יום הזיכרון לספרים
בסקאלה של אירועי חיינו, המסעירים והמשמימים כאחד, שבוע הספר בוודאי נמצא רחוק מקו האמצע, עמוק במחנה החיובי. אין ויכוח שאפילו כפסטיבל שנעשה מסחרי במהותו, ועם כל בעיותיו, שבוע הספר עדיין שייך לצד של הטובים.
מה שכן, בעיניי שבוע הספר מתחיל להיות דומה ליום הזיכרון ל-X (ה-X מחליף את השם כדי להימנע מהטונים הגבוהים שבאים איתו). בכל יום זיכרון ל-X, בעיקר בזמן הצפירה, אני חושב שבעצם היום הזה נועד לכולם חוץ מאשר לאנשים שבאמת זוכרים. בתור מי שה-X הוא חלק מתודעתו כל הזמן, יום הזיכרון ל-X הוא לא בשבילי; הוא בשביל אלה שלא ממש חושבים על הנושא בשאר הימים. אצלי, אחרי הכל, אין יום זיכרון - יש לי שניית זיכרון פה, שעת זיכרון שם, כל יום, כל השנה.
בנקודה הזאת, שבוע הספר דומה מאוד ליום הזיכרון ל-X. כשמייחדים שבוע-פלוס לעיסוק בספרים ובספרות, הרעיון הוא להעלות את הנושא לתודעה (ולא פחות, להרוויח על הדרך). ברור, אם ככה, שכל העניין לא מכוון למי שתודעתו מוצפת בספרות ממילא, מי שהקריאה היא חלק נכבד מעולמו. בהקצנה אפשר לומר ששבוע הספר נועד להזכיר לאנשים שכחנים את עובדת קיומם של ספרים, בדיוק כמו שיום הזיכרון ל-X נועד להזכיר להם את עובדת קיומו של X.
כמובן שגם קראנים כפייתיים, שממש לא צריכים פרק זמן מיוחד כדי לפנות זמן בראש לדבר שנקרא ספר, מרוויחים משבוע הספר - שבו יש הנחות, התקבצות נוחה של הרבה הוצאות במקום אחד, והכי חשוב, העלאה באוב של ספרים ממעמקי הבק-ליסט, שהם במקרה גם הספרים הכי טובים. אם אוהבי ספרות מרגישים לפעמים אי-נעימות בגלל שבוע הספר, זה רק בגלל ההבנה האינטואיטיבית, שלמרות ההנאה שלהם ממנו, למעשה האירוע הזה לא לגמרי נועד להם. זה כמו שאפשר להתגנב לחתונה אקראית, ליהנות מהאוכל ואפילו להשאיר צ'ק, ורק דבר אחד אי-אפשר - להימנות איכשהו על ציבור המוזמנים האמיתיים.
היתרון הוא שבשביל אוהבי ספרות, כל שבוע הוא שבוע הספר. החיסרון הוא שכשמגיע הזמן ה"נכון" לחגוג את קיומה של הספרות, אין שום תחושה של שינוי מהמצב הרגיל. גם את זה אני מרגיש ביום הזיכרון ל-X: בנפש תמיד יש פינה עצובה בגלל ה-X, ולכן, כשמשמיעים ברדיו שיר נוגה או מראים בטלוויזיה סרט מזוויע, התנודה המצופה במצב הרוח לא מתממשת - ואפשר לטעות ולחשוב שזו אדישות. בעצם, זה ההפך: העצב היה שם קודם, ובמצב כזה התוספות המלאכותיות לא יכולות לפעול.
בקיצור, אם אתם לא מתמלאים עליצות משבוע הספר וטסים לבזוז את הדוכנים עם דחפור, טובים הסיכויים שזה דווקא בגלל שאתם אוהבים ספרות, והרבה יותר מכדי שתוכלו להיות מושפעים מכל העסק. (נכון, קיימת גם האפשרות הקיצונית ההפוכה - שאתם שונאים ספרות עד לשד עצמותיכם. אבל אז לא הייתם קוראים את הפוסט הזה, אלא אם הגעתם לפה מחיפוש בגוגל של המשפט "תיכוניסטיות בקוריאה"). אז לא נורא, אין צורך להרגיש מחויבים. הספרים לא נעלבים. הם יודעים.
אגב, יש סיכוי לא רע - יותר נכון, מאוד רע, אבל עם סיכויי התממשות גבוהים - שבעוד כמה שנים, שבוע הספר באמת יהפוך לסוג של יום זיכרון, ובאופן רשמי. זה בהחלט עלול לקרות, כשהדורות הצעירים יותר יתבגרו ויהפכו למבוגרים שלא קראו מימיהם, וגם לא מבינים למה זה טוב. ההיכרות היחידה שלהם עם ספרים תהיה דרך דור הולך ונעלם של קוראים, בדיוק כמו ההיכרות שלנו עם ה-X.
ואז, בטח יהיה צורך באיזה יום זיכרון ממלכתי לקריאה ולכתיבה: אנשים ינהרו לכיכר וישירו שירים לזכר המשוררים, יקראו קטעים לזכר הקוראים, אולי יעמדו ויהרהרו רגע בשקט בימי הפרה-אנאלפביתיזם העליזים, והעיתונים-לשעבר, שיהיו כבר כתובים בציורים בלבד, יציירו הרבה דמעות. רק אנחנו, הזקנים, נרגיש שהיום הזה מיותר לגמרי, כי מבחינתנו, לא שכחנו אף פעם.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, שבוע הספר
9 ביוני, 2009 בשעה 15:16
המממ…
יפה מאוד' ההשוואה שלך לימי זכרון שבהם כולם מאושרים כלומר עצובים חוץ מאלו שגם ככה זוכרים ועצובים כל השנה.
אבל רק הארה קטנה לסדר - לדעתי שבוע הספר היה בעבר חג גדול לאוהבי הספרים. הם (כלומר אנחנו) היו מחכים לו כל השנה ,עם רשימה שעמלו עליה שנה שלמה. רשימה של כמה מהספרים האהובים והנחשקים שעכשיו תהיה הזדמנות לרכוש אותם במחיר של משכנתא אמנם, אבל עדיין אפשרי.
היום… שויין כבר דיברתי על מה שקורה היום רבות…
אגב, לגבי הרשימה הקודמת שלך - כדאי להזכיר שמנחם פרי חצה את הקווים וכמנהיג המלחמה בזמורה ביתן הוא מנסה להצטרף אליהם.
9 ביוני, 2009 בשעה 15:17
אופסס… התפקשש לי
התכוונתי להגיד בשורה הארחונה בתגובה הקודמת שמנחם פרי שהיה מנהיג המלחמה כנגד זמורה ביתן וצומת הוא מנסה עכשיו להצטרף כשותף (לזמורה ביתן שהיא שותפה של צומת וכו')
9 ביוני, 2009 בשעה 15:34
כן כן, שבוע הספר… פעם הוא באמת היה חגיגה שציפיתי לה, משום מה. אולי כי בתור ילד אבא שלי תמיד לקח אותי לקנות כמה ספרי חסמב"ה ולבקש מיגאל מוסינזון שיחתום לי עליהם…
אהבתי מאוד, במיוחד את התמונה שציירת בשתי הפסקאות האחרונות.
9 ביוני, 2009 בשעה 17:47
ומה אם שבוע הספר יהפוך ליום זיכרון?
ספר זה סתם טכנולוגיה.
ספר אינו הסופר ואינו הקורא.
9 ביוני, 2009 בשעה 19:14
יפה דרשת. בשבילי שבוע הספר תמיד היה לקניות ה"גדולות" - מילון אבן שושן האדום למשל. מה עוד מסמל שבוע הספר לעובדים בתחום? לחץ גדול בחודשים שלפני כי "חייב לצאת לשבוע הספר".
9 ביוני, 2009 בשעה 22:08
לא יודעת, בעיני שבוע הספר זה ארוע חגיגי. הרבה שנים הדרתי רגליי מהככר, אבל חזרתי מאז שהילדים שלי התחילו לקרוא, ואולי דרך העיניים שלהם אני רואה איזה אירוע נחמד זה. היום, כשאת רוב הספרים אני משאילה בסיפרייה, גם חזרה לי חדוות הקנייה שפעם היה עניין שגרתי לגמרי. אני נרגשת ועוד לא החלטתי איזה ספרים ארכוש לי
10 ביוני, 2009 בשעה 11:00
לאסתי, ערן ודנה: נכון, גם אני זוכר שפעם הייתי מחכה לזה יותר. והאמת, גם היום יש בי יותר מצל של התרגשות מכל העניין. השאלה היא, באמת, איך מחזירים את שבוע הספר לימים שבהם זה היה ליותר "ספר" ופחות "שבוע".
לאבי: זכור את דברי מקלוהן - המדיום הוא המסר. גם אני משתעשע לפעמים במחשבה שספר הוא משהו שנמצא בממלכת האידיאות, ולא תלוי בשום טכנולוגיה ספציפית. אבל האמת היא שזה לא נכון. בדיוק כמו שאין תיאטרון בטלוויזיה, ואין רדיו על הקירות במוזיאון, כך גם לא תהיה ספרות בשום מדיום מלבד ספר. יהיה *משהו*, שאנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק תהיה זהותו. אבל אי אפשר להתעלם מחשיבות הטכנולוגיה המסוימת שבה, ודווקא בה, נולדה אמנות כלשהי. הקשר הוא לא מקרי, והמדיום לא סתם אמצעי במקרה הזה. אחרת, כל צורות האמנות היו עוברות לטלוויזיה בשנות ה-80, ואח"כ לאינטרנט בתחילת העשור הנוכחי.
לאביגיל: באמת שכחתי להזכיר, שספרייה היא בעיניי הפתרון הכי טוב והכי תרבותי שיש לצריכת ספרים. אולי לא רציתי לקלקל את תאוות הקנייה של הקוראים
10 ביוני, 2009 בשעה 12:27
[...] מליבריסטאן מציע זוית הסתכלות מעניינת על שבוע הספר: יום הזיכרון לספרים. בהחלט יש בזה [...]
11 ביוני, 2009 בשעה 10:40
בתור קוראת נאמנה מזה שנים,אני עדיין מחכה בקוצר רוח לזמן הזה.
זה עדיין פסטיבל, אומנם ההנחות הן כבר לא משהו כל כך שונה מצומת אבל זה עדיין כיף
12 ביוני, 2009 בשעה 7:12
…ואני מציע שבוא אחד אחר כך לחגוג את "שבוע הספר הדיגיטלי". אם כבר, אז כבר…