סדר עדיפויות 2.0
בענף הספרים יש כלל בסיסי עתיק אחד, שלא מראה סימני השתנות גם כשהטכנולוגיות החדשות משנות את כל השאר. הכלל הזה אמנם לא תקף תמיד (ע"ע מקדמות הענק באמריקה), אבל בדרך כלל הוא נכון - ואפשר לתמצת אותו במשפט אחד: "הסופרים בתחתית". האנשים הכותבים, שבלעדיהם אין ספרות, הם גם אלה שנחשבים בתעשייה לגורם אופציונלי, שלא לומר מטרד מיותר, בכל התהליך.
האי-ספרים כבר מתחילים להשפיע בצורה מהפכנית על כל הענף, אבל מה תהיה ההשפעה שלהם על הסופרים? מאחר שהם מפשטים, מקלים ומאיצים את כל תהליכי הספרות, יכול מאוד להיות שהם גם יפשטו, יקלו ויאיצו על התהליך האלמותי ההוא של הכאת והשפלת הסופרים.
זה, לפחות, מה שחושבים באיגוד סופרים צרפתי בשם Conseil Permanent des Ecrivains, שמארגן כינוס בנושא מעמד הסופר בעידן הטכנולוגי החדש, תחת הכותרת "הדיגיטליות - ספרים עשירים, סופרים עניים?". הכינוס מתקיים ב-14 במאי בפריז, אם אתם בסביבה.
בהקדמה לקראת הכינוס, כותבים באתר האיגוד: "יחסי הסופרים עם המו"לים וזכויות היוצרים, שמהן נובעות הזכויות המוסריות - האם גם אלה יהפכו, בתקופה הדיגיטלית, לווירטואליים?". מכאן עולות הרבה שאלות, שבהן ידון פאנל שבו חברים כריסטוף קארון, עו"ד שהוא גם פרופסור למשפטים; רז'י ז'ופרה, סופר; אוליבייה ז'וברה (מה יהיה עם השמות הדומים האלה!), תסריטאי וקומיקסאי; קונסטנס קרבס, עורכת; קורי מקלאוד, איש מדיה אינטרנטית; רנאל מוניי, מו"ל; ומנחת הדיון, העיתונאית קארין פאפיו.
להיות סופר בימי האי-ספר זה גם קל בהרבה ממה שהיה פעם - לראשונה כל אחד יכול לפרסם בתפוצה המונית, שלא נופלת מהתפוצה שהתאפשרה קודם רק דרך חנויות רשת - וגם, במובנים אחרים, קשה בהרבה.
הקושי הוא לא רק בשיטות הניצול החדשות שייפתחו, אלא בכך שכל החוויה הספרותית הופכת לקולקטיבית: קול ההמון מעולם לא היה קריטריון בוטה וחזק יותר להצלחה, ונתוני המכירות של פעם הם מדד פופולריות פרימיטיבי בהשוואה למעקב האלקטרוני המתמיד והצמוד אחרי מה שקוראים עושים, רוצים וחושבים.
יהיה מוזר לראות סופרים נמדדים גם מקצועית - ולא רק פופולרית - לפי מספרי הורדות שמתעדכנים בלייב, לפי נתונים בחיפוש הספרים של גוגל, לפי מדידה קפדנית יותר מאי-פעם של ויברציות הזמזום הציבורי סביבם. אולי זה, ולא ההיבט הכלכלי, יכול להיחשב לניצול האולטימטיבי: משיכה, אחת ולתמיד, של שטיח האינדיבידואליות מתחת לרגלי הסופר, שכל כוחו בא מהיותו אינדיבידואל. טוב, דעתי בנושא כבר ידועה: מהעגלה הזו עדיף לרדת, ויפה שעה אחת לפני שהיא תתחבר לרכבת ותתחיל לנסוע ב-300 קמ"ש.
danext@gmail.com
10 במאי, 2009 בשעה 12:35
תודה רבה על המידע. אני בהחלט אנסה ללכת ואעדכן.
11 במאי, 2009 בשעה 9:17
אני מציע לחשוב על האי-ספר מכיוון אחר.
בעולם הישן - זה שלפני אינטרנט - דפוס ושיווק עולים כסף רב. זו הסיבה לכך שקיימים מולי"ם: מישהו צריך להשקיע את הכסף הזה, ומדי פעם להפסיד אותו. זו הסיבה לכך שסופרים מרויחים פחות ממולי"ם. הסופר משקיע זמן - לעיתים שנים אחדות - אבל לא נדרש להשקיע כסף.
היום, זול ביותר להוציא לאור אי-ספר וכנראה שגם לשווק אותו. צריך להשקיע בכך זמן אבל [כמעט ולא] נדרשת השקעה כספית.
לכן, סופרים צריכים ללמוד להוציא לאור בעצמם ולשווק בעצמם. זה לא שהסופרים נדחקים לתחתית, אלה דווקא המולי"ם שעלולים להיעלם מהשוק.
11 במאי, 2009 בשעה 12:05
אמנם מתבקש לחשוב ככה, אבל זה לא בהכרח נכון. בדיוק על זה כתבתי בפוסט הזה: http://www.libristan.com/?p=155. אפשר לראות שם שעלות של אי-ספרים יכולה להיות גבוהה כמו עלות של ספרים רגילים, גם אם מסיבות שונות.
ואגב, מאחר שכסף הוא בסך הכל ייצוג מופשט של עבודה שהושקעה במשהו, אפשר לומר שהמו"ל והסופר משקיעים בדיוק אותו דבר בספר. אחד עושה את זה באמצעות עבודה בפועל, והזמן הרב שהיא לוקחת, והשני עושה את זה באמצעות ניירות מצוירים (או מספרים במחשב הבנק) שהרוויח מעבודת המו"לות. אני אישית לא חושב שסופרים צריכים להרוויח על כל צעד ושעל, אבל אם כבר מישהו מרוויח מהספר, הסופר צריך בעיניי להיות במקום הראשון.
11 במאי, 2009 בשעה 13:26
תודה דן על המידע המעניין
12 במאי, 2009 בשעה 8:41
אם כסף הוא רק ייצוג מופשט, וכו',
אז מה רע בכך שרק מי שהשקיע אותו יהנה ממנו?…
אי-ספר מצמצם את עבודת המולו"ת והישווק ומאפשר לסופר לבצע אותה בעצמו. באופן הזה, כל הכסף נשאר אצלו.