ליבריסטאן

לכבוד ה-19 ביוני - לא חג של שום דבר (טוב, חוץ מזה) - קבלו פוסט פירורי ורסיסי. תירוץ: החום המיס לי את הדבק שבעזרתו אני מחבר משפטים לפסקאות. תירוץ 2: נראה לי ששיטת הכתיבה הזאת מוצאת חן בעיניי.

אז ככה: בגלריה (הארץ) יש ראיון עם שי גולדשטיין, ושם הוא אמר את המשפט הבא: "הסופרנוס היא יצירת אמנות שלא נופלת מהיצירות של בטהובן".

אין צורך להוסיף מילים. האמירה הזאת היא בעצמה הנוגדן הטוב ביותר לאפשרות שמישהו ייקח אותה ברצינות.

אבל, זה בכל זאת מחדד אצלי את התחושה המתעצמת, שהתקופה שלנו היא תופעה ייחודית בהיסטוריה: התקופה הא-תרבותית הראשונה (והלוואי שגם האחרונה).

מעולם לא היתה יותר עשייה מאשר היום, מעולם לא ניסו רבים כל-כך ליצור ולהתבטא - אבל מנגד, היוצרים מעולם לא היו אנשים חלולים כל-כך, נטולי מינימום של אישיות ואמירה.

כן, זו הכללה, אבל כשמכלילים לא מתכוונים שכל פרט ופרט זהה לטיפוס הכללי. מתכוונים שהטון השולט הוא כזה. והוא אכן כזה.

האינטואיציה שלי אומרת שבעוד 100, 200 שנה, בני האדם יסתכלו אחורה על השנים האלה בבושה גדולה. הם פשוט לא יבינו מה נכנס בנו.

כי ה"תרבות" של היום היא תרבות, כמו שלאופנת הכריות בכתפיים משנות ה-80 היה איזשהו קשר לאסתטיקה וטעם טוב.

הצרה העיקרית היא שהיוצרים היום לא יודעים מה קדם להם. לכל היותר הם מכירים שמות של אמנים, ואולי גם זוכרים כמה שרידים ממה שלמדו בתיכון.

הסופרנוס, סדרה ששודרה בין 1999 ל-2007, היא (בהשאלה, ולפעמים גם בפועל) קנה המידה שלפיו הכל נמדד, כי זה טווח הזיכרון התרבותי של הדור הנוכחי.

(אגב, ראיתי את כל הסדרה, וגם הקשבתי להרבה מאוד יצירות של בטהובן. ההשוואה ביניהם פשוט מעליבה. מזל שלודוויג ואן חירש, וגם מת, כך שהוא - פעמיים - לא יכול לשמוע אמירות מהסוג הזה).

בני ציפר כתב בשבוע שעבר מאמר, באותו עיתון שבו הופיע הראיון עם גולדשטיין.

כותרת המאמר היא "למה אני שונא את רוב הספרים שכותבים כאן". לשם שינוי, אני מסכים איתו ברוב הטענות.

רק הערה אחת יש לי: הבעיה שהוא מאבחן לא מוגבלת ל"כאן" של ישראל, אלא מתפרשת ל"כאן" של העולם (ויש שיאמרו - ל"כאן" של לקאן). אפסות היצירה היא מחלה של זמן, לא של גיאוגרפיה.

די מפחיד לחשוב שהספרים שנכתבים כרגע יישארו בסביבה עוד הרבה-הרבה שנים.

היום, כשמוצאים כתב-יד או ספר עתיק, ברירת המחדל היא שמדובר ביצירת ספרות גדולה. גם אם לא שמענו עליה קודם לכן.

למה? כי בעבר הרחוק, והפחות רחוק, כתבו בעיקר אנשים שידעו לכתוב. כמה אלמנטרי.

אבל כשהארכיאולוגים של 2209 יקדחו ויחשפו את חנויות הספרים של **20, שהשתמרו במצב מושלם, תצפה להם הפתעה איומה.

במיוחד אחרי שיקדישו כמה שנים מחייהם לפענוח ותרגום של "יצירות המופת" האלה, ויגלו שזמנם בוזבז לגמרי על אלף ואחת גרסאות של ואקום מחשבתי.

בקיצור, מתחזקת אצלי המחשבה שניאלץ לכרות את השנים הא-תרבותיות האלה מרצף ההתפתחות של המין האנושי - לבצע כרונוטומיה (חיתוך זמן) בהיסטוריה.

החתך יתבצע, נגיד, ברבע האחרון של המאה ה-20, והשכבה שתוסר תהיה, נגיד, באורך של +200 שנים. אחרי שנת 1970 תגיע, בהיסטוריה הרשמית של העולם, שנת 2200-ומשהו.

בינתיים, אני מציע לכולם ללכת לקרוא את הספרות של פעם. לא רק בק-ליסט. גם בק-בק-בק-ליסט. להתחבר מחדש לספרות העתיקה.

אולי אפילו ללמוד לצורך זה "שפה מתה", כדי ליצור קשר אמיתי עם הספרות ההיא.

לפעמים נראה לי שעדיף לשפה למות מאשר לעבור התעללות, אונס והשמדה זוחלת כמו שעוברות השפות החיות. גם, ובעיקר, על-ידי הסופרים שכותבים בשפות האלה.

אה, ומי שכותב, שיעשה לעצמו טובה ויימנע מכתיבה שנועדה לדור הזה. לפחות מבחינתי, הקהל היחיד שראוי לכתוב בשבילו הוא הארכיאולוגים של העתיד.

מזל, לפחות, שקרה השבוע משהו אחד טוב בזירת הפסוודו-תרבות.

אחרי שרשת סטימצקי החליטה להפסיק את השתתפותה ברשימות רבי-המכר בעיתונים, היום (ככה קראתי בולווט) לא מופיעות הרשימות בידיעות אחרונות ובמעריב.

לא לעתים קרובות קורה שמשאלה שהבעתי כאן בפוסט (רק לפני שבועיים) מתגשמת כל-כך מהר. או בכלל.

אולי זה אומר שלא הכל אבוד.

danext@gmail.com