כרונוטומיה 101
לכבוד ה-19 ביוני - לא חג של שום דבר (טוב, חוץ מזה) - קבלו פוסט פירורי ורסיסי. תירוץ: החום המיס לי את הדבק שבעזרתו אני מחבר משפטים לפסקאות. תירוץ 2: נראה לי ששיטת הכתיבה הזאת מוצאת חן בעיניי.
אז ככה: בגלריה (הארץ) יש ראיון עם שי גולדשטיין, ושם הוא אמר את המשפט הבא: "הסופרנוס היא יצירת אמנות שלא נופלת מהיצירות של בטהובן".
אין צורך להוסיף מילים. האמירה הזאת היא בעצמה הנוגדן הטוב ביותר לאפשרות שמישהו ייקח אותה ברצינות.
אבל, זה בכל זאת מחדד אצלי את התחושה המתעצמת, שהתקופה שלנו היא תופעה ייחודית בהיסטוריה: התקופה הא-תרבותית הראשונה (והלוואי שגם האחרונה).
מעולם לא היתה יותר עשייה מאשר היום, מעולם לא ניסו רבים כל-כך ליצור ולהתבטא - אבל מנגד, היוצרים מעולם לא היו אנשים חלולים כל-כך, נטולי מינימום של אישיות ואמירה.
כן, זו הכללה, אבל כשמכלילים לא מתכוונים שכל פרט ופרט זהה לטיפוס הכללי. מתכוונים שהטון השולט הוא כזה. והוא אכן כזה.
האינטואיציה שלי אומרת שבעוד 100, 200 שנה, בני האדם יסתכלו אחורה על השנים האלה בבושה גדולה. הם פשוט לא יבינו מה נכנס בנו.
כי ה"תרבות" של היום היא תרבות, כמו שלאופנת הכריות בכתפיים משנות ה-80 היה איזשהו קשר לאסתטיקה וטעם טוב.
הצרה העיקרית היא שהיוצרים היום לא יודעים מה קדם להם. לכל היותר הם מכירים שמות של אמנים, ואולי גם זוכרים כמה שרידים ממה שלמדו בתיכון.
הסופרנוס, סדרה ששודרה בין 1999 ל-2007, היא (בהשאלה, ולפעמים גם בפועל) קנה המידה שלפיו הכל נמדד, כי זה טווח הזיכרון התרבותי של הדור הנוכחי.
(אגב, ראיתי את כל הסדרה, וגם הקשבתי להרבה מאוד יצירות של בטהובן. ההשוואה ביניהם פשוט מעליבה. מזל שלודוויג ואן חירש, וגם מת, כך שהוא - פעמיים - לא יכול לשמוע אמירות מהסוג הזה).
בני ציפר כתב בשבוע שעבר מאמר, באותו עיתון שבו הופיע הראיון עם גולדשטיין.
כותרת המאמר היא "למה אני שונא את רוב הספרים שכותבים כאן". לשם שינוי, אני מסכים איתו ברוב הטענות.
רק הערה אחת יש לי: הבעיה שהוא מאבחן לא מוגבלת ל"כאן" של ישראל, אלא מתפרשת ל"כאן" של העולם (ויש שיאמרו - ל"כאן" של לקאן). אפסות היצירה היא מחלה של זמן, לא של גיאוגרפיה.
די מפחיד לחשוב שהספרים שנכתבים כרגע יישארו בסביבה עוד הרבה-הרבה שנים.
היום, כשמוצאים כתב-יד או ספר עתיק, ברירת המחדל היא שמדובר ביצירת ספרות גדולה. גם אם לא שמענו עליה קודם לכן.
למה? כי בעבר הרחוק, והפחות רחוק, כתבו בעיקר אנשים שידעו לכתוב. כמה אלמנטרי.
אבל כשהארכיאולוגים של 2209 יקדחו ויחשפו את חנויות הספרים של **20, שהשתמרו במצב מושלם, תצפה להם הפתעה איומה.
במיוחד אחרי שיקדישו כמה שנים מחייהם לפענוח ותרגום של "יצירות המופת" האלה, ויגלו שזמנם בוזבז לגמרי על אלף ואחת גרסאות של ואקום מחשבתי.
בקיצור, מתחזקת אצלי המחשבה שניאלץ לכרות את השנים הא-תרבותיות האלה מרצף ההתפתחות של המין האנושי - לבצע כרונוטומיה (חיתוך זמן) בהיסטוריה.
החתך יתבצע, נגיד, ברבע האחרון של המאה ה-20, והשכבה שתוסר תהיה, נגיד, באורך של +200 שנים. אחרי שנת 1970 תגיע, בהיסטוריה הרשמית של העולם, שנת 2200-ומשהו.
בינתיים, אני מציע לכולם ללכת לקרוא את הספרות של פעם. לא רק בק-ליסט. גם בק-בק-בק-ליסט. להתחבר מחדש לספרות העתיקה.
אולי אפילו ללמוד לצורך זה "שפה מתה", כדי ליצור קשר אמיתי עם הספרות ההיא.
לפעמים נראה לי שעדיף לשפה למות מאשר לעבור התעללות, אונס והשמדה זוחלת כמו שעוברות השפות החיות. גם, ובעיקר, על-ידי הסופרים שכותבים בשפות האלה.
אה, ומי שכותב, שיעשה לעצמו טובה ויימנע מכתיבה שנועדה לדור הזה. לפחות מבחינתי, הקהל היחיד שראוי לכתוב בשבילו הוא הארכיאולוגים של העתיד.
מזל, לפחות, שקרה השבוע משהו אחד טוב בזירת הפסוודו-תרבות.
אחרי שרשת סטימצקי החליטה להפסיק את השתתפותה ברשימות רבי-המכר בעיתונים, היום (ככה קראתי בולווט) לא מופיעות הרשימות בידיעות אחרונות ובמעריב.
לא לעתים קרובות קורה שמשאלה שהבעתי כאן בפוסט (רק לפני שבועיים) מתגשמת כל-כך מהר. או בכלל.
אולי זה אומר שלא הכל אבוד.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, הוצאות, רשתות, תקשורת
19 ביוני, 2009 בשעה 16:27
לא ממש ברור לי על מה אתה כל כך זועם. אני גם חושב שההשוואה בין בטהובן והסופרנוס מופרכת, אבל הסיבה לכך היא שמדובר בשני מדיה שונים לגמרי. אי אפשר להשוות בין קומפוזיציה מוסיקלית לבין סדרת טלוויזיה בדיוק כפי שאי אפשר להשוות בינה לבין, נאמר, ציור. השוואה בין בטהובן ובוטיצ'לי תהיה מופרכת באותה מידה. מדובר בדרכים שונות לגמרי של ביטוי, שמתבססות על קונבנציות שונות לגמרי ויוצרות אפקטים שונים לגמרי. את מה שאתה מוצא בבטהובן אתה לא תמצא בסופרנוס וגם לא באף סדרת טלוויזיה, ובדיוק באותה מידה אתה גם לא תמצא בבטהובן את מה שאתה מוצא בסופרנוס (שאני מניח שזו סדרה שמצאת בה משהו מאחר וצפית בכולה). אני לא מבין מה בדיוק הופך את זה לכל כך דקאדנטי בעיניך.
19 ביוני, 2009 בשעה 16:34
וואו, זהירות…. נשמע לי קצת כמו תסמונת "הולך ופוחת הדור", כשאני מתחיל לחשוב שהתרבות סביבי מדרדרת, אני נזכר בעובדה שהתסמונת הזאת קיימת לפחות מאז תחילת התרבות המתועדת. זה לא אומר שהתרבות לא מדרדרת, אבל בהנחה ש"שיאה" של התרבות לא היה לפני אלפי שנים, אלא במשך השנים אכן פיתחנו כלים חברתיים,מדעיים,הבעתיים מתוחכמים יותר ויותר, אז רוב הסיכויים שמדובר בהטייה פנימית שלי ולא באמת באיזו התפוררות אובייקטבית של המבנים החברתיים,תרבותיים השונים. שוב… כמו שאומרים - העובדה שאני פרנואיד לא אומרת שלא עוקבים אחרי, בהחלט יכול להיות שנקודות מסויימות בהיסטוריה, ואולי אפילו בתקופה המסויימת הזאת מתרחשים תהליכים הרסניים בתרבות האנושית, אבל בוא נגיד שקיומה של התסמונת הזאת לפחות מחייב משנה זהירות לפני שאומרים טענה גורפת ושיפוטית כל כך.
יותר לעניין, עד לפני 300 שנה לא היה מעמד ביניים חזק, לכן מעט מאוד אנשים עסקו ב"אומנויות". עד לפני 500 שנה לא היה דפוס, לכן הטקסטים ששרדו הם אלו שהיו בשימוש מתמיד שכן הם היחידים ששוכפלו לאורך השנים. היעדר יצירות מופת היום, או לפחות ההסתרה של יצירות כאלה על ידי מבחר אינסופי של זבל לא בהכרח אומרת שאין יצירות כאלה בכלל או שיש משהו בעידן הנוכחי שמקשה ליצור אותם.
אני אישית ראיתי את הסופרנוז מההתחלה עד הסוף לפני כמה שנים, וזאת היתה ההטבלה שלי לעולם הטלווזיה האיכותית. להשוות עם בטהובן זה טיפה מוזר, אני לא רואה מה אפשר להפיק מהשוואה כזאת ,חוץ מהתרסה אנטי-ממסדית, שכן אלו שתי יצירות בעלות אופי שונה מאוד.
אני אישית השוותי את הסופרנוז לרומנים האפיים מהמאה ה-19 בסגנון אנה קרנינה ומובי דיק. אני עדין עומד מאחורי ההשוואה הזאת, לפחות מבחינה מבנית יש הרבה דמיון, אני חושב שקשה לשפוט מה יותר איכותי אבל היקף היצירה דומה בהחלט.
20 ביוני, 2009 בשעה 10:37
כרגיל, רק הבעתי תחושה אינטואיטיבית, ולא התכוונתי לטעון שזה בהכרח כך באופן גורף ומוחלט (גם סייגתי את ההכללה של עצמי בתוך הפוסט).
אני גם לא חושב בהכרח ש"פעם היה יותר טוב" - ותעיד על כך העובדה שכשאני רואה סרט על המאה ה-17, נגיד, המחשבה שמטרידה אותי היא בעיקר "אף אחד מהאנשים האלה לא צחצח שיניים, אף פעם. מזל שהמסך לא מעביר ריח".
ההשוואה בין בטהובן לסופרנוס מרגיזה אותי דווקא בגלל שהיא מופרכת. ברור, כמו ששניכם אמרתם, שאין טעם להשוות בין סדרה טלוויזיונית ליצירה מוזיקלית. אבל עובדה שההשוואה נעשתה והתפרסמה כלשונה. וזה מה שמפריע לי - שבדור הזה, כל יצירה מוערכת משמשת כתירוץ למחוק את מה שקדם לה. המחשבה היא שאם הסופרנוס זה טוב, אז אפשר להסתפק בזה. אפשר ורצוי להגביל את כל העולם התרבותי שלנו לתוכן הכי פחות גרוע ששודר אתמול בערב בטלוויזיה, וכל דבר שנוצר כמה שנים קודם - שלא לומר כמה מאות שנים - פשוט לא קיים.
ומהבחינה הזאת, כן, אני חושב שזו תקופה ייחודית לרעה בהיסטוריה. נכון שתמיד הזקנים התלוננו שהצעירים מדרדרים את התרבות, אבל: 1. אני דווקא אחד מהצעירים. 2. הפעם כולם משתתפים בהרס, לא משנה הגיל. 3. האינטואיציה האישית שלי אומרת לי שמה שקורה היום הוא ברובו הגדול לא-אמנות ולא-תרבות, בגלל שלאנשים היוצרים (ולאנשים בכלל) אין מטען פנימי כלשהו. אם אני טועה או לא, את זה עוד נראה.
21 ביוני, 2009 בשעה 9:44
אני מעוניין להציע אבחנה אחרת והיא: ככל שהיצירה היא פחות יצירה ויותר מוצר, האיכות שלה נמוכה יותר.
כמובן זו הכללה ויש יוצאים מהכלל, אבל:
חלק מהתהליכים של העשורים האחרונים הם להפוך חלק גדול מהיצירה התרבותית (ספרים, מוסיקה, סרטים, תוכניות טלויזיה ובטח עוד תחומים שאני פחות מכיר) למוצרי צריכה.
כשצריך למכור את היצירה שלך, לכמה שיותר אנשים, ברור לכולנו שבאופן כללי מכוונים למכנה משותף נמוך יותר, לרייטינג.
קחו את המוסיקה של 50 השנים האחרונות, תוציאו את כל מה שאנשים כתבו ושרו וניגנו כי הם היו צריכים למכור משהו. כולל את הג'ינגלים של הפרסומות ומוסיקה לסדרות טלויזיה שצריכות לקבל רייטינג, וכו' וכו' - בטוח שמה שיישאר הוא כבר באיכות הרבה יותר טובה.
קחו את כל תוכניות הטלויזיה של 50 השנים האחרונות, תוציאו את כל הזבל שעשו רק כדי שאנחנו וילדינו נראה את זה ונשלם דמי מנוי לכבלים או נראה פרסומות באמצע. בטוח מה שיישאר הוא הרבה יותר טוב.
בקיצור, ככל שנצליח להפוך יותר תחומים של היצירה האנושית לכאלה שלא מנסים למכור אותם, או למכור פרסומות באמצעותם, או (שומו שמיים) להתפרנס מהם, ככה האיכות של סך היצירה האנושית תעלה…
21 ביוני, 2009 בשעה 11:20
אתה כנראה אופיטימי אם אתה חושב שבאמת נגיע ל-2200.
21 ביוני, 2009 בשעה 13:15
לאביתר: אני חותם בשתי ידיים על נקודת המבט שהצעת. לי עצמי יש דילמה תמידית בין הרצון להבטיח את פרנסתם של סופרים, לבין האינטואיציה שהתמקדות מוגזמת בשיקולים כספיים מובילה להרס הספרות. כך שבגדול, העמדה שלי היא כזו: כל עוד מישהו מרוויח מהספרים, הסופרים צריכים להיות המרוויחים העיקריים. אבל אידיאלית, עדיף בעיניי שאף אחד לא ירוויח מהעניין.
די הצחיק/העציב אותי לקרוא, אגב הדיונים האחרונים סביב המבצעים ששוחטים את פרנסת הסופרים, טענה שמישהו בתעשייה אמר, שהלכה פחות או יותר ככה: "במצב הנוכחי אין לסופרים מוטיבציה לכתוב, כי הם לא יתפרנסו מזה. רק מי שהדבר באמת בוער בעצמותיו יישב לכתוב". וזה הוצג כדבר שלילי! כאילו אנחנו אמורים לרצות שאנשים יכתבו בשביל הפרנסה, ולא כי יש להם מה לומר.
בקיצור, אני מאוד מסכים איתך, וחושב שזה שאמנות היא בפועל, כיום, מוצר צריכה, לא אומר שגם צריך לאמץ את המצב הזה בשמחה ולראות אותו כרצוי. אין לי ספק שחלק אדיר מהמוטיבציה ליצור היום (ע"ע הציטוט למעלה) היא של אנשים שחושבים שירוויחו מזה משהו, בין אם ישירות או בעקיפין. לקראת שבוע הספר היה איזשהו ראיון עם סופרים בארץ, ואחת מהן אמרה שאין לה בעיה עם מבצעים, כי היא מתפרנסת בעיקר מהפרסונה של סופרת, מה"מסביב" שמתאפשר בזכות המוניטין שלה. לי זה נראה כמו הדבר הכי גרוע - שאפילו, ובמיוחד, האישיות של הכותב הפכה למוצר, ולא רק הטקסטים עצמם. מעניין מה קורה כשהאישיות מתפתחת בכיוון שלא רצוי לספונסרים שמהם הסופר חי…
ליהו: זאת אולי הפעם הראשונה שהואשמתי באופטימיות - ואני שמח שזה דווקא על פוסט פסימי למדי
27 ביוני, 2009 בשעה 13:32
העניין הוא שיש נטייה טבעית נגד ההווה, כי אתה נחשף לכל מה שקורה בתרבות ההווה ורק למיטב של תרבות העבר, שעמד במבחן הזמן.
"היום, כשמוצאים כתב-יד או ספר עתיק, ברירת המחדל היא שמדובר ביצירת ספרות גדולה. גם אם לא שמענו עליה קודם לכן." - אני ממש לא בטוח שאם תיקח ספר אקראי שיצא, נאמר, במאה ה-19, ואפילו ספר שזכה להצלחה בזמנו, הוא יהיה בעל ערך שלא תמצא בספרים בני זמננו.
27 ביוני, 2009 בשעה 13:37
ולגבי ההשוואה. אני מניח (לא קראתי את הראיון ולא ראיתי סופרנוס) שהדמיון בין היצירות, אליו התכוון גולדשטיין, הוא בכך ששתיהן, כל אחת בתחומה, הן פסגות של התרבות האנושית או משהו. זה מופרך מעיקרו? אני יכול לחשוב על סדרות טלוויזיה שראויות לתיאור כזה.
27 ביוני, 2009 בשעה 13:49
כעת קראתי את התגובות.
כתבת, דן: "ההשוואה בין בטהובן לסופרנוס מרגיזה אותי דווקא בגלל שהיא מופרכת. ברור, כמו ששניכם אמרתם, שאין טעם להשוות בין סדרה טלוויזיונית ליצירה מוזיקלית. אבל עובדה שההשוואה נעשתה והתפרסמה כלשונה. וזה מה שמפריע לי - שבדור הזה, כל יצירה מוערכת משמשת כתירוץ למחוק את מה שקדם לה" - אז ראשית, יש כל מיני השוואות ואפשר להשוות גם בין דברים שונים מאד ולהפיק מזה משהו (חיפוש בגוגל העלה למשל את המשפט: "התכונה המציבה את גאונותו המוסיקלית של בטהובן בדרגה אחת עם הכשרון הספרותי של שייקספיר היא שליטתו העילאית בצורה המוסיקלית."). שנית, אני לא רואה איך יש כאן מחיקה של מה שקדם, אפילו להיפך: בטהובן משמש כקנה מידה למשהו איכותי מאד. אז יכול להיות שהטענה מוטעית והסופרנוס זו סתם סדרה נחמדה ולא יצירת מופת, הישג תרבותי, ביטוי לשליטה מלאה בצורת אמנות שאינה נופלת פוטנציאלית מכל צורה אחרת (פה כנראה מוקד הטענה); אבל יש סדרות אחרות שכן.
עוד משהו שעלה בתגובות, ההתנגדות ליצירה לשם כסף - אני חושב שרוב האמנות, לסוגיה השונים ולאורך הדורות, הייתה צריכה לא רק לבטא את רוחו של האמן אלא גם להביא לחם הביתה, וגם חמאה לפעמים.
27 ביוני, 2009 בשעה 20:45
טוב, בהחלט אפשר גם לראות את זה מנקודת המבט שהצעת. זה לא עניין חותך, שברור בו מי "אשם" ומי לא. הבעיה בנושאים כאלה היא שתמיד אפשר להביא טיעונים שנותנים לגיטימציה ל"עכשוויזם" - הרי אין בית משפט שמחליט מה באמת טוב. בגלל זה אין ברירה אלא לסמוך על תחושות ואינטואיציות. מהבחינה זו, ברור לי שאי-אפשר לייחס להשוואה בין בטהובן לסופרנוס שום כוונות נאצלות - אבל מצד שני, אני לא יכול להוכיח את זה. לכן אני אף פעם לא מבקר אחרים בצורה שמניחה לפתחם דרישות כלשהן. את זה אין לאף אחד זכות לעשות כשמדובר באמנות - הזכות היחידה היא לומר איך הדברים נראים מפינת העולם הפרטית של המבקר, בלי להתיימר לאוניברסליות.
30 ביוני, 2009 בשעה 21:43
[...] עד הסוף (“אני פשוט שונא את רוב מה שכותבים בארץ”) ודן הרחיב את אפסות היצירה שציפר מדבר אליה לאופן גלובלי ולא רק [...]