תעשייה קלה
בין אם יעבירו בכנסת חוק מחיר אחיד לספרים או לא, השכבה שבתחתית שרשרת המזון הספרותית לא תשפר את מעמדה היחסי לעומת שאר השכבות. כן, אני שוב מתכוון לסופרים - אלה שבלעדיהם אין ספר, אבל מבחינה כלכלית הם נחשבים פחות מכל גורם אחר בתהליך ההוצאה שלו.
הבעיה היא בעצם כפולה: 1. נטייה מעמיקה מצד ציבור הקונים/קוראים לראות את קניית הספר כמעין החזר טכני של עלויות הדפסה ושיווק, ולא כתשלום עבור יצירה. 2. התלות של הסופרים בשני ממסדים - הרשתות וההוצאות - שאמנם נלחמים זה בזה, אבל בעיקר נלחמים שניהם יחד בסופרים (ואת זה הם עושים לא מרוע לב, אלא בגלל הצורך הבסיסי שלהם כגוף עסקי לשרוד על חשבון כל אחד אחר, ובכל דרך אפשרית).
חזרתי לחשוב על הבעיה הכפולה הזו בעקבות המאמר של מתי שמואלוף (התפרסם ב-ynet, וגם בבלוג שלו). נקודת המוצא שלו היא המבצע המביש שבמסגרתו ספרים נמכרים בשקל, ובהמשך הוא מתייחס להוצאות כאל סוג של תאגיד לא-רשמי - הרבה זרועות של יצור אחד, שמתחרות ביניהן כלפי חוץ, ומלטפות זו את זו בצללים. כשחושבים על זה, זה קצת מזכיר את המצב בפוליטיקה: אנשים ממפלגות שונות מסיתים את הבוחרים אלה כנגד אלה, ואז יושבים ומעשנים יחד סיגרים במזנון הכנסת, חברים עד השמיים.
מבצעים רצחניים, או כל סוג אחר של ניצול סופרים ושבירת יכולתם להתפרנס, דורשת את קיומם של שני צדי המשוואה: ציבור שהפסיק לראות בספר מוצר תרבותי - והוצאות ורשתות שעסוקות במאבק הישרדות כלכלי שאין לו קווים אדומים. נראה שמשני עברי הקופה הרושמת, האויב המשותף הוא הסופרים; כל שקל שמגיע אליהם נתפס כבזבוז משווע שאפשר וצריך לקצץ בכל מחיר.
אז איך יכולים הסופרים לצאת מהמצב הזה? אולי על-ידי הגדרת הצרכים שלהם, וניסיון לתת להם מענה אלטרנטיבי. אם רוצים למנוע את החציצה בין הסופרים לקהל, זה אומר שצריך לעקוף את הגורמים המתווכים - אבל רק אם אפשר להציע במקומם תחליף מספק. באגף המכירה-הפצה, זה יהיה אפשרי בקלות עם התרחבות התפוצה של מכשירי קריאה לאי-ספרים. הסופרים יוכלו למכור לקוראים את היצירות שלהם ברשת, בלי לעבור דרך גורם שלישי.
מה שמשאיר לנו את השאלה המרכזית - ההוצאות, שהקשר שלהן עם הסופר חשוב בהרבה. בעצם, התפקיד שהן מבצעות יכול להתמצות במילה אחת: תקן. ההוצאה אמורה להביא (בעריכה, הגהה וכו') את הטקסט לתקן מסוים של איכות טכנית, ובמקביל לתת לו, בעצם הבחירה שלה להשקיע בו זמן, כסף ומוניטין, תקן של איכות אמנותית - לגיטימציה מאנשי מקצוע שדעתם נחשבת.
אלא ששני סוגי התקנים האלה ניתנים להשגה בצורה אחרת. זה אמנם רעיון ראשוני בלבד, אבל הוא לא בלתי-אפשרי: חיבור ישיר בין סופרים, שיקיימו יחד את כל הפונקציות החשובות של הוצאה רגילה תוך ביטול הפונקציות הבעייתיות. למה אני מתכוון? להתאגדות של סופרים, ידועים יותר ופחות, שישלבו את הכישורים המקצועיים שלהם לטובת כלל המתאגדים.
כמו בהוצאה רגילה, הפורום הזה יחליט במשותף את מי לקבל לשורותיו, כלומר, איזה ספרים להוציא. ההבדל הוא שכל התפקידים יבוצעו על-ידי סופרים, ובהתנדבות, למען הסופרים האחרים - וגם המתנדבים עצמם, בתורם, יקבלו שירותים כאלה מהשאר. כלומר: סופרים ישמשו שם כלקטורים, כעורכים ספרותיים, כעורכים לשוניים וכדומה - והתמורה תהיה בצורת עזרה זהה מצד השותפים האחרים, כשיהיה בה צורך.
וככה, הגוף הזה יוכל לקיים את שני סוגי התקנים של ההוצאה הרגילה - תקן טכני ותקן אמנותי - בלי להצריך מנגנון בעל אוריינטציה כלכלית. לדעתי, סופרים בוגרים בנפשם בהחלט מסוגלים לבצע למען סופרים אחרים את כל סוגי העבודות הטכניות הדרושות (אם יש קושי, הוא רק בעבודה מנותקת-רגשית על הספר של עצמך); ואין כמו קבוצה של שמות מכובדים, בעלי טעם, אמירה ויכולת משל עצמם, כדי לתת ליצירה את כל הלגיטימציה התרבותית שהיא צריכה.
הוצאה (או פוסט-הוצאה) מהסוג שתיארתי תשאיר את כל הזכויות בידי הסופרים שכתבו את הספר, ולא תיקח לעצמה שום חלק בהכנסות שלהם מהמכירות. כל סופר יקבל 100% בעלות על היצירה, אבל התפקידים המסורתיים של הוצאה יקוימו במלואם. אם זה ייעשה תוך שימוש בלעדי ברשת כאמצעי מכירה, והסתמכות רק על אי-ספרים, ההוצאה האלטרנטיבית הזו תוכל לפעול כמעט בלי הוצאות כספיות על עניינים טכניים, ולהיות עצמאית לגמרי בכל שלבי התהליך.
אם תרצו, אפשר לקרוא לזה "להוציא לבד ביחד": הכוונה היא להימנע מיצירה של מוסד רשמי, עם בעלי תפקידים קבועים. אנשים יצוותו לפרויקטים לפי הצורך. כל מה שיחבר את השותפים בהוצאה כזו הוא הרצון ליצור במשותף אלטרנטיבה תרבותית, שתשמור על הצדדים החיוביים של הממסדים הספרותיים הקיימים ובאותו זמן תמנע את דחיקת הסופרים לתחתית.
מה הסופרים ירוויחו, זה ברור. ומה עם הקוראים? הם ייתקלו בפעם הראשונה בחייהם בהוצאה שכל האנרגיה שלה, עד הטיפה האחרונה, מושקעת בספרות ולא במאזני סוף שנה - ודווקא מהסיבה הזאת, מאפשרת לסופרים שלה להתפרנס כמו בני אדם. הוצאה כזאת לא תצטרך להתחנף על חייה, ושום דבר לא ימנע ממנה להיות אליטיסטית ובעלת סטנדרטים גבוהים. אני מאמין שבסופו של דבר, הקהל גם יודה לה על החזרת המעמד הנכון לספרות.
כל זה בטח נראה בקריאה ראשונה, וגם שנייה, אוטופי מדי. אבל אני חושב שכל עוד הקבוצה המקימה שומרת על גודל סביר, והחברים בה באמת מחויבים לרעיון, יכולה להיות כאן התחלה של משהו שיציל את הסופרים מהמנגנון הנוכחי. בינתיים נגדיר את זה כחומר למחשבה, ואולי בהמשך זה יהיה גם חומר לעשייה.
danext@gmail.com
16 ביוני, 2009 בשעה 17:14
בהחלט חומר מעניין מאוד למחשבה…
האינטואיציה שלי אומרת שארגון כזה יכול להחזיק מעמד מעט מאוד זמן לפני שהוא מאבד את הכיוון הפרו-ספרותי המובהק שלשמו הוא נוסד ומתחיל להסתאב (כפי שציינת, "סופרים בוגרים בנפשם בהחלט מסוגלים לבצע למען סופרים אחרים" - אבל "בוגרים בנפשם" הוא לאו דווקא מאפיין המציאות). ויש הרבה שאלות שצריך לחשוב עליהן לפני שדבר כזה יכול לקרום עור וגידים (מה זה גודל סביר, מי בוחר את החברים, מה לגבי הוצאות תפעוליות כמו יח"צ ואחזקת אתר שדרכו יימכרו היצירות) - אבל זה עדיין רעיון מאוד מעניין
16 ביוני, 2009 בשעה 19:53
המודל שאתה מתאר מזכיר במידת מה את אגודות הסופרים למיניהן; לאגודת הסופרים יש כתב-עת ול'איגוד הסופרים' יש גם כתב-עת וגם תחרות שנתית במהלכה בוחרים החברים הבכירים חמישה ספרים להוצאה של חברית באיגוד ומממנים את הוצאתם. הבעיה העיקרית במהלך כזה הוא הקלות שבה ניתן להאשים את הקואופרטיבים הללו ב'שיקולים זרים'.
17 ביוני, 2009 בשעה 8:42
הצעה מעניינת (כמו שנהוג לומר במקרים כאלה) ובכל זאת יש לי כמה שאלות:
1. מי יבטיח לי שסופר מצוין ומפורסם יהיה מסוגל לעשות עריכה לשונית, הבאה לדפוס, או הפצה לחנויות?
2. מה קורה כשאני לא מרוצה מאיכות העבודה שאני מקבל?
17 ביוני, 2009 בשעה 11:07
לערן ולרונן: נכון, גם בעיניי זו הבעיה העיקרית - הסיכוי, הדי סביר, שמהר מאוד ההתארגנות הזו תהפוך לעוד קליקה שכל קשר בינה לבין איכות הוא מקרי לגמרי. בגלל זה הודיתי בעצמי שלפחות בשלב הזה, הרעיון עדיין נמצא בתחום האוטופי.
לגבי עלויות תפעוליות, אני חושב שהן יהיו זניחות כל עוד ההתמקדות תהיה בהפצה דרך הרשת. נכון שאתר שאפשר למכור דרכו הוא אופרציה די מסובכת, והגוף המוכר גם צריך להיות רשום לצרכי מס וכו', אבל עדיין, יחסית למנגנון של הוצאות רגילות, זה בהחלט משהו שאפשר לממן בקלות בהשתתפות של כל החברים, וההוצאה לא תהיה גדולה. אגב, בעניין היח"צ, היתרון הוא שהמעורבים יהיו אנשים בעלי פרופיל ציבורי ומקצועי כלשהו, וקשה יהיה לתקשורת להתעלם מהם. בכל מקרה, ברור שזה עדיין מצריך מחשבות שונות ומשונות.
לאבי: את הרעיון הזה אפשר לממש בעיקר, אם לא רק, בתנאים שבהם לא יהיה יותר הכרח להדפיס ספרים פיזיים. כך שסופרים לא יצטרכו לבצע עבודות מתמחות כמו הפצה והבאה לדפוס. לגבי עריכה לשונית - יש עורכים ספרותיים (למשל נילי מירסקי, שדיברה על זה באחד הראיונות שלה) שחושבים שההפרדה בין עריכת הטקסט לבין עריכה לשונית היא מלאכותית, ועושים את שני הדברים במסגרת אותו תהליך. אני חושב שסופר ראוי לשמו יכול לעשות את העבודה הזו, של שני סוגי העריכה.
בקשר לאיכות העבודה, אני מניח שזה יצטרך להתנהל בדיאלוג. גם בהוצאה רגילה יש בעיה כשעורך וסופר לא רואים עין בעין, ושם הפוטנציאל לצרות אפילו יותר גדול, כי ההוצאה משלמת לסופר - כך שהוא הופך למעין עובד שלה וכפוף במידה מסוימת לעורך.
שוב, הרעיון שהצעתי הוא רק נקודת מוצא, ובקשר לפרטים הקטנים יש עוד הרבה מה לעשות. ובכל זאת, יש לי הרגשה שבעתיד, המו"לות תלך ותתקרב לדגם כזה. משהו כמו הגילדות של ימי הביניים, אולי.
17 ביוני, 2009 בשעה 17:53
אוי. רק אנחה כבדה ממושכת נמלטה ממני למקרא ההצעה שלך.
כלומר, אני שותפה לאבחון המצב הנוכחי (בקנטים. למטה מזה). אבל לא להצעה שלך.
ככותבת, אני יכולה לומר לך, כפי שכבר כתבתי כאן כמה פעמים: משאב הזמן הוא כל כך יקר. עבודת המעטפת שאתה מציע בהתנדבות היא עבודה. הרבה עבודה. ובדרך גם ביטלת מקצועות, כמו למשל עריכת ספרים או עריכה לשונית. לא, לא כל סופר, גם מוכשר, יודע להיות עורך או עורך לשוני. אלה מערכי כישורים ומוטיבציות אחרים לגמרי.
כיועצת ארגונית, אני יכולה לומר, גם אם בצער, שכל קבוצה שיש לה מטרה משותפת, הופכת בשלב כזה או אחר לארגון. והארגון ירצה רווחים, ויהיו בו מאבקי כוח וויכוחים, יצירתיים ואישיים ועל עתיד הספרות לאן ועל איזה כסא יושב מי. ככה זה. גם עמותות שקמו מהכוונות הכי טובות נקלעות למקומות האלה. זה פשוט אנושי.
אני רוצה לחזור להצעות פשוטות יותר: להשאיר את הכתיבה לסופרים, את העריכה לעורכים ואת ההגהה למגיהים, ואת ההוצאה לאור וההפצה - למוציאים לאור. אבל לנסות להחזיר את הנורמליזציה לתהליך: על ידי הידברות, על ידי רגולציה של השוק והתהליך, על ידי הזרמת כספי תרבות, ועוד פרסים ומלגות.
ויהי אור. אינשאללה.
18 ביוני, 2009 בשעה 12:39
ההצעה שאתה מתאר מזכירה במשהו את המצב הנוכחי בתחום הפרסומים האקדמיים במדעי הטבע, בהם התהליך הביקורת מבוצע ע"י עמיתים למקצוע, אליהם נשלח המאמר ע"י המו"ל טרם הפירסום. יש לתהליך הנ"ל יתרונות וחסרונות (בסופו של דבר, מדובר באנשים, ויוקרה, ואינטריגות). המעניין הוא, שהתהליך לא הוביל לירידת מחירי המנוי לפרסומים הנ"ל, להפך, ככל השהביקורת דקדקנית יותר, המוניטין טוב יותר, והמחיר עולה. מיותר לציין, אבל אף אחד מהכותבים או העורכים/מגיהים אינו מקבל תשלום.
19 ביוני, 2009 בשעה 13:45
לערן: אבל הם מקבלים משכורות סבירות לחלוטין, קבועות לגמרי, מהאוניברסיטאות. זה שונה לגמרי.
19 ביוני, 2009 בשעה 14:11
אני חושב שהדוגמה שערן הביא היא דווקא הוכחה שסידור כזה יכול לעבוד לא רע. נכון שבספרות אין אמות מידה מדעיות, והתחום הרבה יותר פרוץ לקליקות מסואבות. אבל עדיין, אם ההתארגנות היא בין אנשים שמעריכים אלה את אלה, יש לזה סיכוי.
ולגבי התשלום - מה שחשוב לענייננו הוא שהאנשים האלה לא מקבלים תשלום על העבודה שהם עושים על הפרסום האקדמי, אלא על עבודה נפרדת. וגם בסוג ההוצאה שהצעתי, הסופרים יקבלו את התשלום שלהם על עבודה נפרדת - על מכירת הספרים עצמם. בשני המקרים, העבודה ההתנדבותית מסייעת לקיומה של העבודה המכניסה, כך שאין כאן סתירה בעיניי. (אקדמאים צריכים לפרסם ולתרום בצורה בולטת בתחומם כדי לקבל תקן ומשכורת באוניברסיטה - ובאותה מידה סופרים יכולים לעזור אלה לאלה לבלוט ולפרסם כדי לקבל שכר הולם על היצירות שלהם).
19 ביוני, 2009 בשעה 16:53
דן, אתה מחפש פיתרון לגורם אחד במערכת - הסופרים, ותוך כדי משפיל גורמים אחרים במערכת - לקטורים, כעורכים ספרותיים, כעורכים לשוניים וכדומה.
עריכה של ספר דורשת הרבה מאוד זמן ומאמץ, שלא לדבר על כישורים רלבנטיים. לא כל סופר, מוצלח ככל שיהיה, בהכרח יודע לנקד או את הכללים המעודכנים של כתיב חסר ניקוד בעברית, וזה רק בצד של העריכה הלשונית. עריכה ספרותית דורשת גם טקט, כישורי מו"מ ופיתרון בעיות והרבה הרבה סבלנות.
וגם אם לסופרים המפורסמים יש את כל הכישורים האלו, לא מגיע להם תשלום על הזמן והמאמץ? נכון שאתה רוצה לחסוך, אבל זה בא על חשבון אחרים.
וחוץ מזה, כל מה שכנרת אמרה.
19 ביוני, 2009 בשעה 16:54
אגב, לפחות במדעי הרוח המאמרים עוברים עריכה לשונית והגהה אחרי שהפרופסורים המכובדים אמרו את דברם.
20 ביוני, 2009 בשעה 10:46
נכון שלא כל הסופרים יודעים לעשות את הדברים האלה, אבל כמו שאפשר לראות בכל פעם שמרימים ספר אקראי ממדף הספרים החדשים בחנות - גם לא כל הלקטורים, העורכים וכו' יודעים בהכרח לעשות את העבודה שלהם. כך שהמצב כיום לא יותר טוב.
אני מסכים שהפתרון שהצעתי בא על חשבון מקצוענים אחרים. אבל הוא נועד כדי להחזיר את הסופרים למרכז, אחרי שכולם התרגלו לראות אותם כמטרד שולי ומציק. זה מצב אבסורדי, ואני חושב ששינוי שלו חשוב אפילו יותר, מבחינה תרבותית, מכל נושא שקשור ל"מעמד הביניים" שמרוויח מהספר. כן, גם המעמד הזה צריך תנאים יותר טובים, אבל אולי התנאים האלה יגיעו רק כשההוצאות יבינו שיש להן תחליף.
לגבי התשלום, כבר אמרתי - התשלום הוא בשיתופיות, בידיעה שכשאתה תצטרך שירות דומה, תקבל אותו ללא הוצאה כספית מצדך. אפשר לראות את זה כסוג של ברטר - החלפה של שירות אחד עכשיו בשירות זהה אחר-כך.
24 ביולי, 2009 בשעה 16:55
באיחור אופנתי, אבל בכל זאת.
הסיבה שהלקטורים, העורכים והמגיהים לא עושים את העבודה שלהם כל כך טוב היא שההוצאות לא מוכנות לשלם לכאלה עם ניסיון או יכולת, ולפעמים פשוט מוותרות בכלל.
"השכבה שבתחתית שרשרת המזון הספרותית" היא לא הסופרים, אלא העורכים, הלקטורים והמגיהים.
זה כאילו שתאשים את שרתי בית הספר במצב ההוראה בישראל.
ברטר, לידיעתך, אינו חוקי ברוב המקרים (כי לא משתף את מס הכנסה) וגם קשה לשלם עם זה במכולת. ובתור אחת שכבר קיבלה אי אילו הצעות לברטר, אני יכולה להעיד שהוא שם יפה לעבודה בחינם.