ליבריסטאן

תופעה מוזרה, אבל מצד שני, די הגיונית: ככל שאני נעשה יותר מודע לספרות ולמה שאני באמת מחפש בה, נעשה יותר קשה למצוא ספרים שעונים על הדרישות שלי.

לא בלתי-אפשרי, רק קשה. זה קושי שאני מקבל בברכה, כי אם הגעת למשהו בדרך ארוכה, תלולה ומפותלת, זו העדות האמינה ביותר לכך שמדובר במשהו טוב.

גם אין חשש שהטעם שלי מתחיל להציב בכוונה חומות גובהות והולכות, ששום יצירה לא יכולה לעבור אותן. כמעט כל ספר שבאמת הערכתי לפני שנה, שנתיים או שלוש (וגם יותר מזה), אני מעריך באותה מידה גם עכשיו.

פשוט, כיום הרבה יותר קל לי לתפוס ספרים גרועים בקלקלתם, זה הכל - גם כשהקלקלה קטנה, שקופה ומכילה את כל המפרט הטכני העילאי של מטוס חמקן.

אלא מה? אני עדיין רוצה שהספרים יהיו לא רק טובים אמנותית, אלא גם מענגים לקריאה.

כאלה שמנצחים כל סדרה שטותית ב-DVD בתור משהו שכיף לבלות בחברתו שעה פנויה.

ולפחות כרגע, יש לי מחסור קשה בספרים כאלה. לעומת זאת, יש לי הרבה ספרים נהדרים שאני אכן רוצה לקרוא, אבל הקריאה בהם דומה יותר לטקס ממלכתי שצריך בשבילו מצב רוח מיוחד.

חשבתי על זה קצת: מה עושים כששום ספר פיקשן, חוץ מהמאיון העליון והנדיר, לא יכול לעזור לך בערב של בטלה?

ואז נזכרתי בקיומם של ספרי היסטוריה.

היתרון שלהם הוא שהם מספרים סיפורים מעניינים לא פחות מספרי פיקשן, רק בלי היומרה לאמנותיות (יומרה שבדרך כלל מתרסקת כבר בעמוד 1).

יותר מזה, הסיפור ההיסטורי חייב, מטבעו, לשוטט בטריטוריה שסיפורי פיקשן נמלטים ממנה בבהלה: זו של הכרוניקה היומיומית והמשעממת-לכאורה, שאיש לא מכוון אותה ליעד מלאכותי כלשהו.

זו ארץ הפרטים הקטנים, הצנועים והאגביים, ובהרבה מקרים היא מביסה בקלות את השילוש הקדוש אהבה-מוות-טירוף, שמגדיר (בפרמטר אחד או יותר) כמעט כל סיפור שאי-פעם נכתב.

ההיסטוריה (כלומר המציאות) משוחרר מתכתיבים עקרים ומלאכותיים לגבי מה ש"צריך" להיות בסיפור:

הדמויות בה לאו-דווקא "מתפתחות", לאו-דווקא "מגלות משהו על עצמן", לאו-דווקא "מדברות כל אחת בסגנון שונה";

ההתרחשויות בה לאו-דווקא "מובילות לקתרזיס", לאו-דווקא "אומרות הרבה על כל אחד מאיתנו", ואף פעם לא "מהוות אלגוריה ל-".

בקיצור: ההיסטוריה היא הדרמה האמיתית, החופשיה, זו שאף אריסטו לא השליט עליה את הדוגמות שלו, ואף מבקר לא יכול לעקם מולה את אפו בטענה שהיא לא ממלאת איזה סעיף בחוזה דרקוני שנוסח במרתפי האקדמיה.

ובקריאת ההיסטוריה כספרות, אין חשיבות לשאלות פנימיות שמעסיקות היסטוריונים. לא משנה מאיזה "נרטיב" נכתבים הדברים, מאיזו נקודת מבט - משנה רק העובדה שהנרטיב הזה לא מציית לאף אחד מהחוקים המיותרים (במקרה הטוב) והמגוחכים (במקרה הרע) ששעבדו את מושג הנרטיב בספרות הפיקשן.

אחרי ההבנה הזאת, מיהרתי לשלב היישום.

הלכתי לחנות ספרים משומשים, פשטתי על מדפי ההיסטוריה וקניתי שלושה ספרים נפלאים, ישנים, שעלו לי ביחד פחות מספר אחד חדש.

כשחזרתי הביתה התברר לי שהאינטואיציה היתה נכונה: אלה, בניגוד לכל ספרי הפיקשן מלבד הנעלים ביותר, חברים אמיתיים לשעת ספה.

עכשיו אני קורא ספר בשם A Short History of the Chinese People, והוא פשוט נהדר (אפשר להשיג אותו באינטרנט גם בעותק חדש, אבל אין כמו עותק משנות ה-50). הספר אמנם לא ענקי, אבל אין בו שום דבר Short - נכנסים שם לפירוט די מסחרר.

כרגע, אגב, אני נמצא (לא פיזית, אבל נפשית) בתקופת השושלות הצפוניות והדרומיות, לפני האיחוד המחודש של סין. תקופה מבולגנת, והמידע מבולגן וגדוש בהתאם.

ואיכשהו, כל הפרטים האלה, שלפעמים הם די אפרוריים, מצליחים יחד להפוך למשהו שעולה בעיניי לאין ערוך על "הסיפור הנכון" שבו מלעיטים אותנו שוב ושוב, כף גדושה אחר כף גדושה, בלי לשים לב שהסחורה רקובה.

איזה מזל שהחיים האמיתיים לא מתנהלים לפי הדיאגרמות של החוג לספרות.

danext@gmail.com