ליבריסטאן

בסקאלה של אירועי חיינו, המסעירים והמשמימים כאחד, שבוע הספר בוודאי נמצא רחוק מקו האמצע, עמוק במחנה החיובי. אין ויכוח שאפילו כפסטיבל שנעשה מסחרי במהותו, ועם כל בעיותיו, שבוע הספר עדיין שייך לצד של הטובים.

מה שכן, בעיניי שבוע הספר מתחיל להיות דומה ליום הזיכרון ל-X (ה-X מחליף את השם כדי להימנע מהטונים הגבוהים שבאים איתו). בכל יום זיכרון ל-X, בעיקר בזמן הצפירה, אני חושב שבעצם היום הזה נועד לכולם חוץ מאשר לאנשים שבאמת זוכרים. בתור מי שה-X הוא חלק מתודעתו כל הזמן, יום הזיכרון ל-X הוא לא בשבילי; הוא בשביל אלה שלא ממש חושבים על הנושא בשאר הימים. אצלי, אחרי הכל, אין יום זיכרון - יש לי שניית זיכרון פה, שעת זיכרון שם, כל יום, כל השנה.

בנקודה הזאת, שבוע הספר דומה מאוד ליום הזיכרון ל-X. כשמייחדים שבוע-פלוס לעיסוק בספרים ובספרות, הרעיון הוא להעלות את הנושא לתודעה (ולא פחות, להרוויח על הדרך). ברור, אם ככה, שכל העניין לא מכוון למי שתודעתו מוצפת בספרות ממילא, מי שהקריאה היא חלק נכבד מעולמו. בהקצנה אפשר לומר ששבוע הספר נועד להזכיר לאנשים שכחנים את עובדת קיומם של ספרים, בדיוק כמו שיום הזיכרון ל-X נועד להזכיר להם את עובדת קיומו של X.

כמובן שגם קראנים כפייתיים, שממש לא צריכים פרק זמן מיוחד כדי לפנות זמן בראש לדבר שנקרא ספר, מרוויחים משבוע הספר - שבו יש הנחות, התקבצות נוחה של הרבה הוצאות במקום אחד, והכי חשוב, העלאה באוב של ספרים ממעמקי הבק-ליסט, שהם במקרה גם הספרים הכי טובים. אם אוהבי ספרות מרגישים לפעמים אי-נעימות בגלל שבוע הספר, זה רק בגלל ההבנה האינטואיטיבית, שלמרות ההנאה שלהם ממנו, למעשה האירוע הזה לא לגמרי נועד להם. זה כמו שאפשר להתגנב לחתונה אקראית, ליהנות מהאוכל ואפילו להשאיר צ'ק, ורק דבר אחד אי-אפשר - להימנות איכשהו על ציבור המוזמנים האמיתיים.

היתרון הוא שבשביל אוהבי ספרות, כל שבוע הוא שבוע הספר. החיסרון הוא שכשמגיע הזמן ה"נכון" לחגוג את קיומה של הספרות, אין שום תחושה של שינוי מהמצב הרגיל. גם את זה אני מרגיש ביום הזיכרון ל-X: בנפש תמיד יש פינה עצובה בגלל ה-X, ולכן, כשמשמיעים ברדיו שיר נוגה או מראים בטלוויזיה סרט מזוויע, התנודה המצופה במצב הרוח לא מתממשת - ואפשר לטעות ולחשוב שזו אדישות. בעצם, זה ההפך: העצב היה שם קודם, ובמצב כזה התוספות המלאכותיות לא יכולות לפעול.

בקיצור, אם אתם לא מתמלאים עליצות משבוע הספר וטסים לבזוז את הדוכנים עם דחפור, טובים הסיכויים שזה דווקא בגלל שאתם אוהבים ספרות, והרבה יותר מכדי שתוכלו להיות מושפעים מכל העסק. (נכון, קיימת גם האפשרות הקיצונית ההפוכה - שאתם שונאים ספרות עד לשד עצמותיכם. אבל אז לא הייתם קוראים את הפוסט הזה, אלא אם הגעתם לפה מחיפוש בגוגל של המשפט "תיכוניסטיות בקוריאה"). אז לא נורא, אין צורך להרגיש מחויבים. הספרים לא נעלבים. הם יודעים.

אגב, יש סיכוי לא רע - יותר נכון, מאוד רע, אבל עם סיכויי התממשות גבוהים - שבעוד כמה שנים, שבוע הספר באמת יהפוך לסוג של יום זיכרון, ובאופן רשמי. זה בהחלט עלול לקרות, כשהדורות הצעירים יותר יתבגרו ויהפכו למבוגרים שלא קראו מימיהם, וגם לא מבינים למה זה טוב. ההיכרות היחידה שלהם עם ספרים תהיה דרך דור הולך ונעלם של קוראים, בדיוק כמו ההיכרות שלנו עם ה-X.

ואז, בטח יהיה צורך באיזה יום זיכרון ממלכתי לקריאה ולכתיבה: אנשים ינהרו לכיכר וישירו שירים לזכר המשוררים, יקראו קטעים לזכר הקוראים, אולי יעמדו ויהרהרו רגע בשקט בימי הפרה-אנאלפביתיזם העליזים, והעיתונים-לשעבר, שיהיו כבר כתובים בציורים בלבד, יציירו הרבה דמעות. רק אנחנו, הזקנים, נרגיש שהיום הזה מיותר לגמרי, כי מבחינתנו, לא שכחנו אף פעם.

danext@gmail.com

עצרתי רק לרגע, למיקרו-עדכון: מפלגת הפיראטים השוודית, שעל התמודדותה בבחירות לפרלמנט האירופי סיפרתי כאן בשבוע שעבר, הבטיחה לעצמה לפחות מושב אחד במליאה. 7.1% מהמצביעים בשוודיה נתנו לה את קולם - בערך 200,000 איש. לא רע בשביל מפלגה עם מסר כל-כך ממוקד. האם זו תחילתו של עידן חדש בזכויות היוצרים? רק אם הנציג הבודד של המפלגה יהיה ממש, אבל ממש משכנע, או קולני, או גם וגם. בכל מקרה, יהיה מעניין לעקוב. אתרי ובלוגי הטכנולוגיה כבר רועשים וגועשים.

danext@gmail.com

כבר הרבה זמן אני מתכנן להתייחס לנושא רשימות רבי-המכר בעיתונים, והנה, בידיעות אחרונות נתנו לי אתמול את ההזדמנות המתאימה. רשימת רבי-המכר של העיתון - במדור הספרות של 7 לילות - פוצלה בפעם הראשונה לשתי רשימות נפרדות, אחת לרשתות גדולות ואחת לחנויות הפרטיות.

הרציונל שמאחורי הצעד הזה, כמו שהוסבר שם, הוא להימנע מהעיוות שיצרה הרשימה המאוחדת. הכוח של הרשתות הגדולות להפוך ספרים לרבי-מכר, באמצעות מבצעים וכדומה, והמשקל האדיר שיש להן בשוק המקומי הפכו את הרשימה למגרש הביתי שלהן. וגרוע יותר, מאחר שלרשימת רבי-המכר יש אפקט של מגיפה על הקהל, הרשתות למעשה השתמשו בה כדי להדפיס כסף: ברגע שהצליחו להכניס לתוכה ספר, מכירותיו העתידיות כבר הובטחו.

מעניין לראות את ההבדלים בין שתי הרשימות, שהיו די מודגשים. אבל השוני לא כל-כך מפתיע כמו שנדמה ברגע הראשון, כי בעצם, אפשר לומר בהכללה שרשימת רבי-המכר של הרשתות היא סטטיסטיקה של רוכשים, וזו של החנויות הפרטיות היא סטטיסטיקה של קוראים. מי שקונה ספר כי אחרים קנו אותו/המליצו עליו/מכרו אותו במבצע, משתתף במשחק אחר לגמרי מאשר מי שקונה ספר בראש ובראשונה כדי לקרוא אותו.

אלא שהפער בין מה שאנשים קונים לבין מה שהם קוראים בפועל, שהוא גם הפער בין רשימת רבי-המכר לבין המציאות הקריאתית, עדיין חי וקיים - לא משנה כמה יפצלו את סטטיסטיקות המכירה כדי לנטרל גורמים שונים. בעולם האמיתי, כמו שמראה הפוסט הזה בבלוג הספרים של טלגרף, כל ניסיון להכין צילום רנטגן של העדפות "הקהל" יילך לאיבוד בכאוס גמור, חסר מגמות של ממש. כמו תמיד בסטטיסטיקה, הבעיה היא ש"הקהל" הוא פשוט הרבה אנשים פרטיים, שהתנהגותם לא באמת מצייתת לכללים שמתגלים-כביכול מתוך נתונים מספריים.

כל זה מעורר שאלה אחת: בשביל מה, בעצם, צריך רשימות רבי-מכר? אם עיתון מרכזי מודה שמוסד הרשימות האלה מעוות מיסודו, כי הן לא יכולות שלא לשרת אינטרסים מסחריים, אולי הגיע הזמן לחשוב ברצינות על הפסקת המנהג הקדוש של העיתונים הגדולים לפרסם רשימה כזו, בין אם היא מאוחדת או מפוצלת.

נניח, רק לרגע, שהיה אפשר איכשהו לוודא שהרשימה תהיה נקייה מכל עיוות ואינטרס. מה יקרה אז? מוזר, אבל במקרה כזה, קשה מאוד לזהות את ערכה הציבורי של רשימה כזאת. מה זה משנה, בעצם, איזה ספרים הם הנמכרים ביותר במדינה? מה המידע הזה אומר לאדם הפרטי, שיש לו טעם משלו וקורא - לא קונה, קורא - רק מה שבאמת מעניין אותו לקרוא?

כשעושים את הניסוי המחשבתי הזה, מתברר פתאום שכל מהותה של רשימת רבי-המכר היא העיוות שבה. אם היא לא מייצגת אינטרסים כלכליים במסווה של עיתונות, ולא מנסה להשפיע על ציבור הצרכנים ולהניע אותו לעבר רכישות מוגדרות, היא בעצם מפסיקה להיות רלוונטית. אם היינו מנקים אותה מכל המטען השלילי הזה, היינו נשארים עם סוג של רכילות מודפסת, מין מדור ברנז'ה במספרים. היא היתה מעניינת, לכל היותר, את אנשי התעשייה - בדיוק כמו שרשימת הפרסומות הזכורות ביותר (עוד טקס וודו סטטיסטי, כמו זה שמתפרסם למשל בגלובס) לא מעניינת אף אחד חוץ מאלה שעובדים במשרדי פרסום.

אם ככה, רשימת רבי-המכר לא יוצאת טוב בשום מקרה. כשהיא אפקטיבית, היא מזיקה; כשהיא אובייקטיבית, היא מיותרת. אז מה אפשר לעשות? אם הייתי בעמדת השפעה בעיתון כלשהו (כזו שבה מותר לקבל החלטות מבלי שגורמים כלכליים יוציאו עליך חוזה ויגלו אותך לארכיון), הצעד הראשון שלי היה לבטל לגמרי את הרשימה. הצעד השני היה להצניח תחליף הולם במקום שהתפנה.

דוגמה אחת לתחליף כזה יכולה להיות מדור שבו העיתון, במקום לדווח על הזבלונים שהקהל קונה ולפתות אותם לקנות עוד עותקים מאותו דבר - ינסה להשפיע בכיוון אחר. אפשר להעסיק מישהו שתפקידו לבלוע (הרבה זמן מראש, בתיאום עם ההוצאות) את הספרים החדשים שיוצאים, ולהמליץ בכל שבוע על כמה ספרים שכדאי לקרוא.

העניין הוא שזו לא תהיה המלצה כללית ואקראית שמועתקת מקומוניקטים, אלא תוצאה של מדיניות עריכה. העיתון יחליט איזה סוג של ספרות הוא רוצה להבליט ולקדם. או במילים אחרות - העיתון ישאף לחנך את הקהל לקרוא ספרים טובים, להבדיל משאיפתם הנוכחית של עיתונים, שהיא לחנך את הקהל לקנות ספרים רעים. כאן, בניגוד לביקורות רגילות, המטרה תהיה בפירוש לקדם ספרים, אבל בלי שלעיתון יהיה אינטרס כלשהו בקידומם מלבד האינטרס התרבותי. אף אחד לא יוכל לשחד את המדור הזה ולהשתמש בו כמודעת פרסומת בחינם.

ומה יקרה אז? אם טעמו של העיתון, בפרויקט החינוך הזה, יחשוף אנשים לספרים שהם באמת העריכו, הקהל יתחיל לסמוך עליו. ואז, אולי, נחזור לימים שבהם רבי-מכר היו ספרי מופת. ומאחר שמי שיכתוב את המדור הזה יחזיק הרבה כוח בידיים, עדיף שהמדור ייכתב בשם בדוי. ככה יימנעו כל הלחצים וההשפעות מצד גורמים שונים ומשונים.

ומה הכי נחמד? אף אחד לא יידע אף פעם איזה ספרים הם באמת רבי-מכר, כי רשימה כזאת כבר לא תתפרסם. כל מה שיידעו הוא רק מה כדאי לקרוא לדעת העיתון. הברנז'ה הספרותית תצטרך למצוא לעצמה לוח מודעות אחר להתגודד מולו, אבל הקוראים ירוויחו.

danext@gmail.com

מחרתיים, ב-4 ביוני, מתחילות הבחירות לפרלמנט האירופי, שיסתיימו ב-7 בחודש. וזה לא היה מעניין אותנו כהוא-זה, אלמלא אחד הגופים היותר מוזרים שמתמודדים על מקום בפרלמנט: מפלגת הפיראטים השוודית. כן, זו מפלגה אמיתית, ועל המצע שלה אפשר לקרוא כאן.

למפלגה יש שלושה יעדים מרכזיים, שאותם היא שואפת להגשים בקנה מידה כלל-אירופי:

1. רפורמה מוחלטת בחוקי זכויות היוצרים, שתתיר העתקה ושימוש חופשיים ביצירות אמנות למטרות לא-מסחריות; תגביל לחמש שנים בלבד את המונופול של בעל זכויות על ניצול היצירה לרווח כלכלי; ותאסור לחלוטין על שימוש בטכנולוגיות הגנה מפני העתקה (DRM). או כמו שהפיראטים ניסחו את זה: "אף אחד לא צריך להרוויח כסף 70 שנה אחרי שהוא מת".

2. ביטול מוסד הפטנטים והחלפתו בשיטה אחרת. המוטיבציה היא בעיקר הומניטרית - "פטנטים על תרופות הורגים אנשים במדינות העולם השלישי מדי יום" - אבל ההצעה כוללת את כל סוגי הפטנטים, כולל אלה שקשורים לתחום המחשוב.

3. הגנה על הזכות לפרטיות, וביטול של פרקטיקות ביטחון ומעקב שונות שנכנסו לתוקף בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר.

אני לא יודע לגבי שני הסעיפים האחרונים, אבל בכל עניין זכויות היוצרים, אלה רעיונות מצוינים בעיניי. זה מה שחשב גם הסופר השוודי הבכיר והפורה לארס גוסטפסון, שפרסם בעיתון Expressen מאמר תחת הכותרת "למה אני מצביע למפלגת הפיראטים". תרגום אחד של המאמר (לאנגלית) אפשר לקרוא כאן, והנה, מהקורא אביתר, קישור לתרגום אחר (במסמך וורד). ורק כדי לוודא שלא עבדו עלינו, ובאמת יש עיתון כזה, סופר כזה ומפלגה כזו, הנה המקור.

כדאי להתוודע אל המאמר השלם, אבל אם צריך לסכם את המסר של גוסטפסון, המשפט הבא עושה את זה לא רע: "האינטרס הבסיסי של אמנים וסופרים, בתנאי שהם רציניים במעשיהם מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית, חייב להיות זה: להיחשף, להשמיע קול בקרב הדור שלהם. איך המטרה הזו מושגת, כלומר, איך להגיע לקוראים - זה, מהפרספקטיבה הזו, בעל חשיבות משנית".

כמובן, יהיה צורך בהרבה יותר מאשר תמיכה של סופר חשוב כדי להכניס את מפלגת הפיראטים לפרלמנט האירופי, ובכל זאת, מעודד לראות שדמות בולטת כזו יוצאת בגלוי נגד מערכת זכויות היוצרים, שבצורתה הנוכחית כבר איבדה מזמן כל קשר למציאות. למפלגה יש שאיפות גדולות - לייצא את תפיסותיה הרפורמיסטיות לכל העולם - אבל בינתיים, מעבר לים העסקים כרגיל: המו"לים הכניסו לשימוש מערכת חדשה שעוזרת להם לפעול נגד אתרי שיתוף של תכנים ספרותיים שמוגנים בזכויות יוצרים.

נכון שלישראלים אין זכות הצבעה בבחירות האירופיות, אבל אם תשאלו אותי, יש משהו (והרבה ממנו) בדבריהם של הפיראטים הפרלמנטריים האלה. בעיניי, זכות היוצרים היחידה שחייבת להישמר היא הזכות של היוצר להיות מזוהה עם היצירה שלו. במילים אחרות: קרדיט. כי בסופו של דבר, עבירת-תרבות אמיתית יש רק אחת: לקחת יצירה של מישהו ולשים עליה שם של מישהו אחר.

כשחושבים על זה לרגע, הכל נגזר מהזכות האחת של הקרדיט. גם אם היו מתירים את כל שאר השימושים ומגינים ברצינות רק על הזכות הזו, זה כבר היה מספיק כדי להפוך את השימוש לבלתי-מסחרי. אחרי הכל, איזה איש עסקים ירצה להפיץ משהו תחת שמו של מישהו אחר, ולתחזק את מעמדו בציבור בלי לקבל ממנו תשלום על זה?

אולי, עם קצת רפורמות חשובות, המעתיקים לצורך רווח פשוט יאבדו את המוטיבציה, בעוד שהמעתיקים מסיבות תרבותיות יפסיקו להרגיש כמו פושעים. האבסורד כיום הוא כזה שאי-אפשר אפילו לצטט שיר בתוך יצירה ספרותית אחרת, גם עם קרדיט מלא, בלי לקבל את אישור בעלי הזכויות. סופר שמאמין משום-מה שאינטרטקסטואליות היא חלק מהחירות היצירתית של כל אדם, יגלה שבפועל זה מונח שאין לו פרקטיקה, רק תיאוריה אקדמית.

השיטה הנוכחית גורמת לכך שגם אם, באופן אישי, היוצר שמח מאוד שהעתיקו ממנו בצורה כזאת בלי לשאול אותו (ואני הייתי בהחלט שמח על זה), הוא מיד ירגיש כאילו שדדו אותו וירים טלפון לעורך הדין שלו. ההצעות של מפלגת הפיראטים, אם ישפיעו על החקיקה, רק יאפשרו לכולנו להירגע ולהודות סוף-סוף שגם בלי זכויות היוצרים, הכל בעצם בסדר גמור.

ועוד שלושה דברים:

1. הופיע הגיליון השלישי של כתב העת בינתיים, שאותו מוציאים לאור סטודנטים מהחוג לספרות באוניברסיטה העברית. יש בו בעיקר שירים, וביניהם גם פרוזה וסוגי טקסטים אחרים ומעניינים. כדאי לשים עליו את הידיים, הוא מצוין. ביום חמישי ה-11.6, בשעה 19:00, ייערך לו ערב השקה בתמול שלשום בירושלים. עוד פרטים אפשר לברר במייל - beintaim@gmail.com.

2. באותו יום יתקיים בספריית בית אריאלה בתל אביב כנס בדיון 2009, שעוסק בספרות ספקולטיבית. כל הפרטים - באתר הכנס.

3. בבלוג של עמיחי שלו (עורך ערוץ הספרות של ynet) עלה אתמול סרטון קורע, שבו הוא נושא מונולוג נרגש על כל מה שמעצבן בשבוע הספר - זה שמתחיל עכשיו, ובכלל. הסרט מתפקד על תקן טריילר שיצר שלו לרגל ההוצאה המחודשת של הספר שלו, ימי הפופ, ואתם יכולים להחליט אם לראות אותו כפסיכולוגיה הפוכה או ישרה. לא משנה מאיזה כיוון תסתכלו עליו, הוא מזכיר את החמישייה הקאמרית ברגעיה הטובים.

danext@gmail.com