ליבריסטאן

אחת ההחלטות היותר טובות שקיבלתי בחיי היתה להימנע מתחרויות כתיבה. נכון, ממילא לא עשיתי את זה לעתים קרובות - רק איזה פעמיים שבהן שלחתי משהו לתחרות של הארץ - אבל הפעמים האלה בהחלט הספיקו לי כדי להבין שמקומי לא בשק הדואר של חבר השופטים, רגע לפני ששולפים את המעטפה שלי ומניחים אותה לבחינה מעמיקה בין הבורקס לאורנג'דה.

בגלל זה הופתעתי לגמרי כשהשתתפתי, בניגוד לכל תכנון מוקדם, בתחרות סיפורי ה-SMS של מפעל הפיס. כל עניין התחרות חלף לי לגמרי מעל לראש - ידעתי שהיא קיימת, ואפילו התייחסתי אליה כאן, אבל הידיעה הזו לא גרמה לי לעשות כלום בנידון. אלא מה? ביום האחרון לתחרות קיבלתי שיחת טלפון מחבר, שדיבר איתי על משהו שקשור לתחרות. ואיכשהו יצאתי מהשיחה עם חשק לשלוח משהו. התברר שהיו לי כמה רעיונות מוכנים, שחיכו בדיוק ליום שבו מישהו ייתן להם מסגרת אולטרה-קצרה כזו. אז מחלתי על כבודו של חשבון הסלולרי שלי ועשיתי את המעשה.

משום מה היתה לי אפילו תחושה שאזכה, אבל כידוע, בסופו של דבר זה לא קרה. דעתי על הסיפורים הזוכים תישאר, מטעמי אתיקה, אסתטיקה ופואטיקה גם יחד, נעולה בכספת למשך 99 שנה (ואני מצטט מתוך התקנון הפרטי שלי: "ההשתתפות בביקורת על זוכים בתחרויות אסורה על המפסידים ועל בני משפחותיהם").

בכל אופן, אני עדיין שמח שההשתתפתי, כי זה נתן לי אפשרות לתצפת מקרוב על חיה חמקמקה במיוחד - "הכותב המחכה לתוצאות". במשך כמה ימים, מיום חמישי שבו נסגרה התחרות ועד יום פרסום רשימת הזוכים, החיה הזו התנחלה בתוכי ואיפשרה לי - שלא מרצונה, כמובן - לתעד את כל מעשיה הביזאריים.

כמו הברווזן, שהוא גם יונק, גם מטיל ביצים, גם בעל מקור וגם ארסי, כך גם "הכותב המחכה לתוצאות" הוא תערובת משונה של חלקי חילוף מכל הבא ליד. מצד אחד הוא בטוח בכישוריו, מאמין ביכולתו לנצח, וניחן בדמיון מפותח שמאפשר לו למקם את דמותו בכ-6,548 סוגים מפורטים מאוד של טקסי חלוקת פרסים (כולל צבע הווילונות באולם והדגם שעל עניבת השופט הזוטר בוועדה).

מצד שני, הוא בטוח שתחרויות לעולם לא מסתיימות בכי טוב, וצוחק בבוז על כל פיסת אמונה אופטימית בנידון. המקום השלישי נראה לו כמו האפשרות הריאלית ביותר מבין המקומות נושאי הפרסים. חוץ מזה, הוא בטוח שאפילו אם מישהו ירים טלפון במטרה למסור לו בשורות משמחות, השיחה לא תגיע מסיבות שונות ומשונות. בעיקר טכניות, אלקטרו-אופטיות, קוסמיות וכדומה.

הרגעים המעניינים ביותר במחזור החיים של "הכותב המחכה לתוצאות" - המקבילים במורכבותם למחול החיזור של חיות אחרות - נרשמו ביום שני, שבו התוצאות אמורות היו להתפרסם. ביום הזה הוא השיל את כל רעיונותיו, תכונותיו, מחשבותיו ותוכניותיו לעתיד, והפך להוויה טהורה שכל-כולה המתנה לצלצול המיוחל. אזעקות-שווא - שיחות טלפון אחרות - גרמו לו שוב ושוב להתמוטטות עצבים זעירה.

לקראת סוף שעות האור של אותו היום, "הכותב המחכה לתוצאות" הגיע למסקנה שהביסו אותו, ואז שקע במצב-רוח מהורהר. הוא התחיל לשאול את עצמו למה זה טוב, כל העסק הזה של הכתיבה, ולא הצליח למצוא שום טיעון בזכותו. בבוקר שלמחרת הוא קם אחוז עצבנות עמומה, והלך לדרכו. נשארתי לבד, שוב רגוע ושלו, ושאלתי את עצמי מה פשר החיה המוזרה הזו, ומה היא רצתה מחיי.

התשובה היחידה שמצאתי לכל המשחק המעייף של שליחת טקסט לתחרות (כלשהי, לאו-דווקא הנוכחית) והעלאה באוב של "הכותב המחכה לתוצאות", היא זו: אי-הנעימות המובנית בכתיבה גורמת לכותבים לחפש איזה תמריץ חיצוני שיצדיק את הסבל. כל מה שצריך הוא דחיפה קטנה מאנשים זרים שנתפסים כבעלי סמכות (כאן לא יועילו חברים ושאר משוחדים), שיגידו לך "אתה בסדר!" - ואז אפשר לעלות שוב על העגלה המקרטעת ולהמשיך לנסוע עוד כמה מטרים, עד הקריז הבא.

אבל אחרי שהחיה האבסורדית עזבה והלכה להציק למישהו אחר, הבנתי משהו די נורא: בעצם, אם זאת הדרישה שלנו מהתחרות, אז המצב לעולם לא ישתנה. תמיד נהיה בלימבו מעיק ומטופש, במין אסימפטוטה ששואפת להתקרב אל השבח האולטימטיבי שישים קץ לכל השבחים ויאפשר לנו לכתוב בשלווה בידיעה שאנחנו מוצלחים באופן בלתי-הפיך. אם הכותב לא יכול למצוא משמעות בכתיבה כשלעצמה, עם כל הסבל והדליחות שבה, אז אף סיוע הומניטרי מבחוץ לא יועיל לו.

וכמובן - כל האמור לעיל לא משנה כהוא-זה את העובדה שכמה אלפי שקלים בחינם, במיוחד על משהו שנהנית לכתוב, זה יופי של דבר. הייתי שמח מאוד לקחת את הכסף ולברוח, אבל החלק השני, של היומרה הספרותית שמתלווה לזה? בינינו, אין שום סיכוי שהייתי מאמין למישהו שמכתיר בסופרלטיבים משהו שכתבתי. אמונה ביכולות של עצמך היא רעל קטלני לכל אמן.

כך שאני בהחלט מוכן לומר משהו כמו "חבל שלא זכיתי, כי אני צריך מחשב חדש ואין לי כסף" - אבל בשום אופן לא "חבל שלא זכיתי, כי אני צריך תעודת כשרות אפריורית לכל יצירה שלי מעכשיו והלאה". בקיצור, אם כבר מפעל הפיס, אולי היה כדאי לי להוציא את הכסף שעלו ה-SMSים האלה על טופס לוטו: הרבה יותר כסף, ובלי סכנה שהאגו יתנפח לממדי גודזילה במקרה של זכייה.

נ.ב: מאחר שאלה סיפורים של 140 תווים ומטה, החלטתי לכלול אותם בפוסט לטובת כל מי שרוצה לדעת מה בדיוק שלחתי. אני אישית אוהב בעיקר את הראשון, אבל חובת הדיווח מאלצת אותי להראות את כל השלושה. הקהל רשאי להימנע מהספדים ומביקורי תנחומים. ובכן, הנה הם, נופלי מערכות הפיס לשנת 2009:

• אקדח ההזנקה ירה. כל האצנים ניתקו ממקומם והתחילו לרוץ, מלבד אחד ששכב ללא תנועה. המזניק חייך ורץ בכיוון ההפוך.

• מה אם האור בקצה המנהרה, שבו תלינו את כל התקוות, מקורו בכוכב שכבה לפני עידנים, ורק בגלל המרחק העצום מגיע אלינו באיחור זוהרו שכבר מזמן איננו.

• סופר אחד מאס בספרות המקובלת וניסה לכתוב לראשונה בהיסטוריה סיפור בלי אהבה, משפחה, טירוף או מוות, אבל בטרם הצליח – התאהב באחותו, השתגע והתאבד.

danext@gmail.com