ליבריסטאן

It happened in the process of time, that a species of sword-fish named tódak came upon the coast of Singhapura, and springing ashore, killed a great number of persons on the beach. Striking the breast, they pierced through and through the body to the back; and striking the neck, they separated the head; and striking the waist, they pierced it from side to side; so that at last so many were slain, that nobody durst reside on the shore, but fled in consternation in every direction from the dread of the destruction. Then Paduca Sri Maharaja, mounted his elephant, and marched out with all his ministers and warriors to the shore.

—

מתוך: תולדות המלאים (Sejarah Melayu（, פרק X (עמ' 83 בתרגום)

תרגום ממלאית: ג'ון ליידן (John Leyden, 1775-1811)

—

אז מה זה תולדות המלאים? - יצירת פרוזה קלאסית של התרבות המלאית, שמתארת 600 שנים מתולדותיה. השם המלאי הוא Sejarah Melayu. היצירה נכתבה במקור במאה ה-16, משלבת תיאורים היסטוריים עם מיתולוגיה ואגדות למיניהן, ונחשבת לאחת מפסגות הספרות המקומית. היא גם נכללת ברשימת המורשת העולמית של אונסקו.

—

1. הטקסט המלא של Sejarah Melayu (זהירות - זה קישור ישיר לקובץ PDF של 6 מגה)

2. הסברים על היצירה - הנה אחד, הנה עוד אחד

3. מאגר של המוני טקסטים מלאיים אחרים, מתורגמים לאנגלית

4. מידע על המתרגם, ג'ון ליידן (וכאן אפשר לקרוא את ספר הזכרונות שלו)

5. מלאיה, מלזיה, אינדונזיה ו/או סינגפור - הסבר על מיקומיה של התרבות המלאית

—

danext@gmail.com

Exhausted with the painful uncertainty of the day, I fell asleep, dressed, on my bed. Suddenly my wife aroused me. In her hand a candle was flickering, which appeared to me in the middle of the night as bright as the sun. And behind the candle her chin, too, was trembling, and enormous, unfamiliar dark eyes stared motionlessly.

"Do you know," she said, "do you know they are building barricades on our street?"

—

מתוך (הקטע הוא תחילת הסיפור):

לאוניד ניקולאייביץ' אנדרייב (1871-1919), סיפור שלעולם לא ייגמר (1907)

Leonid Nikolaievich Andreyev, A Story Which Will Never Be Finished

Леонид Николаевич Андреев, Из рассказа, который никогда не будет окончен

תרגום מרוסית: הרמן ברנשטיין (Herman Bernstein, 1876-1935)

—

1. הטקסט המלא (אנגלית)

2. הטקסט המלא (רוסית)

3. ביוגרפיה של אנדרייב

4. עוד סיפורים שלו

—

danext@gmail.com

זהו זה, מתחילים את הפרויקט החדש. הפעם הסופר ידוע מאוד, והיצירה הרבה פחות - נובלה שבניגוד לרוב יצירותיו של מופסאן, אין ברשת תרגום שלה לאנגלית שנמצא ב-Public Domain.

את הנובלה הזאת פגשתי וקראתי במסגרת קובץ בשם Le Horla et autres contes d'angoisse, אבל זו יצירה עצמאית, שבוודאי אפשר להיתקל בה גם באוספים אחרים. הציטוט הוא מתוך הפרק הראשון.

—

Comment et en quoi était-il docteur ? Nul n'eût pu le dire. On savait seulement que son père et son grand-père avaient été appelés docteurs par leurs concitoyens. Il avait hérité de leur titre en même temps que de leur nom et de leurs biens; dans sa famille on était docteur de père en fils, comme, de père en fils, on s'appelait Héraclius Gloss.

איך ובמה הוא היה דוקטור? אף אחד לא יכול היה לומר. היה ידוע רק שאביו וסבו כונו דוקטורים בפי עמיתיהם האזרחים. הוא ירש את תוארם בו-בזמן עם שמם ורכושם; במשפחתו נעשו דוקטור מאב לבן, כפי שמאב לבן נקראו הרקליוס גלוס.

—

מתוך: גי דה מופסאן, דוקטור הרקליוס גלוס ♦

Guy de Maupassant, Le Docteur Héraclius Gloss

(התרגום הצולע - שלי; אם מצאתם טעות, ספרו לי)

—

1. הטקסט המלא (צרפתית)

2. ביקורת על הנובלה בניו יורק טיימס - פורסמה ב-22 בינואר 1922 בעקבות הוצאתה הראשונה של היצירה, שלא ראתה אור בחיי הסופר ונתגלתה בעזבונו זמן רב אחרי מותו.

3. עוד סיפורים של מופסאן (צרפתית ואנגלית) ב-Gutenberg Project

4. ביוגרפיה של הסופר

5. טקסטים מלאים שלו, כולל רומנים, להאזנה חופשית (צרפתית)

—

danext@gmail.com

אם התרבות היא מה שמתרחש על פני הקרקע, מבקר התרבות הוא הציפור שמעופפת בשמיים ורואה - או חושבת שהיא רואה - את התמונה הגדולה, שכמעט בלתי-אפשרי לראות מלמטה.

זו אמנם נקודת התצפית המושלמת, אבל כל עוד המבקר נשאר בגבהים, הביקורת שלו מתקשה להשפיע. ציוצי הציפור החלשים נמוגים ברוח הרבה לפני שמישהו על האדמה יוכל לשמוע אותם ולהקשיב להם. והציפור עצמה נראית, בגלל המרחק, כמו נקודה זעירה. אם היא בכלל נראית.

אבל לציפור יש רגליים, ואם היא רוצה שיראו וישמעו אותה, היא יכולה לנחות ולהתחיל ללכת. או במילים אחרות, לא מטפוריות: לפעמים, כדי שהמבקר ישפיע, הוא צריך לעבור מהרמה האסטרטגית לרמה הטקטית; לעבור ממילים למעשים.

זה מה שאני מרגיש שהגיע הזמן לעשות גם כאן, בביקורת התרבות שמתקיימת בבלוג הזה. [אזהרה: הסבר ארכני, אך הכרחי, לפניכם.]

לאורך הכתיבה האינטנסיבית במסגרת הנוכחית, הלכו והתעצבו אצלי (כידוע לכם) תובנות מסוימות מאוד על עולם הספרות. אין לי יומרה להכתיר אותן כאוניברסליות או אובייקטיביות, אבל מנקודת המבט שלי הן בעלות תוקף.

התובנות האלה הכתיבו מידת ביקורתיות גבוהה כלפי תופעות רווחות בהווה, שלא עולות בקנה אחד עם מה שלדעתי ראוי לשם "ספרות", "אמנות" או "תרבות". אלא שבשלב מסוים, החבטות החוזרות והנשנות במה שרע מפסיקות לעשות את העבודה.

לי ברור שיש אלטרנטיבה ל"ספרות" של ימינו, אבל כרגע, כבר לא די לי בידיעה בלבד. מבחינתי, ביקורת יכולה להיות מועילה רק כשיש לה אלטרנטיבה ממשית, כזו שניתנת ליישום.

זיהוי בעיות הוא עניין נפרד לגמרי מאשר ההוכחה שיש אפשרות אחרת, ולכן, אני מרגיש שהגיע הזמן לנחיתה - ולעשייה.

העשייה, במקרה הזה, היא לגשר על פער עצום ומצער: מעולם לא היתה נגישות גבוהה יותר ליצירות מופת ספרותיות מכל התקופות והתרבויות, ומעולם לא היתה להן נוכחות מעטה יותר בתודעת האדם המצוי.

כי דווקא היום, כשהרשת מאפשרת להגיע כמעט לכל הספרות הטובה ביותר שנכתבה אי-פעם, הספרות הזו פשוט לא נספרת, ולפעמים אפילו עצם קיומה נשכח. את התוצאות אפשר לראות (כלומר לא לראות) בכל רשתות הספרים המובחרות.

אז מעכשיו, אני מתכוון לבנות בעזרת הבלוג גשר - צר מאוד, אבל עדיין גשר - על-פני התעלה המלאכותית שהוקמה בינינו לבין הספרות האמיתית, וזאת תהיה תרומתי הצנועה להחזרת הכבוד המגיע לספרות הזו.

הרשת, כידוע, מלאה במיליוני טקסטים ספרותיים שנמצאים ב-Public Domain, וניתנים לקריאה חופשית, הורדה, העתקה וכל מה שבא למישהו לעשות בהם. וזה כולל את רוב-רובה של הספרות ברגעיה הגדולים, המופתיים.

הבעיה היא שלאף אחד אין סבלנות להתחיל לחפש דברים טובים לקרוא, והפוטנציאל נשאר לא ממומש. לכן מיניתי את עצמי לתפקיד האיש הסבלני: אני אהיה זה שיזנק בשבילכם למעמקי האתרים העצומים, ישוטט שם ויביא בחזרה אוצרות.

איך זה ייראה?

כל פוסט יהיה מוקדש ליצירה אחרת ויכלול כמה שורות יפות מתוכה. בדיוק כמו בשבילכם, גם בשבילי זה אמור להיות מסע גילוי, ולכן ברוב המקרים, אצטט דווקא מתוך יצירות שלא קראתי בשלמותן: שורות שנתקלתי בהן במקרה, תוך כדי שיטוט אקראי וחסר-יעד, כאלה שהצליחו ליצור אצלי עניין ביצירה השלמה ובמי שכתב אותה.

הדגש יהיה על יצירות פחות ידועות ו/או כאלה שפחות נקראות בהווה. למשל, ייתכן שהסופר עצמו מוכר היטב, אבל לא היצירה המסוימת שבחרתי. בהמשך לציטוט עצמו יופיעו, לפי הצורך, קישורים לא רק לטקסט המלא, אלא גם למידע ולאתרים רלוונטיים אחרים. הכל כדי שתאוות הספרות תרייר ביתר אפקטיביות.

המטרה היא לאו-דווקא להריץ אנשים לקרוא את המקור במלואו. די לי בעצם העובדה שרסיס של יצירה טובה עולה לתודעה, חוזר להיות נוכח ביומיום ומעורר סקרנות. הקטעים שייבחרו יהיו כאלה שיש בהם יופי גם כשלעצמם.

ועכשיו בקשר לשפות: אנגלית היא השפה הדומיננטית בספרות שנמצאת ברשת. אחת הסיבות היא שבהרבה מאוד מקרים, לאנגלית תורגמו ספרים מוקדם יותר מלשפות אחרות - וכך גם התרגומים, ולא רק היצירות המקוריות, נכנסו בינתיים ל-Public Domain. אז המדיניות כאן תהיה לפי הפירוט הבא.

אם טקסט המקור הוא בעברית (למשל כזה שמצאתי באתר פרויקט בן יהודה), הציטוט יופיע כמובן בעברית.

אם טקסט המקור הוא באנגלית, הציטוט יופיע באנגלית בלי תרגום לעברית.

אם טקסט המקור הוא בשפה שאני מבין, ושאינה אנגלית, הציטוט יופיע בשפת המקור ומתחתיו תרגום שלי לעברית.

במקרה הזה, אם קיים תרגום של הטקסט המלא לאנגלית, אקשר אליו בהמשך הפוסט. אם לא קיים תרגום כזה (וזה קורה לפעמים ביצירות פחות מוכרות), הקשר של הקוראים עם היצירה יצטמצם בדרך כלל לאותו קטע שהבאתי, אבל כמו שאמרתי, גם בזה יש ערך רב בעיניי.

אם טקסט המקור הוא בשפה שאני לא מבין, הציטוט יהיה מתוך התרגום לאנגלית, וגם כאן לא יהיה תרגום נוסף לעברית (גם כי אני מניח ידע סביר באנגלית, וגם כי עדיף בלי הזוועה שנקראת תרגום מתווך).

הערה חשובה: גם אם היצירה תורגמה במלואה לעברית, לעולם לא אצטט מתרגום כזה (כי לרוב, הוא-עצמו מוגן עדיין בזכויות). כל תרגום לעברית שיופיע ליד המקור הוא שלי, וזה יצוין במפורש כדי למנוע אי-הבנות.

נראה לי שזה מכסה את כל ענייני המנהלה. רק אדגיש שוב: כל הטקסטים שיצוטטו הם כאלה שנמצאים ב-Public Domain. כלומר, לפי החוק הישראלי: הכותב מת לפני 70 שנה לפחות, וכך גם המתרגם(/ת/ים) במקרה של ציטוט מתוך תרגום.

בכל מקרה, אני מקווה שהשינוי הזה לא ייחווה כדרסטי יותר מכפי שהוא באמת, גם אם הוא מחייב ויתור, לפחות בשגרה, על פוסטים מהסוג הנוכחי. במקרים מסוימים אחזור אליהם, אבל בימים כתיקונם, אצטרך להזיז את עצמי לרקע ולתת ליצירות לדבר בעד עצמן. וכרגיל, הצעות והערות, כולל רעיונות ליצירות שכדאי לצטט פה, יתקבלו בברכה,.

לדעתי, די מהר יתברר לנו שסיפור מופתי אחד מהעבר אומר על עולם הספרות של היום אמת נוקבת יותר ממאה פוסטים ביקורתיים. כך שהמעבר הזה הוא מבחינתי שינוי אבולוציוני טבעי, ולא שבירה פתאומית לכיוון אחר. אז הנה, אנחנו נוחתים, וממשיכים את הדרך בהליכה.

danext@gmail.com

תופעה מוזרה, אבל מצד שני, די הגיונית: ככל שאני נעשה יותר מודע לספרות ולמה שאני באמת מחפש בה, נעשה יותר קשה למצוא ספרים שעונים על הדרישות שלי.

לא בלתי-אפשרי, רק קשה. זה קושי שאני מקבל בברכה, כי אם הגעת למשהו בדרך ארוכה, תלולה ומפותלת, זו העדות האמינה ביותר לכך שמדובר במשהו טוב.

גם אין חשש שהטעם שלי מתחיל להציב בכוונה חומות גובהות והולכות, ששום יצירה לא יכולה לעבור אותן. כמעט כל ספר שבאמת הערכתי לפני שנה, שנתיים או שלוש (וגם יותר מזה), אני מעריך באותה מידה גם עכשיו.

פשוט, כיום הרבה יותר קל לי לתפוס ספרים גרועים בקלקלתם, זה הכל - גם כשהקלקלה קטנה, שקופה ומכילה את כל המפרט הטכני העילאי של מטוס חמקן.

אלא מה? אני עדיין רוצה שהספרים יהיו לא רק טובים אמנותית, אלא גם מענגים לקריאה.

כאלה שמנצחים כל סדרה שטותית ב-DVD בתור משהו שכיף לבלות בחברתו שעה פנויה.

ולפחות כרגע, יש לי מחסור קשה בספרים כאלה. לעומת זאת, יש לי הרבה ספרים נהדרים שאני אכן רוצה לקרוא, אבל הקריאה בהם דומה יותר לטקס ממלכתי שצריך בשבילו מצב רוח מיוחד.

חשבתי על זה קצת: מה עושים כששום ספר פיקשן, חוץ מהמאיון העליון והנדיר, לא יכול לעזור לך בערב של בטלה?

ואז נזכרתי בקיומם של ספרי היסטוריה.

היתרון שלהם הוא שהם מספרים סיפורים מעניינים לא פחות מספרי פיקשן, רק בלי היומרה לאמנותיות (יומרה שבדרך כלל מתרסקת כבר בעמוד 1).

יותר מזה, הסיפור ההיסטורי חייב, מטבעו, לשוטט בטריטוריה שסיפורי פיקשן נמלטים ממנה בבהלה: זו של הכרוניקה היומיומית והמשעממת-לכאורה, שאיש לא מכוון אותה ליעד מלאכותי כלשהו.

זו ארץ הפרטים הקטנים, הצנועים והאגביים, ובהרבה מקרים היא מביסה בקלות את השילוש הקדוש אהבה-מוות-טירוף, שמגדיר (בפרמטר אחד או יותר) כמעט כל סיפור שאי-פעם נכתב.

ההיסטוריה (כלומר המציאות) משוחרר מתכתיבים עקרים ומלאכותיים לגבי מה ש"צריך" להיות בסיפור:

הדמויות בה לאו-דווקא "מתפתחות", לאו-דווקא "מגלות משהו על עצמן", לאו-דווקא "מדברות כל אחת בסגנון שונה";

ההתרחשויות בה לאו-דווקא "מובילות לקתרזיס", לאו-דווקא "אומרות הרבה על כל אחד מאיתנו", ואף פעם לא "מהוות אלגוריה ל-".

בקיצור: ההיסטוריה היא הדרמה האמיתית, החופשיה, זו שאף אריסטו לא השליט עליה את הדוגמות שלו, ואף מבקר לא יכול לעקם מולה את אפו בטענה שהיא לא ממלאת איזה סעיף בחוזה דרקוני שנוסח במרתפי האקדמיה.

ובקריאת ההיסטוריה כספרות, אין חשיבות לשאלות פנימיות שמעסיקות היסטוריונים. לא משנה מאיזה "נרטיב" נכתבים הדברים, מאיזו נקודת מבט - משנה רק העובדה שהנרטיב הזה לא מציית לאף אחד מהחוקים המיותרים (במקרה הטוב) והמגוחכים (במקרה הרע) ששעבדו את מושג הנרטיב בספרות הפיקשן.

אחרי ההבנה הזאת, מיהרתי לשלב היישום.

הלכתי לחנות ספרים משומשים, פשטתי על מדפי ההיסטוריה וקניתי שלושה ספרים נפלאים, ישנים, שעלו לי ביחד פחות מספר אחד חדש.

כשחזרתי הביתה התברר לי שהאינטואיציה היתה נכונה: אלה, בניגוד לכל ספרי הפיקשן מלבד הנעלים ביותר, חברים אמיתיים לשעת ספה.

עכשיו אני קורא ספר בשם A Short History of the Chinese People, והוא פשוט נהדר (אפשר להשיג אותו באינטרנט גם בעותק חדש, אבל אין כמו עותק משנות ה-50). הספר אמנם לא ענקי, אבל אין בו שום דבר Short - נכנסים שם לפירוט די מסחרר.

כרגע, אגב, אני נמצא (לא פיזית, אבל נפשית) בתקופת השושלות הצפוניות והדרומיות, לפני האיחוד המחודש של סין. תקופה מבולגנת, והמידע מבולגן וגדוש בהתאם.

ואיכשהו, כל הפרטים האלה, שלפעמים הם די אפרוריים, מצליחים יחד להפוך למשהו שעולה בעיניי לאין ערוך על "הסיפור הנכון" שבו מלעיטים אותנו שוב ושוב, כף גדושה אחר כף גדושה, בלי לשים לב שהסחורה רקובה.

איזה מזל שהחיים האמיתיים לא מתנהלים לפי הדיאגרמות של החוג לספרות.

danext@gmail.com