ליבריסטאן

מגירות כל העולם, ואלה שכותבים להן מרצון או מחוסר-ברירה, בוודאי ישמחו לקרוא ולשמוע את כתבת הרשת/רדיו הזו של NPR (הרדיו הציבורי בארה"ב).

הכתבה עוסקת בטענה של החוקר קלינטון היילין, שהיא הבסיס לספר החדש שהוא מוציא עכשיו. לדבריו, יש עדויות מוצקות לכך שמכלול הסונטות של שייקספיר לא נועד כלל לפרסום: זה היה טקסט שהמחבר לא התכוון לשתף בו את הציבור, אבל בעולם המו"לות הפרוע של לונדון במאה ה-17, קרה לא מעט שיצירות פורסמו בלי אישור הכותבים ותוך הפרה מוחלטת של זכויות היוצרים. זה, לטענתו, מה שקרה גם הפעם.

באותו קישור, אחרי הכתבה, אפשר לקרוא קטע מהספר, וגם האופן שבו היילין הגיע לכל הנושא הזה מעניין בפני עצמו: הוא התחיל בכלל ממחקר על בוטלגים (מעין גרסאות פיראטיות) של מוזיקה בשנות ה-70, ואז גילה שגם הסונטות הן סוג של בוטלג, רק הרבה יותר יוקרתי.

אותי זה די מלהיב - המחשבה על כך שמחבר של יצירה כזאת, שזכתה למעמד אלמותי בתרבות המערבית ב-400 השנים מאז פרסומה, בכלל לא רצה לפרסם אותה. הרי אני כל הזמן מנסה לשכנע אנשים, וגם את עצמי, שערכה המיוחד של הכתיבה מתקיים קודם כל בין הכותב לבין עצמו, בלי קשר הכרחי לפרסום. מבחינתי, להצלחה בכתיבה יש רק פירוש אחד: לכתוב משהו שעומד בסטנדרטים של עצמך. זה הכי קשה, קשה הרבה יותר מאשר לקבל תגובות אוהדות מהסביבה. עכשיו נראה שגם שייקספיר חשב ככה, וזה בהחלט עוזר למלחמה בקול הקטן שבאחורי המוח, שמתעקש שכתיבה היא לא יותר מאשר שופוני עם הילה תרבותית, ודורש במפגיע שאתנהג בהתאם.

אני מניח שרבים לא יסכימו איתי, אבל בסופו של דבר, דעתם של אחרים על הכתיבה שלך לא באמת קשורה לכל העיסוק הזה שנקרא ספרות. והכוונה היא לא רק לדעה שלילית, שנוח לנפנף אותה ולהתעלם ממנה - אלא גם ובעיקר לדעה חיובית, זו שנוח באותה מידה להסתמם, להתמכר ולהשתעבד לה. שני סוגי הדעות הם סוג של רעש רקע, מטריד או נעים, שמשכיח את הבעיה האמיתית: התקשורת בכתיבה היא לא בין הכותב לבין הקהל, אלא בין חלק אחד של הכותב לבין חלק אחר בו.

הקהל לא יכול לספק את הדרישה שהכותב מציב לו: לא חשוב כמה שבחים, חנופה והשתפכויות יגיעו מכיוון הקוראים, זה לא באמת ישנה משהו לאדם בעל מודעות עצמית אמיתית. רק האדם האחד מסוגל לזה, בינו לבין עצמו. הרצון שאחרים ייתנו לך את הסחורה הזאת, וכמה שיותר ממנה, הוא מובן וטבעי - במיוחד בתרבות מוכוונת-אגו. אבל בסופו של דבר, אלה רק הגלים שעל פני הים. מה שקורה למטה, בעומק, כמעט לא מושפע מהם, אלא מתנועות ומזרמים שהעין לא רואה.

ועכשיו יגידו: כן, אבל כותב בכל זאת צריך לכתוב לקהל! נכון. אבל לדעתי, זה לא יכול להיות הקהל שמסביבו, זה לא יכול להיות קהל מזוהה ומסוים, שיש לו פרצוף תרבותי ותקופתי קבוע כלשהו. כשאני כותב משהו, אני מייעד אותו לקהל של עוד 200 שנה, שעליו אני לא יודע כלום. זה הפיתרון הראוי לבעיית הקהל - משהו שמסלק אותה מהדרך, כדי שיהיה אפשר להתחיל את ההתמודדות היחידה ששווה משהו בהווה: זו שבה הכותב שם חלקים שונים של עצמו בפינות מנוגדות של הזירה, ושולח אותם להתאבק.

danext@gmail.com