ליבריסטאן

כשחיפשתי טקסט בשביל הפוסט הקודם, נתקלתי בפעם הראשונה בחיי בדמותו של מוריס מטרלינק - מחזאי, משורר וסופר בלגי, שעמדותיו האמנותיות התחבבו עליי תוך רגע וחצי.

מצאתי מחזה מעניין שלו, העיוורים (Les Aveugles), שבו לדמויות אין שמות; הן מזוהות בכינויים כמו "העיוור-מלידה הראשון", "העיוורת הזקנה ביותר", וכדומה. ישבתי ותרגמתי להנאתי קטע שבו הדמויות מתווכחות האם הן נמצאות בתוך מבנה או בחוץ, ואחד מהעיוורים שתומכים בתיאוריית החוץ מוכיח את טענתו באמירה שהוא יכול לשמוע את הכוכבים.

רק אחרי שהפוסט היה כמעט גמור, כשהגיע הזמן להכניס למקום המתאים את שנות חייו של מטרלינק, גיליתי שהאיש מת ב-1949. כלומר, רק בעוד עשר שנים היצירות שלו יהיו ברשות הציבור, וכל המאמץ שלי היה, איך אומרים בעדינות, מיותר לגמרי, כי חוקי זכויות היוצרים וכו' וכו'.

אבל זה לא צריך למנוע מכם לקרוא בעצמכם את המחזה, שזמין ברשת. אז קודם כל, הנה לינק לתרגום לאנגלית.

חוץ מזה, קראתי עוד קצת על האיש והגעתי בדרך-לא-דרך לספר מסות שלו, Le Trésor des Humbles, שאפשר לקרוא באנגלית כאן.

יש שם חיבור קצר אחד בשם "הטרגי בחיי היומיום", או "הטרגי של היומיום" (Le Tragique Quotidien), שנוגע בדיוק בעניין שעליו אני חושב הרבה לאחרונה: התלות הנוחה והכמעט-אוטומטית של אמנים בנושאים "גדולים", שמביאים איתם מראש סוג מסוים של יחס מצד הקהל - במקום שיתאמצו ליצור יחס כזה במקום שבו הוא איננו.

אני מתכוון בעיקר למשולש ברמודה ההוא, של אהבה-סטייה-מוות: אין כמעט יצירה שלא סובבת סביב אחד האלמנטים האלה, או סביב שילוב של שניים מהם, או - לא נדיר במיוחד - סביב כולם יחד. תנסו לחשוב על יצירה ספרותית שבכלל לא נוגעת בהם. לא בטוח שתמצאו. בדרך כלל, אפילו סיפור קצר יצליח איכשהו להיגרר לטריטוריה האחת והיחידה הזו.

אהבה-סטייה-מוות הם, לדעתי, הג'אנק פוד של האמנות: הם תמיד יהיו טעימים ומבוקשים, כי אין אדם שלא מרגיש כלפיהם משהו. מי שמשתמש בהם בסיפור שלו (או סרט, מחזה, וכל יצירה אחרת), מובטח לו שהקהל יגיב ו"יתחבר". בדיוק מהסיבה הזאת, הם גם לא מזינים ולא מעניינים במיוחד. והם רחוקים מלהוות אתגר אמנותי ליוצרים, או רגשי-מחשבתי לקוראים.

מטרלינק מדבר בדיוק על זה, אז הכי טוב לפנות לו את הבמה. המסה מתחילה במילים האלה:

There is a tragic element in the life of every day that is far more real, far more penetrating, far more akin to the true self that is in us than the tragedy that lies in great adventure.

ואני יכול רק להנהן במרץ.

נ.ב.

אני נתקל כל הזמן בסופרים מעניינים שאי-אפשר לפרסם כאן יצירות שלהם, כי הם - להכעיס! - חיו יותר מדי זמן (במקום להמית את עצמם באוהלה של טיפה מרה או שחפת, בשנת 1939 לכל המאוחר). או שהסופר עצמו עמד בדדליין, אבל על התרגום היחיד עדיין יש זכויות יוצרים. פוסט מהסוג הנוכחי הוא מעקף לא רע בנסיבות כאלה, אז היכונו לעוד.

danext@gmail.com