צלילת ביוב
אחת הקלישאות האהובות בעולם, בעיקר לצורך ניחום על מפלות קלות עד בינוניות, היא "אין רע בלי טוב".
כמו הרבה קלישאות, גם זו היתה יכולה להיות נכונה אם רק היו מסדרים אחרת את המילים:
"אין טוב בלי רע". הרע, לעומת זאת, בדרך כלל בא לבד. הוא לא צריך סיוע מורלי או לוגיסטי מאף אחד, ויכול להסתדר יפה מאוד בעצמו.
אבל הפעם, לשם שינוי, דווקא יש לי בשבילכם רע אחד שבא יד ביד עם מעין-טוב. הרע הוא הספרות העכשווית שנמכרת בחנויות, והמעין-טוב הוא ההנאה הפרוורטית שאפשר לשאוב ממנה, בנסיבות הנכונות.
טוב, זה דורש וידוי. למרות רגשותיי השליליים בנוגע ל-97.99996% מהספרות העכשווית - במיוחד המקומית, אבל גם הזרה - יש לי תחביב ביזארי שקשור אליה.
התחביב הוא כזה: לפעמים, תוך כדי הליכה ברחוב, אם אני מוצא חנות ספרים - ועדיף, לצורך העניין המסוים הזה, חנות רשת דוחה ככל האפשר - אני נכנס ומתביית על תצוגת הספרים החדשים.
ואז אני עושה את הדבר הבא:
1. לוקח בכוונה את הספרים שנראים לי הכי גרועים, הכי קיטשיים, הכי נצלניים, הכי מתים למצוא חן, הכי לא מקוריים, הכי כעורי-כריכה, הכי המיץ-של-הזבל-הספרותי.
2. מסתכל על הטקסט בכריכה האחורית. (אופציונלי)
3. פותח וקורא ברפרוף את העמוד הראשון, ולפעמים עמודים אחרים באקראי.
4. מתענג על הטמטום הטהור, על חוסר-הכישרון, על אפסות היצירה, על נקודת השפל המרטיטה והמפעימה הזו בדברי ימי האמנות האנושית.
5. מחזיר את הספרים למקום בלי לקנות אותם.
6. יוצא מהחנות מהר, לפני שהרעל ישפיע עליי ויהפוך אותי לזומבי שקונה שלושה ספרים בחמש אגורות.
כן: גיליתי שספרות איומה ונוראה היא סוג של כיף משונה. לא לקנות אותה, חלילה, ולא לקרוא אותה, חס וחלילה, אבל בהחלט לדגום.
אפשר לקרוא לזה ארוחת טעימות במסעדת דגים על שפת הקישון.
או צלילה אתגרית בשפד"ן.
או טיסה לחופשה בחו"ל במטוס מטען עמוס בגללי תאו.
או כרטיס לשורה הראשונה בהופעה של הרכב מוזיקלי שמנגן על פטישי אוויר וצופרי ערפל.
בקיצור: הנאה חולנית שנובעת דווקא מהכישלון, מהחידלון הרעיוני, מהדליחות הבלתי-נתפסת של אנשים שקוראים לעצמם "סופרים". הם לא סופרים, הם פריק שואו - וברגע שמתייחסים אליהם ככאלה, הכל מסתדר.
כי סופר בלי רעיון, בלי עולם פנימי, בלי השכלה, בלי יכולת, בלי ביצוע ובלי אמירה - כלומר, הסופר הממוצע של דורנו - הוא לא יותר מאשר אותה אישה מזוקנת, שכל פריק שואו שמכבד את עצמו מציג לציבור כדי לגרוף כספים.
במילים אחרות - אוקסימורון משעשע: אישה שנראית כמו גבר, סופר שכותב כמו אנאלפבית. רוצו לראות.
מי שלא מאמין לי, שינסה בעצמו. זה באמת כיף, אבל כיף עצוב. כל-כך עצוב, שהוא מצחיק.
אצלי, אישית, כל גיחה כזאת אל תחתית הספרות רק מחזקת את המבט אחורה, אל העבר, אל תקופה שבה אי-אפשר היה לקרוא לכל דבר באיזה שם שרוצים (ע"ע פרה-פוסטמודרניזם).
ימים שבהם, אם קראת לזבל מסריח מדי בשם "ספרות", מישהו כבר היה מעמיד אותך במקומך. מישהו כבר היה מנקה לך את זגוגיות המשקפיים ופותח לך את הסתימה באף.
בכל אופן, אתם מוזמנים להצטרף לתחביב שלי, ואם תרצו לנסות אותו בלי לצאת מהבית - בכל זאת, חם בחוץ - אתם יכולים לעשות את זה כאן, באתר טקסט, שבו מופיעים פרטי כל הספרים החדשים שיוצאים בארץ, כולל, לפעמים, קטעים מתוכם.
אגב, האתר עצמו מוצלח ביותר, וכמובן שלא כל הספרים שיוצאים לאור בימינו ראויים לגריסה (בכל זאת, עדיין מתרגמים ספרים ישנים יותר, וקורה שגם כותבים משהו טוב), אז אפשר לנצל אותו גם כדי לחפש ספרים ראויים לשמם.
רק מדבר אחד צריך להיזהר: אסור שההנאה המוזרה הזו תיתרגם לקריאת הספר כולו!
ההתפלשות במי-האפסיים של הספרות העכשווית צריכה להיעשות במנות זעירות, ספורדיות, ותוך מודעות מתמדת להרכבם הרעיל של המים האלה.
מי שיתחיל גם לשתות מהם, יעבור למגרש משחקים אחר לגמרי.
danext@gmail.com
תגים: ביבליומניה, רשתות
10 ביולי, 2009 בשעה 16:22
הפגזת, אה?
19 ביולי, 2009 בשעה 14:03
בלי בושה וכמו שצריך
9 בפברואר, 2010 בשעה 22:16
[...] משומשים, ושיחסיו עם ההיצע הנורמלי של הרשתות מסתכמים במשחק מזוכיסטי פה ושם - הזיכוי התגלה ככרטיס כניסה [...]