ליבריסטאן

זה רק נהיה טוב יותר מרגע לרגע:

עד עכשיו ידעתי שבעקבות החרם של סטימצקי, הפסיקו לפרסם את טבלאות רבי-המכר רק בידיעות ובמעריב. אבל תודות למאמר של חנוך מרמרי בהעין השביעית, התברר לי שהן לא מתפרסמות באף עיתון - גם לא בהארץ ובגלובס.

וזה המקום לחגוג שוב את צירוף המקרים המוזר: רק שמונה ימים עברו מאז שהבעתי כאן ספק רציני בזכות הקיום של הטבלאות האלה ועד שהן נעלמו בפועל מהשטח.

לעומת זאת, מרמרי - שהיה עורך הארץ שיזם את הקמת מוסף ספרים (כולל רשימת רבי-המכר שלו, שהיתה הראשונה בישראל), ואחר-כך העורך הראשי של כנרת זמורה-ביתן - רחוק מלשמוח על העניין.

במאמר שלו, שהתפרסם אתמול (ה-28.6), הוא מתייחס להיעלמות הרשימות כאל "משבר" - ואפילו קורא לתקופת שלטונן הארוכה "עידן התמימות".

(וזה, אגב, כינוי שאני בהחלט מצטרף אליו - אבל רק אם הוא מתייחס לתמימותם של הקוראים, שמאמינים לרשימות ומשתפים פעולה עם המערכת המסחרית שסביבן).

לדעת מרמרי, ביטול הרשימות פוגע בכולם: ההוצאות, החנויות, הקוראים והסופרים שמבקשים להגיע לתודעה - ואפילו "העיתונים, שמוספי התרבות והספרים שלהם מאבדים נקודת משיכה חשובה".

אין צורך לחזור ולהסביר כאן למה, בעיניי, הרשימות האלה מזיקות הרבה יותר משהן מועילות - את כל זה כבר עשיתי בפוסט ההוא מתחילת החודש.

מה שכן, בעקבות הכחדתן הבלתי-צפויה (וקרוב לוודאי, הזמנית) של הרשימות, השאלה איך מסתדרים בלעדיהן הפכה מתיאורטית לממשית.

הקוראים של היום - היממה הזאת ממש, לא "היום" כציון תקופה - נמצאים בעצם בתקופת גמילה: הם התרגלו לנהל את קשריהם עם הספרות תוך הסתמכות בלעדית על מתווך רב-עוצמה, שקבע בפועל מה ייקרא ומה יצליח.

לעתים רחוקות היה ברור מי משתמש במי - הקהל במתווך או להפך - אבל בלי קשר לפרטים הקטנים, המנגנון הזה הפך לחזות הכל. כרגע שורר במקומו ואקום.

ומה יקרה מעכשיו? מרמרי כותב: "אחת האפשרויות הסבירות, בהעדר פתרון מוסכם, היא כי שוק טבלאות רבי-המכר יתפרק למרכיביו, יופרט, וכמו בשאר תחומי התקשורת, האחריות לשקלול הנתונים (הבלתי מבוקרים, כמובן) תוטל לפתחו של הקורא".

אם היעדרן הכפוי של הרשימות הוא סוג של תהליך גמילה, אז האפשרות הזו היא המתדון: סם תחליפי שממסך את הסימפטומים שנגרמים כתוצאה מהפסקת השימוש בסם המקורי.

הבעיה היא שגם המתדון הוא, בסופו של דבר, סם שגורם תלות. גם ממנו צריך להיגמל בתהליך כואב, שאפילו מתואר כממושך, ולפעמים קשה, הרבה יותר מאשר הגמילה מההרואין עצמו.

ואותו דבר לגבי הפלורליזם של רשימות רבי-המכר, שרק יעביר את הבעיה הלאה בצורה אחרת וינציח אותה במקום לטפל בה.

כך שבמקום לחפש תחליפים לרשימות, כדאי לנצל את המצב החד-פעמי שמתקיים כרגע, ולהיגמל אחת ולתמיד מהתלות בתופי הטם-טם הספרותיים האלה.

(כל ספרנית תגיד לכם שקריאה ותיפוף לא ממש הולכים ביחד).

הגמילה היא קודם כל במישור הרעיוני: להבין שאני, הפרט הקורא, לא חייב כלום לשום סדר יום מלאכותי שנקבע על-ידי גופים, שכל קשר בינם לבין ספרות מקרי בהחלט (כלי תקשורת, מכוני סקרים, רשתות שרק בגלל תאונת גורל מוכרות ספרים ולא אקונומיקה).

רק אחר-כך מתחיל המישור הפרקטי - איך למצוא ספרים טובים בלי עזרתה של רשימת רבי-המכר?

טוב, זה לא כל-כך קשה, כי למרות כל הפעלולים הסטטיסטיים, יש עדיין מתאם אחד שהרשימה לא הצליחה לבסס: המתאם בין הנוכחות בה לבין איכות הספר.

בקיצור, ההצעה שלי למי שחווה קריז-רשימות היא פשוטה:

ללכת לחנות כלשהי, עדיף קטנה;

להתרחק כמה שיותר מחלון הראווה ומהקופה;

להיצמד לאחד המדפים;

להוציא ספרים באקראי;

להסתכל עליהם, לדפדף בהם, להתיידד איתם מעט;

ולגלות, תוך חמש דקות לכל היותר, שיש שם עולם שלם של יצירות שפשוט לא התקיימו ביקום המקביל של רבי-המכר - לא ברשימות, ולפעמים גם לא בעולמם התרבותי של מי שכתבו את הספרים המככבים בהן.

עם כל הזהירות הנדרשת, אני מהמר שבאותו רגע יסתיים תהליך הגמילה של ג'אנקי-רבי-המכר המצוי. מה שיקרה אז יכול להזכיר בהתחלה התמכרות חדשה, אבל בהמשך מגלים את טבעו האמיתי: יציאה לחופשי.

danext@gmail.com