הרבה מים זרמו באמזונס מאז הפוסט שכתבתי כאן ביוני האחרון, ובו סיפרתי על הסופר והתסריטאי הלוס-אנג'לסי סת גרינלנד שיצר טריילר כמו-קולנועי לספר החדש (אז) שלו. בזמן שעבר בינתיים, טריילרים לספרים הפכו למחזה יותר ויותר נפוץ באינטרנט, בעיקר לספרים אמריקאיים.
מתי זה יגיע גם לכאן, שאלתם? הנה, זה הגיע. הסופר יואב אבני, שפרסם ב-2006 את הרומן שלושה דברים לאי בודד (כנרת זמורה-ביתן), חוזר עכשיו עם הרומן החמישית של צ'ונג לוי, שצפוי להגיע לחנויות ממש בקרוב - ועם טריילר מושקע שנוצר ביוזמתו הפרטית. למיטב ידיעתי, זה גם הטריילר הראשון שנעשה בישראל לספר.
אירוע כזה צריך לציין איכשהו, אז ביקשתי מאבני להתראיין לבלוג ולספר על כל העניין, ומה אתם יודעים? הוא הסכים. הראיון התקיים אתמול באמצעות הצ'ט של ג'ימייל, ושמעתי שם הרבה דברים מעניינים ומעוררי-מחשבה. אז בואו נחתוך למרדף - הבמה של יואב אבני.
איך עלה הרעיון לעשות טריילר?
כשעריכת הספר הגיעה לשלבים הסופיים, הרגשתי שאני רוצה לציין את היציאה לאור בדרך לא שגרתית. טריילר נראה לי כמו רעיון טוב. כמו זווית חדשה לדיאלוג עם הקוראים, ובשלב מוקדם יחסית. בדרך כלל צריך לחכות עד שיקראו את הספר.
איך אתה רואה את הדיאלוג שייווצר? מה, מבחינה אידיאלית, האפקט שייגרם למי שיצפה בטריילר?
ריצה בהולה לחנות, כמובן. וברצינות – טריילר הוא קדימון. הוא הרחבה של גב העטיפה. הוא לא אמור להחליף את הספר, באותה מידה שטריילר קולנועי לא בא במקום צפייה בסרט. יש בו מוטיבים שאני מקווה שיעוררו עניין, שירמזו – בראשי פרקים – איזה מין ספר זה.
בקשר לזה, שמתי לב שחלק מהמשפטים בטריילר נראים כמו ציטוטים מהספר, ואחרים הם תיאורים "טריילריים" יותר, מהסוג שנועד במישרין לפתות קוראים. הטקסט בטריילר נכתב במיוחד בשבילו?
בסצינה שבה פוגשים את צ'ונג לוי, ה"בן לעובדת זרה מסין ולאב בית"ר ירושלמי" הוא תיאור הלקוח מגב הספר. כל השאר (חוץ מ"עכשיו בחנויות הספרים") הם ציטוטים ישירים.
בתור מי שגם כתב את הספר עצמו, אתה מרגיש שהטריילר מצליח להעביר תחושות, רעיונות, את האופי המסוים של היצירה?
זו אחת מאותן שאלות מצוינות שאין לי עליהן תשובה. בעיקר בגלל שהתשובה נמצאת אצל הקוראים/צופים. אני מרוצה מהתוצאה הסופית. אני חושב שמשהו בקצב ובציפייה שנמתחת לרוחב הספר עובר טוב, כשילוב של האנימציה והסאונד, אבל אני בטוח שיהיו אנשים שיקראו את הספר ויאהבו אותו, למרות שהטריילר ייראה להם מוזר.
זה המקום להזכיר שכל הניסיון הזה חדש לי – גם של טריילרים באופן כללי, או כתיבת מיני-תסריט שכזה, ובייחוד טריילר של דקה ומשהו לספר שנכתב במשך כשלוש שנים.
איך, באמת, התנהלה העבודה? איך התגבש התסריט, מי עשה מה, וכדומה.
היו לי שתי התלבטויות עיקריות וראשוניות: אחת, האם הטריילר יצולם עם שחקנים או יהיה אנימטיבי, והשנייה האם הטריילר ינסה להעביר משהו מהספר, או יהיה מין מטה-טריילר, עם רעיון טוב בלי קשר לספר. דוגמה טובה לרעיון שכזה היא האתר של מירנדה ג'ולי, שמפרסם את ספרה האחרון. אני שמח שהלכתי על אנימציה, ובסופו של דבר, על טריילר שמנסה להעביר משהו מהספר, ולא רק מנסה להיות לינק ויראלי.
ואז הצעתי לגיל שפירו לעבוד איתי על הטריילר. גיל היה הבמאי של טריילר לסרט שנקרא "נקמת ילדי הגזזת", ויש לו נסיון בתוכנת After Effects, כך שהוא התאים מאוד לעבודה - חיפשתי מישהו עם זוית ראייה של במאי. לא רק ביצועיסט. אני הבאתי את התסריט הראשוני, ומאותו רגע, במהלך די הרבה סופי שבוע, שיפצנו ומחקנו סצינות. רצפת חדר העריכה אמנם וירטואלית, אבל בכל זאת – היא היתה עמוסה בשבבי אנימציה. חיפשנו בעיקר מוטיב מרכזי מהספר, שילווה את הטריילר ובחרנו בטיפוס, שמופיע גם על הכריכה.
צ'ונג לוי שמע בגיל שמונה על פירמידת מאסלו מאמא שלו, במהלך ליל הסדר. ומאז הוא החליט שזו מטרתו בחיים. לטפס ולעלות בשלבים עד לשלב החמישי – בו אדם, לפי הניסוח של אמא שלו, "מצליח להיות". אז לקחנו את מוטיב הטיפוס והמדרגות ועבדנו איתו, והוא מופיע בכל מיני צורות בסצינות שונות בטריילר.
ברגע שהגענו לתוצאה מוגמרת יחסית, חיפשתי סאונד. מצאתי את גלית קידר, שהיא בוגרת בית הספר לסאונד של יואב גרא, והיא אחראית לפס הקול. את התוצאה הסופית העליתי ליוטיוב ולאתר שלי ב"רשימות", והנה – אנחנו מדברים.
הבחירה להתבסס על שילוב בין סאונד, גרפיקה ואנימציה, ולא על צילום חי, מכוונת? זה היה הרעיון מלכתחילה?
התלבטתי בין צילום חי לאנימציה, אבל הרגשתי שבמסגרת התקציב הדל וחוסר הניסיון שלי, באנימציה יהיו יותר אפשרויות להתבטא. כמו כן, היה לי חשוב שהטריילר יכיל רעיונות ולא דמויות. לא רציתי לשתול שום דבר במוחו של הצופה/קורא חוץ מתחושה. מצד שני, לא רציתי שורה של אפקטים מפוצצים. היה לי חשוב שהטריילר יבויים ולא סתם ייעשה. ומהבחינה הזו, העבודה עם גיל היתה פורייה מאוד.
הטריילר באמת נמנע בעקביות מהצגת דמויות ומצבים מוגדרים. מה לדעתך זה תורם לתחושה שהוא יוצר?
זה נותן לדמיון של הקורא את מה שהוא צריך – מרחב. אבל הסצינות בטריילר קשורות מאוד לסצינות "אמיתיות" מהספר.
נגיד שהיה לך תקציב בלתי-מוגבל, והיית יכול גם להרשות לעצמך צילום חי עם שחקנים והכל. היית משנה משהו בטריילר הנוכחי? עושה אותו אחרת?
אני חושב שלא הייתי משנה את האופן שבו הוא הוכן. לא הייתי רוצה צילום חי עם שחקנים. הטריילר בעיניי צריך לעורר עניין, ולתת תחושה כללית של קצב. הספר הוא העיקר.
קיבלת השראה מטריילרים ספרותיים אחרים, חוץ מזה של ג'ולי?
ראיתי המון טריילרים בזמן העבודה. את רובם לא אהבתי. למשל זה. היו כמה שעזרו לי להתכוונן. למשל, הטריילר לספרו של מייקל שייבון "איגוד השוטרים היידיים", עזר לנו להחליט שאנחנו רוצים להשתמש במוטיבים מהכריכה לאורך הטריילר. מצאתי גם טריילר שאהבתי ל"כריש זיכרון", אבל הוא ירד מהרשת מסיבה לא ברורה. ונעזרתי גם בקליפ מצוין, לשיר של להקת היפ הופ קוריאנית שנקראת Drunken Tiger. אהבתי שם מאוד את האופן שבו שיחקו עם המילים. יש לי את כל הדיסקים שלהם.
סתם מעניין לדעת, איך הגעת אליהם?
את הלהקה הזו הכרתי במהלך נסיעה לדרום קוריאה. בכלל, יש לי סיפור לא גמור עם המזרח הרחוק. "שלושה דברים לאי בודד", הרומן הראשון שלי, התרחש באי בדיוני באוקיינוס ההודי, וב"החמישית של צ'ונג לוי" הגיבור הוא חצי-סיני.
בטריילרים שראית ולא אהבת, מה היו בעיניך הצדדים הבעייתיים?
הם נראו מצגתיים, פאוור-פוינטיים כאלה. תמונות סטילס, שעליהן מודבקים משפטים שצריך לקרוא בקול של פרסומות.
נעזרת גם בטריילרים לסרטים? או רק כאלה שנעשו לספרים?
רק כאלה שנעשו לספרים, אני חושב שלמרות שהעיקרון דומה, העשייה שונה – טריילרים של סרטים נחתכו מתוך הסרטים, ואלו של ספרים צריכים לעמוד בעצמם.
אתה חושב שמתישהו יהיה מקובל לעשות טריילרים לספרים כמו שמקובל בתעשיית הקולנוע?
למרות שאני די שמרן בקטע הזה – כל מה שאין לו כריכה ושאי אפשר להניח על מדף לא נחשב עדיין לספר בעיניי – אני מניח שכן. ספרים ייארזו אחרת, בדומה ל-DVD, וייתמכו על-ידי תוכן שיימצא ברשת. וגם מכשירי הקריאה כדוגמת קינדל מאותתים לכולם מה צפוי לקרות.
כלומר, החיבור בין ספרים לרשת יהיה הרבה יותר מסיבי מאשר כיום?
אני חושב שכן. לא רק מבחינת הפצה ופרסום, אלא גם בגלל שנקודת המפגש והדיון בספרים אהובים תהיה ברשת.
הגיבוש של קהילת רשת סביב הספר נראה לך חשוב גם היום כדי שהוא יצליח? הטריילר הוא בוודאי צעד שנובע מראייה כזאת.
חשוב לי להגיע לכמה שיותר קוראים, וליצור דיאלוג עם כמה שיותר (רצוי כאלה שאהבו את הספר). ולמרות שבחודשיים הקרובים יהיה אפשר למצוא אותי ברוב חנויות "צומת ספרים", ובשבוע הספר אהיה בין הדוכנים, אני משתמש ברשת כדי לפתח דיאלוג כזה. האתר שלי נועד לכך, כתובת המייל שאני פותח עבור כל ספר ומציין אותה בדף התודות שבסופו נועדה לכך, וכן – גם הטריילר.
חוץ ממנו, יש גם פרסום רגיל – למשל במודעות בעיתונים?
כן, מהבחינה הזו, הוצאת הספרים שלי (כנרת זמורה-ביתן) מפרסמת בעיקר בעיתונים או ברדיו. אני חושב שכל התחום הזה של שימוש ברשת עדיין לא נפוץ – ואולי חנויות הספרים המקוונות של "צומת ספרים" ו"סטימצקי" יכולות להיות חלוצות בתחום הזה.
מה מבחינתך, כסופר, ההבדל באפקטיביות של סוגי החשיפה האלה?
בעיתונים וברדיו אני מניח שהחשיפה גדולה הרבה יותר וזה משרת את הרצון להגיע לכמה שיותר קוראים. בעזרת הרשת מתפתח דיאלוג אמיתי, שאני נמצא בצידו האחד ולכן גם חווה אותו. אני מאוד נהנה לקבל מיילים אוהדים על הספרים שלי, בין אם זה ממישהו שחזר כרגע מהעבודה בהרצליה, או ממטיילת בדרמסלה, הודו. הדיאלוג הזה, שמוכיח שיש קריאה, הוא אחד מהיסודות לרצון לכתוב עוד.
—
danext@gmail.com