוסט הארס-פואטי מיום כיפור האחרון. למי שזוכר, הבאתי שם רשימה של חיפושים מוזרים בגוגל, שהובילו אנשים לאתר הזה למרות שאין בו שום זכר לצירופי החיפוש. גם הפעם המחפשים הביזאריים לא אכזבו, והנה, לפניכם, המיטב מאז אוקטובר (אז התפרסם הפוסט ההוא) ועד עכשיו.

שתהיה לנו עוד שנה של חיפושים כאלה, וכמובן - של דברים קצת (אבל רק קצת) יותר רציניים. נהניתי מאוד, ואני לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי ההנאה הזאת כאן כדי להישאר. טוב, די עם הרגשנות, בואו נתחיל עם הרשימה. כל החיפושים מובאים בדיוק כלשונם, ומאחורי החזות האבסורדית שלהם נמצאת, אני בטוח, משמעות הקיום התת-הכרתית של המין האנושי. או שלא. אבל עדיין, אם חיפושים כאלה הביאו אנשים לבלוג, אז זה בוודאי אומר משהו גם עליו. יותר טוב מפסיכואנליזה, והרבה יותר זול.

  1. קשרה את הבעל לכיסא ynet
  2. באיזה חנויות אפשר לקנות רובה אוויר
  3. אהוד ברק זעם נרקיסיסטי
  4. אולמי לה פאייט
  5. אחוזת אצילים שוודית
  6. איזה דגי מעמקים יש בסופר
  7. איך אומרים ביקור הגברת הזקנה באנגלית
  8. איך אפשר לכתוב את השם שלי בגרפיטי
  9. איך הופכים משהו קשה לקל?
  10. איך להתקדם באקדמיה
  11. איך מגיעות להשפרצה
  12. איך מסמנים משקל סגולי
  13. איך נראה טלגרף
  14. אמנים שאין להם פנים יפות מפרסמים ברדיו
  15. אנימציות של משחת שיניים
  16. בחורה עם שפה שסועה
  17. ביולי איזה יחידה זה יוצא
  18. בימבה וזעם הרשע
  19. גובה הכנרת לשבוע הזה
  20. דרכי התייעלות גמ"ח
  21. האם לאוויר יש נפח ומשקל?
  22. העצבנות
  23. הרמפרודיט מחקר
  24. זהב לפי מחיר נמאס
  25. כבשים מעיסת נייר
  26. כמה שנים הסינים קיימים
  27. לעצב בובה ולטפל בה
  28. לתרגם פלצנות לרוסית
  29. מוזיקה כורדית להורדה
  30. מורה להשפרצה
  31. נוסחה לתשוקה
  32. סטנד לא סטנדרטי לדיסקים
  33. עובדות מיוחדות על ספרד
  34. פוליטיקה של מקדוניה העתיקה
  35. קסדת גלדיאטורים
  36. שמו של הקנגורו הספרותי
  37. שרק 3 כורדית

danext@gmail.com

הסונטה הסודית

יום ראשון, 24 במאי, 2009

מגירות כל העולם, ואלה שכותבים להן מרצון או מחוסר-ברירה, בוודאי ישמחו לקרוא ולשמוע את כתבת הרשת/רדיו הזו של NPR (הרדיו הציבורי בארה"ב).

הכתבה עוסקת בטענה של החוקר קלינטון היילין, שהיא הבסיס לספר החדש שהוא מוציא עכשיו. לדבריו, יש עדויות מוצקות לכך שמכלול הסונטות של שייקספיר לא נועד כלל לפרסום: זה היה טקסט שהמחבר לא התכוון לשתף בו את הציבור, אבל בעולם המו"לות הפרוע של לונדון במאה ה-17, קרה לא מעט שיצירות פורסמו בלי אישור הכותבים ותוך הפרה מוחלטת של זכויות היוצרים. זה, לטענתו, מה שקרה גם הפעם.

באותו קישור, אחרי הכתבה, אפשר לקרוא קטע מהספר, וגם האופן שבו היילין הגיע לכל הנושא הזה מעניין בפני עצמו: הוא התחיל בכלל ממחקר על בוטלגים (מעין גרסאות פיראטיות) של מוזיקה בשנות ה-70, ואז גילה שגם הסונטות הן סוג של בוטלג, רק הרבה יותר יוקרתי.

אותי זה די מלהיב - המחשבה על כך שמחבר של יצירה כזאת, שזכתה למעמד אלמותי בתרבות המערבית ב-400 השנים מאז פרסומה, בכלל לא רצה לפרסם אותה. הרי אני כל הזמן מנסה לשכנע אנשים, וגם את עצמי, שערכה המיוחד של הכתיבה מתקיים קודם כל בין הכותב לבין עצמו, בלי קשר הכרחי לפרסום. מבחינתי, להצלחה בכתיבה יש רק פירוש אחד: לכתוב משהו שעומד בסטנדרטים של עצמך. זה הכי קשה, קשה הרבה יותר מאשר לקבל תגובות אוהדות מהסביבה. עכשיו נראה שגם שייקספיר חשב ככה, וזה בהחלט עוזר למלחמה בקול הקטן שבאחורי המוח, שמתעקש שכתיבה היא לא יותר מאשר שופוני עם הילה תרבותית, ודורש במפגיע שאתנהג בהתאם.

אני מניח שרבים לא יסכימו איתי, אבל בסופו של דבר, דעתם של אחרים על הכתיבה שלך לא באמת קשורה לכל העיסוק הזה שנקרא ספרות. והכוונה היא לא רק לדעה שלילית, שנוח לנפנף אותה ולהתעלם ממנה - אלא גם ובעיקר לדעה חיובית, זו שנוח באותה מידה להסתמם, להתמכר ולהשתעבד לה. שני סוגי הדעות הם סוג של רעש רקע, מטריד או נעים, שמשכיח את הבעיה האמיתית: התקשורת בכתיבה היא לא בין הכותב לבין הקהל, אלא בין חלק אחד של הכותב לבין חלק אחר בו.

הקהל לא יכול לספק את הדרישה שהכותב מציב לו: לא חשוב כמה שבחים, חנופה והשתפכויות יגיעו מכיוון הקוראים, זה לא באמת ישנה משהו לאדם בעל מודעות עצמית אמיתית. רק האדם האחד מסוגל לזה, בינו לבין עצמו. הרצון שאחרים ייתנו לך את הסחורה הזאת, וכמה שיותר ממנה, הוא מובן וטבעי - במיוחד בתרבות מוכוונת-אגו. אבל בסופו של דבר, אלה רק הגלים שעל פני הים. מה שקורה למטה, בעומק, כמעט לא מושפע מהם, אלא מתנועות ומזרמים שהעין לא רואה.

ועכשיו יגידו: כן, אבל כותב בכל זאת צריך לכתוב לקהל! נכון. אבל לדעתי, זה לא יכול להיות הקהל שמסביבו, זה לא יכול להיות קהל מזוהה ומסוים, שיש לו פרצוף תרבותי ותקופתי קבוע כלשהו. כשאני כותב משהו, אני מייעד אותו לקהל של עוד 200 שנה, שעליו אני לא יודע כלום. זה הפיתרון הראוי לבעיית הקהל - משהו שמסלק אותה מהדרך, כדי שיהיה אפשר להתחיל את ההתמודדות היחידה ששווה משהו בהווה: זו שבה הכותב שם חלקים שונים של עצמו בפינות מנוגדות של הזירה, ושולח אותם להתאבק.

danext@gmail.com

תקצירי קנטרברי

יום חמישי, 21 במאי, 2009

רק ביום ראשון סופר כאן על תקצירי הטוויטר לספרי מופת, ועכשיו מגיע סוג של המשך: אותו קיצור בן תווים ספורים, רק לא במדיום האינטרנטי, אלא בפרסומות לספרים.

לפי הדיווח של marketingmagazine.co.uk, הוצאת פנגווין הבריטית תתחיל בקרוב בקמפיין חדש שנועד "למצב מחדש" את סדרת Penguin Classics הידועה שלה ("למצב מחדש" = "להפוך למשהו שצעירים אנאלפביתים עשויים, כנגד כל הסיכויים, לשלם עליו כמה פאונדים ואולי, אם יום בהיר אחד חוקי ההסתברות יתנפצו כולם ברעש אדיר, אפילו לקרוא").

הספר הראשון שיככב במודעות האלה הוא עיבוד מודרני של הסופר פיטר אייקרויד לסיפורי קנטרברי של צ'וסר - שנכתב במקור (במאה ה-14) באנגלית אחרת לגמרי מהאנגלית של בני-זמננו.

הקמפיין יתחיל בהמשך החודש, אבל בינתיים, אפשר כבר לראות את המודעה לספר הזה באתר של משרד הפרסום, כאן. חובבי הקולנוע בטח ישימו לב שהטקסט שמופיע בה מזכיר קצת את ה-Taglines ההוליוודיים - אולי אחת ההמצאות הטיפשיות ביותר שיצאו מעיר הסרטים.

אני מתכוון לשורות המחץ העילגות והנבובות האלה שמופיעות במודעות של שוברי קופות ושאר סרטי פח, בסגנון: "הוא ידע שהוא חייב להימלט. מה שהוא לא ידע זה שאין לאן" (ניסיתי לגרום לזה להישמע כמו עברית מתורגמת מילולית מאנגלית, כדי להעביר את התחושה המדויקת).

במודעה לעיבוד של סיפורי קנטרברי יש ניסיון דומה לסכם את האווירה והרעיון הכללי של הספר - רק עם הומור בריטי מסוים, שמעורב בחנופה הבלתי-נמנעת לסטיגמת הצעיר הממוצע, חובב האלכוהול והשיגועים. אני לא מביא כאן את התוכן, כי הוא קצר מאוד, ואני לא רוצה שיאשימו אותי בציטוט שעולה בהיקפו על 32.65% מהמקור, או עבירה דומה על חוקי זכויות היוצרים שבטח נמצאים בתוקף באיזשהו מקום בעולם.

בסך הכל, מודעות כאלה לא שונות מי יודע מה מהנורמה הפרסומית; הרי תמיד משתמשים במודעות במעט מילים עם מקסימום אפקט. החידוש הוא שכאן, מיעוט המילים אמור לגרום לאנשים לקרוא ספר של ממש, עם הרבה מילים, משפטים וכיוצא בזה. כמה הרבה? בואו רק נאמר שבגרסת ה-PDF, הספר תופס יותר מ-600 עמודים (וזה עוד בפורמט A4). העיבוד בטח קצר יותר, אבל עדיין - ארוך מעט יותר מאפוס טוויטרי ממוצע.

בקיצור, אם הקמפיין הזה יצליח להפוך את סדרת הקלאסיקות לחביבת הצעירים השתויים של הממלכה המאוחדת, זה יהיה נס - אבל רק חצי נס. החצי השני יהיה לגרום להם לקרוא, כן, ממש לקרוא את הספרים עצמם. אבל זה כבר לא במנדט של הפרסומאים, שתפקידם הוא רק להביא אנשים לקופה ולגרום להם להוציא את הארנק.

danext@gmail.com

אי-מו"ל

יום שלישי, 19 במאי, 2009

כנראה שאפילו כוח בלתי-מוגבל הוא עניין יחסי: אמזון, שכבר עכשיו אפשר להגדיר כחברה כל-יכולה, עושה צעד אחד נוסף בתהליך ההתעצמות שלה - והופכת לסוג של מו"ל.

החברה הודיעה על פרויקט חדש בשם AmazonEncore, שהוא מעין הוצאה לאור עם מוח קולקטיבי. אמזון תעשה שימוש במידע שמפרסמים הגולשים באתרים שלה, כמו ביקורות והודעות פורומים, כדי "לזהות ספרים יוצאי-דופן שלא זכו לתשומת לב וסופרים בעלי פוטנציאל למכירות גבוהות יותר". הכוונה היא בעיקר לספרים בהוצאה עצמית, שהצליחו לעשות רושם על גולשים ולקבל אזכורים באינטראקציות שלהם דרך אמזון.

במסגרת התוכנית, ייבחרו באופן הזה ספרים שהחברה תפרוש עליהם חסות, תדפיס אותם בעצמה בכמויות גדולות ותגייס למענם את כל המנגנון השיווקי האדיר שלה, כולל הוצאת גרסת אי-ספר שתוצע למכירה בקינדל. הספר הראשון שייצא מחדש במסגרת הפרויקט ויזכה לתמיכה מסיבית נקרא Legacy, והכותבת היא טינאייג'רית בשם קיילה קלובר, שבזמן הכתיבה היתה בת 14 והיום היא בת 16. אפשר לקרוא את ההקדמה ואת הפרק הראשון של הספר כאן, בעמוד הבית של AmazonEncore.

התפתחות כזו מסמנת כיוון אפשרי לכל מודל הצריכה של האי-ספר. אמזון היא גוף שמרכז בידיו גם שיווק ומכירה, גם הפצה, וגם, עכשיו, פונקציות מערכתיות. ובאופן הזה, נוצרה חברה אחת שכוללת את כל מחזור החיים של המוצר שנקרא ספר - גם בספרים מודפסים וגם, ובעיקר, באי-ספרים (שבהם אין מלבדה אפילו גוף חיצוני אחד שמעורב בתהליך).

הרבה אנשים חוזים את גוויעת ההוצאות בימי האי-ספר, שלכאורה מאפשרים מגע ישיר בין סופר לקהל, מייתרים את התיווך של ההוצאה וגם פוגעים קשות בכדאיות הכלכלית של הפעלתה. אבל אם AmazonEncore מעיד על העתיד, נראה שההוצאות לא ייעלמו, אלא ימוזגו לתוך גופי השיווק - שעוצמת החשיפה שלהם לצרכני האי-ספר היא אימתנית בהשוואה לזו של ההוצאות.

זה יאפשר לרשתות לעשות בפועל את מה שהן עשו עד היום רק בעקיפין: להחליט איזה ספר יזכה לחשיבות בדעת הקהל. כל אחד יוכל להוציא אי-ספר, אבל רק הרשת-הוצאה תבטיח שיהיו לו מאסות של קוראים.

לגבי ההשפעה של כל זה על האיכות, אי-אפשר לדעת: הרי הצנזורה הכי גרועה היא זו שהמצונזר הוזה בינו לבין עצמו, בלי שהדברים מוכתבים לו מגבוה במפורש. אולי לרשת-הוצאה יהיה יותר אומץ להוציא ספרים איכותיים מאשר להוצאה, שראשיה חיים בחרדה מתמדת מתגובתה של רשת גדולה להחלטות העריכה שלהם.

danext@gmail.com